Yuval Oren

יש לי את זה ביותר מתנשא, אבל לא בטוח שתבין

זה בסדר, אנחנו רגילים לתגובות כאלה. זר לא יבין זאת. מוזמנים להמשיך בצרות העין שלכם ולהשאיר לנו את הקיבוץ העירוני שלנו.

יש בקבוצה 80 שכנים. מי שיוצא - כותב כמה דקות קודם לכן. מי שמחפש - כותב. מי שסתם הולך ברחוב עם הכלב ורואה חניה פנויה - כותב - וכולם מסתנכרנים ומסייעים אחד לשני.

כשאנחנו ממתינים בתוך הרכב ושומרים חניה אחד לשני, ועומדים עם רכב במקום, זה כן חוקי? (כן) זה אותו דבר בדיוק? (כן) יש לך מה לעשות בעניין? (לא) אם לא מתאים לך, אתה מוזמן לא לחנות בשכונות המדוברות. בכולן המערכת הזו עובדת היטב ומיטיבה עם תושבי המקום. זמן חיפוש החניה ירד מ-40 דקות בממוצע ל-5 דקות, והנושא סוקר בכל אמצעי התקשורת בכל צורה אפשרית, כשהמערכות העירוניות לא מתפקדות ולא מיטיבות עם התושבים - אנחנו מוצאים פתרונות יצירתיים כדי לשרוד את היומיום שלנו.

בשכונות רבות במרכז תל אביב יש קבוצות וואטסאפ של השכנים ששומרים חניה זה לזו. זו ערבות הדדית וקהילתיות מבורכת שמאפשרת לנו לחיות בשכונה שלנו ולקבל עדיפות על פני ה"אורחים" שמגיעים מבחוץ. וכן, אנחנו עומדים ושומרים חניה, ונמשיך לעשות זאת, בדיוק כשם שהשכנים שלי ישמרו עבורי חניה ויעשו מאמץ לעזור לי לחנות בשכונה - כך אעשה גם עבורם. לא כל אדם ששומר חניה הוא מפלצת.

לי היא מזכירה את זה -

ראיתי כאלה באחת מחברות ההשכרה ברחוב הירקון, חשבתי שאני מדמיין. מעניין מה הסיבה שהביאו אותן.

יש הבדל גדול מאוד ביכולות המנוע בין הגרסה הבסיסית עם ה-61 כ"ס לבין הגרסה הבכירה עם הטורבו ו-84 כ"ס. וכן, התמחור גבוה מאוד. ועדיין משהו בה כבש אותי.

אין לה שום בעיות כח אחי, אל תתפוס אותי במספרים המדוייקים, אבל את העליות לירושלים עשתה במהירויות לא חוקיות בעליל בנתיב השמאלי של כביש מס' 1. היא חזקה לא פחות מהאיביזה שלי, אם זה עונה לך על השאלה.

הוא לא מתאמץ בכלל... 100 קמ"ש באיזור ה-2200-2300 סל"ד אם אני זוכר נכון. אין לו בעיית מחסור בכוח. לגבי צריכת הדלק - 1 ל-20-21 בערך בנהיגה רגועה שרובה מחוץ לעיר, 1 ל-12-13 עם רגל כבדה על הגז.

היא קצת יותר גבוהה ממה שזכרתי, הננסית הזו. לפני שנתיים קיבלתי אחת כזו שכורה לכמה ימים. זו היתה חוויה מכוננת, למדתי להעריך את מימדיה הננסיים שהצלחתי להשחיל לכל מיני מקומות בעיר שלא ידעו שהם מסוגלים להכיל מכונית. נציג המכירות באולם המרכזי בתל אביב הגיש לי את צרור המפתחות, וציפה שכמו כולם אשלח את יד ימין לעבר ההגה כדי להניע את הסמארט הקטנה, אבל בשניה נזכרתי במיקומו הייחודי של הסטארטר בין המושבים, והתנענו. אני מעמיד אותן זו לצד זו, איביזה קופה בת כמעט שמונה, הכרכרה היומיומית שלי, חבוטה קלות בעקבות שנים קשות בממלכת תל אביב, וסמארט אלפיים-וארבע-עשרה, שחורה ודנדשה. העברתי את כל הציוד מהספרדיה שלי לבייבי-מרצדס הקטנטנה ויצאתי אל שדה הקרב הפקוק של מרכז תל אביב. ציוד הצילום המתין לי בדירתי במרכז בעיר, וההימצאות שלו שם לא הפכה לעונש בזכות מימדיה הקטנים של הסמארט, אבל הבטחתי לעצמי שלא אהיה קיטש ולא אשתפך על היתרון הבולט ביותר שלה. מה גם שאליו כבר נחשפתי ברומן הקודם שהיה לי עם ההיא השכורה. בניגוד לסמארט השכורה האפרורית שהיתה ברמת הגימור הבסיסית, הפעם קיבלתי את רמת הגימור Pulse, שכוללת בנוסף לאבזור הבסיסי גם גג פנורמי, פנסי ערפל, העברת הילוכים מההגה, מושבי עור, מערכת שמע משודרגת, הגה נוח יותר ומד סל"ד ושעון שמשום מה נעדרים מהגרסה הבסיסית. כצפוי, בתחנה הראשונה בסמטאות של רח' גורדון מצאתי חנייה בקלות. לרוחב, אלא מה. צריך רק לקחת בחשבון שדלתות המכונית ענקיות והמרווח הצר שמוכתב מחנייה כזו עלול לפגוע בנוחות של פתיחתן, כמו גם הכניסה והיציאה מהרכב. שתי מצלמות, שלוש עדשות וערכת 'גו פרו' שלמה הועמסו על הרכב. כל פעם מחדש אני מגלה כמה אני אוהב את הפונקציה שמאפשרת את פתיחת חלון תא המטען בלבד, כאילו היה זה SUV אמריקאי קשיש ולא מכונית עירונית קטנטנה. בדרך ללוקיישן הצילומים הראשון בחוף ניצנים אני מאיץ בקטנטנה. מנוע הליטר בסיוע מגדש הטורבו הופכים את הסמארט למטוס קטן, מחזירים אחורה לימים שבהם שמונים ארבעה כוחות סוס היו מספיקים כדי להתקבל למועדון הספורטיביות. לחיצה על דוושת הגז מדביקה את הצמיגים הרחבים לכביש, ומחוץ לעיר פתאום מפסיקים להרגיש בנוכחותו המציקה של הגיר הרובוטי. אם כבר הזכרנו אותו, אני מוכרח להגיד עליו כמה מילים. בבקשה, מהנדסים גרמניים יקרים, תחליפו את הגיר המעצבן הזה. גם ברכב ההדגמה וגם בסמארט השכורה שהיתה לי בעבר – בשתיהן הגיר פשוט מתחת לכל ביקורת. האיטלקים החביבים של פיאט כבר הראו לנו בהיסטוריה שגיר רובוטי יכול להיות סביר, אבל פה – פשוט לא. רוב הזמן מתקבלת תחושה שהגיר בועט ולא ממש נעים לשימוש. למרבה המזל, כמו שכתבתי קודם, מחוץ לעיר הגיר הופך לפחות מורגש ונעים יותר. בדרך דרומה נכנס לסיבוב קצר באשדוד, ובכל רמזור אנשים מגיבים, מסתכלים, בוחנים. רובם חשבו שזה מוזר לפגוש את הסמארט מחוץ לגבולות תל אביב, ורובם די הופתעו לשמוע שבגרסת ה-Pulse היא עולה כמאה ושלושים אלף שקלים. מתוך כסא הנהג המרווח דווקא הופתעתי הרבה פחות ממחירה של הסמארט. מכל פינה בגרסה הבכירה ניכרת ההשקעה באיכות החומרים העולה על זו שבגרסה הבסיסית, וגג השמש העצום תורם גם הוא לתחושה הסופר-אווירירית וקלילה. בחניון החולי של חוף ניצנים הסמארט השחורה נראתה לי פתאום כמו רכב גולשים סופר-סקסי, ורק היו חסרים לי שני גלשנים על הגג כדי להשלים את המראה המסוקס על רקע החול והים. מאוחר יותר, בעליות של כביש מס' 1 לכיוון ירושלים, הוכיחה עצמה שוב הסמארט השחורה כשהתגלתה שנית כצולחת אוטוסטרדות קטנה, ושום עליה או מכשול לא הטרידו אותה כהוא זה. באופן מפתיע ולמרות מרכז הכובד הגבוה יחסית, הסמארט היתה ברייה מוטורית נוחה למדי וקיפצה על מהמורות בדרכים הרבה פחות מהחששות שלי. יש לה המון אופי לסמארט הזו, כמו שהתגלה לנו למחרת בשלישיית כבישי הנהיגה שעולים מכביש 38, דרך המושבים כסלון ורמת רזיאל אל צובה, ממשיכים לבר גיורא ומסתיימים בכביש נס הרים-בית שמש. הקטנטנה הזו מאוד מהנה לנהיגה, הודות להנעה האחורית והמנוע הקטן והבריון, וההגה שבתוך העיר כבד מדי – מתגלה כנוח ונכון מאוד לנהיגה בינעירונית. גם תנוחת הישיבה הגבוהה נעימה ובטוחה, ומאוד קל לשכוח שנוהגים ב"חצי אוטו". הפצפונת הזו צולחת כל דרך וכביש שתידרש בגאווה ובבטחון, וגם להדף הקל שמורגש לפעמים כשחולפים סמוך לאוטובוס או משאית – מתרגלים בקלות ובמהרה. אז מי את, גמדה מוטורית שכמותך? מלכת העיר? או נסיכת הכפר? אני מוכרח לציין שדווקא בניגוד לציפיות שלי, הסמארט נעמה לי יותר מחוץ לעיר מאשר בתוכה. זה לא שסבלתי איתה בעיר, הפוך מזה, אין עוררין על היותה המכונית הנכונה ביותר לרחובות הכרך הפקוקים ומחוסרי החנייה, פשוט זה הגיר המעצבן וההגה המעט כבד קצת מעכירים את האווירה. למרות זאת בקלות ניתן להתרגל למוזרויות ואפשר לחיות איתן בשלום. גם המוזרויות האלו נעלמות לגמרי מהתודעה ברגע שנגמרים הבניינים ונפתח האופק ושם מתחיל הכיף הגדול. במשך סוף שבוע שלם לא הפסקתי לחייך איתה ולפתח מערכת יחסים שמבוססת על מגוון רגשות, אבל בסוף המסע המשותף שלנו לא יכולתי שלא לתהות בכדאיות של רכישת אחת כזו. בהחלט הייתי מדמיין את עצמי מתנייד בסמארט גאונית שכזו, הרי לרגש אין היגיון. ואני ממליץ בחום לתת לה הזדמנות. היא עוד תפתיע אתכם הקטנטנה הזו ותלמד אתכם כמה דברים חשובים על יעילות בעידן המודרני.

אהלן, יש לי כמה פיצוצי צבע על הרכב שמצריכים צביעה של חלקים ממנו - הם עד רמת הפח וגדולים מדי כדי להשתמש בדרכים שלא מצריכות צביעה... יש למישהו המלצות והערכה כמה דבר כזה אמור לעלות? (שני פיצוצי צבע קטנים על הפח בשתי הכנפיים הימניות, ופיצוץ גדול ומכוער על הדלת הימנית)

ל-323F BG שהיתה לי - ווגה, אחריה היה לי לאנטיס BJ שענה לשם מירון, והאיביזה עונה לשם מיקו.

מתקפת השריידים המוזרים ממשיכה?

ניגשתי לנהיגה ברכב אחרי שכבר קראתי לא מעט עליו - לא מרווח במיוחד במושב האחורי - אמת תא מטען קטן (אם כי נדמה שגדול יותר מה-290 ליטר המוצהרים) - אמת מנוע חזק מאוד - אמת כל מה שתואר בעבר בשלל סקירות שונות - הכל נכון. הפתיעה אותי האיכות הגבוהה של הרכב, העובדה שהוא ממש לא מרגיש כמו אונייה אמריקאית בשום קטע, אבל יותר מהכל - מערכת היחסים עם הקאדילק הזו מאוד מאוד רגשית. אני לא יודע להסביר את זה, נהגתי בעשרות סוגי רכבים בארץ ובעולם מכל הסוגים והגדלים, ומעולם לא היתה לי מערכת יחסים רגשית כזו עם שום מכונית.

תודה לכולם על המחמאות, בקשר לחניון כלל - שששששש!!! לא לגלות את המיקום אתם מוזמנים לצפות באלבום התמונות המלא - https://www.facebook.com/yuval4/media_set?set=a.10151559924793423.1073741845.735463422&type=3

זה הסוף. יום ראשון בבוקר, כביש החוף מכיוון הרצליה לתל אביב. דיכאון קליני. נחיתה למציאות. "גרוטאה, זה מה שאת!" אני עולב בספרדייה הגמדה שלי. והיא ממשיכה בשלה. נוסעת בקצב שלה, לא רוטטת, לא מווברצת, מחכה שאזכר ביכולותיה ובסיבות שבחרתי בה להיות האיביזה האחת שלי. ואני ממשיך לעלוב בה, כאילו היתה אשמה בבגידתי בה, ברומן של סוף השבוע. ה-ATS החדשה של קאדילק נחתה בחיי כרעם ביום בהיר. תמונה שצילמתי לפני כשנתיים זכתה בתחרות בדף הפייסבוק המתעורר של קאדילק, ואחריו נקבע התאריך לבגידה המושלמת. *** 10:00, תל אביב - יום שישי בבוקר, הספרדייה הכחולה ואני מתעוררים ומתרוצצים בין רחובות תל אביב המהבילים לכיוון הסוכנות של קאדילק בהרצליה. לפני כמה שנים בטיול גדול בארצות הברית, היתה לי קאדילק DTS גדולה, מפוארת, עתירת סמ"קים ובזבזנית, ואהבתי אותה כמו שלא אהבתי כמעט שום מכונית לפניה. פנטזתי עליה כל הדרך להרצליה. כמה חתימות וצילומים וה-ATS האדומה כבר המתינה לי בחנייה, מפנה גבה לספרדייה שלי בזלזול. הקווים החדים, ה"שפיץ" האחורי והצבע האדום-בורדו-יין עשו את שלהם וגרמו ל-ATS להראות מאוד מאוד... קאדילק, והם בקלות גרמו לה להראות גדולה הרבה יותר ממה שהיא באמת. הצצה קטנה בדף הנתונים מגלה את האמת, ה-ATS היא גמדה לעומת ה-DTS ההיא מאמריקה, ועם אורך של 4.64 מ' היא למעשה זהה באורכה לפולקסווגן ג'טה משפחתית סטנדרטית למהדרין. אבל בעוד הג'טה וחברותיה המשפחתומטיות מסתפקות במנועי 1.2ל' טורבו או 1.6ל' אטמוספריים שהספקם נע סביב ה-100-130 כ"ס – ה-ATS מחביאה תחת מכסה המנוע שני ליטרים ו-275 כ"ס של בריאות תוצרת GM. כן, כן, 275 כ"ס, מה שהופך את ה-ATS לחזקה משמעותית ממתחרותיה הטבעיות – ב.מ.וו 320, אאודי A4 ומרצדס C קלאס. למעשה, נתון ההספק שלה זהה לאותה DTS מיתולוגית עם מנוע ה-4.6ל'. 11:00, הרצליה - נציג המכירות החביב ביקש ממני דבר אחד בלבד – "הרכב גדוש בגאדג'טים – בבקשה תלמד אותם במצב עמידה ולא במצב נסיעה". גיחחתי קלות, לא הבנתי שאני בעצם לא עומד לנהוג במכונית אלא ברובוטריק. ליטוף קטן במרכז הדשבורד וחצי ממנו מונף באוויר, חושף מאחוריו תא אחסון סודי וכניסת USB זוהרת באור כחול של חלליות. ליטוף נוסף והתא נסגר, והדש-בורד לא מסגיר את סודו. מסך המגע הגדול ומערכת ה-CUE שולטים למעשה על כל דבר ברובוטריק הזה, ועדיין נשארים אינטואיטיביים להפליא. 13:00, ירושלים – האזכרה השנתית לסבתא שלי בבית העלמין בהר המנוחות פתאום קיבלה אופי של סצינת-בית-עלמין-מהסופרנוס. אם יש מקום שלהגיע אליו בקאדילק זו הצהרה – זה בית עלמין. אחרי שאמא שלי כינתה אותה "כיפה אדומה" אבל דרשה שאעשה לה סיבוב, הבנתי בבת אחת עד כמה חזקה תשומת הלב שהמכונית הזו זוכה לה. לכמעט כל אחד מאיתנו יש זכרון כלשהו מאיזושהי קאדילק נושנה, ההיא מהטיול בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, זו שהיתה לשכן אי שם בשנות השבעים, או ההיא של האזרח-מספר-אחד שהיו מחכים לראותה נוסעת ברחבי עיר הקודש. 15:00, תחנת דלק 'פז' באבו כביר – שני החברים שאספתי בדרכי חזרה לשפלה היו ספונים במושבי העור האדומים והיפים של האמריקאית, ובנזין 95 אוקטן זרם מהמשאבה אל בטן ה-ATS. לפתע ניגש אליי אחד המתדלקים ושאל אותי בעדינות אם במקרה האוטו שייך לאבא שלי ואם לאבא שלי יש חנות בקניון בת-ים. ואני, עדיין טירון-תשומת-לב חייכתי ועניתי בנימוס שלא. רק כשחזרתי לרכב חשבתי לעצמי – למה שרק אבא שלי יוכל להרשות לעצמו קאדילק שכזו? ומה לעזאזל קורה שם בקניון בת-ים שקושר אליו קאדילק אדומה? 17:00, כביש החוף – עמוסים במצלמות וחצובות עלינו צפונה, והאוטוסטרדה הפתוחה גילתה בפנינו פיצ'ר נוסף – אלמנט הרטט. ב-ATS מותקנת מערכת שמזהה מעבר בין נתיבים ללא איתות ומשגרת רטט עצבני היישר אל עכוז הנהג, בצד אליו המכונית סוטה. מה שמתחיל כמערכת מבורכת וסופר בטיחותית מתגלה כפיצ'ר שכיף לבדוק אותו כל הזמן, כמו משחק לא ברור שהשחקנים בו הם מחלקת הצבע של מע"צ ומערכת הרטט שבתוך מושב העור האדום. 19:00, צוק מעל אחד הכפרים הדרוזים בגליל העליון – בתזמון מושלם הגענו לאחד הספוטים היפים ביותר בישראל בדיוק בזמן לצילומי שקיעה מרהיבה. חמש נשים דרוזיות שהיו במקום ביקשו שנצלם אותן עם ה-ATS. כמעט בכל תחנה שלנו ביומיים האלה נתקלתי בתגובות מתלהבות, בשאלות, בהתעניינות. אנשים אוהבים את הקאדילק הזו, אנשים אוהבים לאהוב את הקאדילק, ובשלב ההוא גם אני כבר נשביתי לגמרי בקסמיה. בכל רמזור בו עצרנו, בכל עיר אליה הגענו באותו הערב – אנשים חייכו אלינו, הצביעו, שאלו והתעניינו ברובוטריק האדום שלנו. 03:30, חזרה בתל אביב – גם אחרי המון שעות נהיגה והמון-המון-קילומטרים אני עירני למדי, הודות למושבים התומכים ונוחות הנסיעה המשובחת, הכבישים ריקים ומזמינים שעשועים עם ההנעה האחורית והזנב השמח של ה-ATS אבל אני מצליח להרגיע את ההתלהבות, וגודלה, שלא לומר קוטנה של הקדילאק – משחק לטובתי, ואני מצליח למצוא חניה בכחול לבן ל-4.6 המטרים האמריקאים האלה בקלי-קלות ממש מול הבניין שלי. רק חבל שכל ציוץ הכי קטן ברחוב מעיר אותי מהחרדה שבטעות יקרה ל-ATS האהובה משהו נורא, אבל בעולם שכולו פאר אדום שום דבר רציני לא יכול לקרות. שבת, 16:00, יפו - ה-ATS כבר פיתחה לעצמה נוהל סלבריטאות משל עצמה, מושכת תשומת לב כמו שכמעט שום מכונית שנהגתי בה אי פעם לא משכה. גם המוני המבקרים בנמל יפו עוטים עליה, לא מאפשרים לנו לצלם אותה כמו שצריך בלוקיישן היפהפה הזה. מדהימה אותי הקלות בה היא נשארת נחשקת ובו בזמן לא נראית מנותקת וזרה כמו האוניות האמריקאיות הסטנדרטיות. 21:00, קיסריה – אם בצהרי שישי התחלתי לראות את אפקט ההגעה שיש ל-ATS בכניסה לבית העלמין, עוד לא הייתי קרוב ללהבין את עוצמתו בכניסה לחניה של האמפיתיאטרון בקיסריה. אנשים מפנים לך מקום, לא נכנסים לעימותים, סובלניים הרבה יותר. ספק אם בגלל הנוכחות החזקה של הקאדילקים בסדרות וסרטי המאפיה השונים, וספק אם בגלל המעמד שנלווה אליה. בדרך חזרה הביתה, בפקקים של היציאה מקיסריה, היא מגלה בפניי עוד אחד מסודותיה כשאורות אדומים פתאום מוקרנים על השמשה הקדמית, נלווים לרטט חסר תקדים מתחת לעכוז – כשמתקרבים מדי לרכב שמלפנים, ה-ATS זועקת, מאותתת, מזהירה – וכהרגלה עושה זאת בדרכה הקלאסית, השקטה. הכל קטן עליה, הכל בטוח בה. *** יום ראשון, 09:00, המרינה בהרצליה פיתוח – ה-ATS ואני מנהלים שיחת סיכום בדמעות. "זו לא את," אני אומר לה, "את שייכת לסוכנות, הלוואי שיכולתי לברוח איתך, שנחיה יחד לנצח." ואני ממשיך להרגיש כבוגד המושלם. התאהבתי. בגדתי באיביזה שלי עם כל הלב, עם כל הרגש. התאהבתי באמריקאית שהפתיעה אותי בדיוק בעובדה שהיא הכל חוץ מאמריקאית. היא לא פלגמטית כמותן, היא לא אוניה כמותן. ה-ATS היא הקאדילק המושלמת, מסתכלת למיטב תוצרת אירופה בלבן של הפנים ולא מורידה מבט. היא חזקה, נוחה, ואם חיים בשלום עם שני החסרונות העיקריים שלה – תא מטען קטן יחסית ומושב אחורי לא מרווח במיוחד – היא בהחלט ראויה להיות מושא הפנטזיות של כל אחד שחולם אאודי או ב.מ.וו. כשהחזרתי אותה לסוכנות בהרצליה, שאל אותי הנציג החביב "נו, נהנית איתה?" – "ברור שנהניתי!" עניתי לו. וכששאל "אולי תפנק את עצמך באחת כזו?" בבת אחת החלום התנפץ, ונזכרתי שכדי להיות בעלים של אחת כזו עליי להשאיר בסוכנות שלוש-מאות אלף שקלים. הסתכלתי על האיביזה הכחולה והמאובקת שלי ועניתי לו בחיוך מיואש "תפנק את עצמך באחת כזו." נכנסתי לאיביזה דומע, וידעתי שאמנם יקח קצת זמן, אבל אוכל להרגע רק כשתעמוד בחניה שלי ATS יפהפיה כמו האדומה שליוותה אותי משך כל סוף השבוע, ובאמת שלא אכפת לי אפילו על הצבע האדום.

בוקר טוב, לפני כמה דקות בתמרוני החנייה פתאום נדלקו לי נורות האזהרה של ההאנד-ברקס והרכב השמיע צפצופים, מההרגלים שלי עם מאזדות לאורך השנים הסקתי שמדובר בשמן ברקס, כמה שניות מאוחר יותר נדלקו נורות אזהרה נוספות וההגה כח שבק. יש למישהו רעיון אם זה אכן אחד השמנים שצריך למלא או שעדיף לי לגרור את הרכב למוסך רון?

אחרי שגיליתי את היתרונות והחסרונות שבהחזקת רכב עם שלוש דלתות, כנראה שלקראת הרכב הבא בעוד כמה שנים אתבגר (או שארחיב את המשפחה). שואף להישאר ב-VAG בכלל (ובסיאט ספציפית) ולהחליף את האיביזה בלאון דור שני TSI נוספת, הפעם ידנית.

האלבום שלי מהאירוע - http://www.facebook.com/media/set/?set=a.10151242909138423.473655.735463422&type=1&l=baa41a8597 תתייגו את עצמכם

מצטער, בתור אחד שגר בבניין באוהאוס במרכז תל אביב - אני אוהב את העיצוב של הבאוהאוס יותר מאשר את הדוגמאות ה"קלאסיות" האירופאיות שהבאת. לטעון שמדובר בעיצוב שאינו-עיצוב - מעיד בעיקר עליך ידידי...

אני מאוד מקווה שאתה מתלוצץ לגבי זה... (כי אם אתה רציני אז אונסק"ו בבעיה קשה, לא?) ולגבי האוקטביה - לדעתי נראית טוב יותר מהג'טה והיא די נאה באופן כללי. ציפיתם למשהו אחר?

את מי צריך לשחד?

מעניין אותי, באמת, מי הבנאדם שהחליט לשבור את השיטתיות שהיתה פעם במספור הכבישים. הבחירה התמוהה החדשה - כביש 23. בין מוצאי מיקום הכביש יוגרלו חולצה ותקליט.

בתל אביב מסתובבות סוזוקי סוויפט של שנות ה-90', סוזוקי באלנו, דייהו לאנוס, דייהו סופר רייסר ונדמה לי שאפילו פיאט אונו ברזילאית... כולן עם לוחית דיפלומטית לבנה.