סאפיר

אינפקציה? http://www.mp3music.co.il/lyrics/978.html האמת היא שזה באמת סוגייה מאוד מעניינת שצריכה להחקר לעומק. ההיסטורייה שלי עם הטנדר (בחיפה הוא של פוקסוואגן ד"א) התחילה לפני כמה שנים כשסבא שלי הסביר לי שזה בכלל לא אלטע זאכן, אלא עאלטן זאכן, יידיש ל"דברים לא נחוצים" מעניין.. או שפשוט מאוחר

אחרי שקראתי את ההתפתחויות בשרשור הגעתי למסקנה שאם וכאשר מלמחה תפרוץ עד כמה שיהיה לא נעים ולא נוח בהתחלה. אנחנו לא חושבים מספיק רחוק קדימה. ואני רואה שהמצב החדש במזה"ת יכול להיות לא כלכך נורא. לראייה: *כמובן שהכל נאמר בהומור ואין בכתוב בכדי להעליב אף אחד.

אז זהו, שכן. יש לי חבר שבזמן מלחמת לבנון היה בעוטף עזה, וכן, סוג של נכנסו וכתשו שם, אמנם לא עד עפר אבל בדיוק במידה הנכונה כדי לא להסב תשומת לב מלבנון. אבל כן הסבו שם לא מעט נזק

חברים יקרים. עם כל ההבנה לדאגה של כולנו על מלחמה שקרבה ובאה הקיץ, אני כמובן לא יכול להתחייב לשומדבר, אבל אני בטוח ביותר מ90% שזה יהיה עוד קיץ שיבוא וילך עם המון איומים, המון חששות, המון דיברוים, וכלום בפועל. בתור מישהו שהשתחרר מצה"ל לפני תקופה מאוד קצרה של קצת יותר משנה (בדיוק אחרי עופרת יצוקה) אני יכול להגיד לכם שכל שנה חוזר אותו ניגון כל קיץ עולה הכוננות, כל קיץ מדברים על מלחמה, וכל קיץ בא והולך. - לבנון השנייה, 2006, פרצה ביום בהיר בלי שאף אחד בכלל יחשוד במשהו, חיזבאללה החליט שהוא חוטף חייל, צה"ל החליט שהוא לא שותק. לא הייתה כוננות מוגברת ואף אחד אפילו לא העלה על דעתו שמשהו כזה יקרה. - קיץ אחרי, 2007, סורייה מקדמת 2 דיוויזיות טנקים לגבול בעקבות תרגיל גדול של צה"ל, עליית כוננות, עוצר יציאות, עוד עלייה בכוננות, עד לכדי מוכנות של 24 שעות להפעלה (ז"א 24 שעות מרגע ה"פעל" עד שהכלים מונעים ונוסעים לתוך סוריה). כוננות יורדת, עוד קיץ בא והולך. - עוד שנה עברה, 2008, נרצח עימאד מורנייה, הנאמבר טו של החיזבאללה. וזה לא יכל לקרות בתזמון טוב יותר, שהרי חיזבאללה כבר מילא את מצבורי התחמושת שלו מ2006. מתקבלים דיווחים מודיעיניים שהם הולכים להחזיר לנו (אנחנו בדיוק מוצבים על גבול לבנון אותה תקופה), מתגברת הפעילות של פעילים, מתחילים לראות אותם יותר ויותר. מבטיחים שיחטפו חייל במלאת שבוע לרציחתו של מורנייה, ואז בחודש, ואז ביום העצמאות, ואז בחודשיים... ואז ב... לאף אחד כבר לא אכפת, אז הם יורדים מזה. - 2008, שבוע שלישי של דצמבר, חיל האוויר נותן גיחות בעזה, אף אחד לא מבין על שום מה ולמה. אחרי שבוע כל צה"ל כבר בפנים (גם פה לא ידענו כלום, כל יום אמרו לנו שנכנסים וכל יום "דחו" את זה, אחרי שבוע של הכנות נכנסו פנימה) - 2009, כבר לא הייתי בצבא אבל זכור לי בבירור שכולם עדיין היו על קוצים בגלל עופרת יצוקה והמון גם דיברו על מלמחה. לכל מי שסבל את החפירה הנוראית שלי אומר את המסקנה שלי. אם תהיה מלחמה, רוב הסיכויים שהיא תתגנב ותנשך אותנו בתחת. כשכולם לחוצים מזה ומדברים על זה, ההיסטוריה העדכנית מראה שכנראה מספיק טוב לנו רק לדבר על זה, ולאף אחד אין כח לעשות אם זה משהו, באסה, חם.

או שתפעיל את כפתור הסירקולציה (התחתון מבין שלושת הכפתורים של המזגן) או שתעביר את בורר הטמפ' למצב הכי קר. מה שבעצם קורה (לפי דעתי) זה שברגע שהמערכת פתוחה (לא בצמב סירקולציה) אוויר נדחף במהלך הנסיעה לתוך הפתחים שמהם שואב המזגן אוויר (נמצאים בדיוק מתחת לווישרים). בגלל שהבורר נמצא על חום (אם הוא באמת נמצא על חום) האוויר עובר דרך תא המנוע, מתחמם, ולוקח את כל החום הזה לתוך תא הנוסעים. תנסה להפעיל מזגן, לנסוע ככה כמה דקות ואחרכך לכבות את המזגן, לנתק את הסירקולציה ולראות איך ממשיך לזרום אוויר קר לתא הנוסעים (בנסיעה מעל 60 קמ"ש זה מתחיל להיות מורגש).

לאחר מחקר מעמיק ושיחה עם כמה אנשים טובים באמצע הדרך כנראה אני יורד כרגע מה16V. נחזור לוולקן. דרישות מהרכב: - שנת 94 ומעלה - מתחת ל200 אלף ק"מ - יד 4 ומטה - מרכב 3 שלתות - תקציב : 12000 ש"ח כל פיסת מידע תתקבל בברכה. תודה.

ותוספת הכח של ה16V? (אם אני לא טועה 155 כ"ס לעומת 121 בוולקן) משמעותית?

למה? מה זה משנה באיזה גיל אתה עומד בחופה? כל הרעיון (כמו שאני רואה את זה) בחתונה זה מיסוד קשר עם בנאדם שאיתו אתה רוצה להעביר את שאר החיים שלך. אם תעשה את זה בגיל 38 עם הבחורה הנכונה נראה לי הרבה יותר הגיוני מלרוץ ולמצוא איזה לחוצת חתונה ולהתחתן "לפני שאתה זקן מידיי" רק לשם ההתחתנות (יש מילה כזאת?) חתונה זה לא משהו שעושים "כדי לעשות"

ונניח ותחזיקו 10 שנים ותתחתנו כשתהיה בן 38, אם זה עם הבחורה הנכונה, מה זה משנה לך?

נו ברור, הריי היה חשש להפרת הסדר הציבורי, היו להם ראסטות וקעקועים טוב שלא נתנו להם גם דו"ח על מהירות.. אמנם אין ספק שהחוק הזה טוב ונותן לשוטרים (נורמליים) שיקול דעת בנוגע להתקהלויות של צעירים שמשתכרים והולכים מכות בפארקים. אבל בחייכם... טמטום כזה עוד לא ראיתי

גם לי נראה קצת בעייתי כל העניין של חוסר חלונות ברכב electro luminecent wheel spokes..... איזה שטות נוראית

קודם כל תרשה לי להגיד לך שמערכות יחסים שנבנות על שכל בדרך כלל לא מאריכות ימים. כי מבינים שזה לא מסתדר ופה לא מתאים ושם וככה ו... הבנת את הנקודה. במערכות יחסים מאוד בולט העניין של גורם הX, או "שלם שגדול מסך החלקים". -מצד אחד אתם יכולים להתרגל אחד לשני ובבוא הזמן באמת יראה שהיא רוצה להתמסד -מצד שני, עוד שנתיים אתה תהיה בן 30 ובדיוק אחרי פרידה (אם וכאשר) ולא תדע בדיוק מה אתה רוצה ותתחיל לחפש מישהי להתמסד איתה. ומי יודע, אולי אפילו תגיע למצב שאתה מרגיש צורך להתפשר. -מצד שלישי, אנחנו גדלים היום ממש מהר, ולך תדע, אולי עוד חצי שנה, לעבור לגור ביחד יראה לשניכם מאוד הגיוני. -מצד רביעי, עוד מעט היא מתחילה ללמוד ואולי בכלל לא יהיה לה זמן אלייך. -מצד חמישי.... אתה מבין לאן זה הולך. כל מערכת יחסים מורכבת מכלכך הרבה פלוסים ומינוסים ואנחנו תמיד ננסה לכמת הכל ונראה לנו שאנחנו יודעים בדיוק מה יקרה אם נעשה ככה ומה לא יקרה אם נעשה אחרת. לך עם הלב. אם טוב לך עכשיו איתה, אז שישרף העולם. אם תתחיל לנתח כל דבר ולחשוב יותר מידיי אל תוך העתיד ועל עשרות אלפי תרחישים אפשריים, זה לעולם לא יגמר (המחשבות) ותגיע למצב שמהר מאוד זה יגמר (הקשר) בין אם ביוזמתך (כי ככה וככה וככה) ובין אם לא. אם וכאשר תגיע למצב שבו לא טוב לך אם אותה אחת. תתחיל לחשוב אז. *כל מה שנאמר כאן נאמר מנסיון שהיה לי במערכות יחסים בעיקר בגלל בחורה מדהימה שאיבדתי כי התחלתי לנתח יתר על המידה את הקשר שלי איתה. אם זאת, אין זה תחליף לעזרה מקצועית

שאלה נוספת שעלתה לאחר חיפוש ומחקר ארוך, האם יש הבדל משמעותי בין הוולקן ל16V? ובהתחשב בעובדה שיותר חשובה לי ההתנהגות של הרכב מ"כח מתפרץ" האם כדאי להתאזר בסבלנות ולמצוא 16V טובה או שאפשרי בהחלט להתפשר וללכת על וולקן "רגילה" (אחרי הכל. הדד-ליין מתקרב)?

אני מחפש לרכוש סיטרואן ZX 16V אז אם אתה מוכר או מכיר מישהו שמוכר ZX 16V (כרגע אני מעוניין רק ב16V, לא וולקן, לא 5 דלתות ולא 3 דלתות. אולי יותר מאוחר אם לא אמצא) אנא צור איתי קשר בה"פ או בטל0547-8268889 (אפשר להשאיר SMS ואני אחזור אליכם. בגלל היצע מאוד מצומצם בשוק לא אפרסם תקרת תקציב או דרישות מהרכב. כרגע מה שבא ברוך הבא.

אם הבחור רוצה רכב פאן נטו. ולא מעניינות אותו עלויות נלוות ויש לו רכב גיבוי במקרה שהרכב הזה נכנס למוסך לתקופה ממושכת (עד שמזמינים חלק והוא מגיע) יש את השותפה המושלמת לנסיבות האלה. RX8- גם לה לא אכפת מהביטוח ומכמה דלק היא אוכלת, אותה מעניין לעשות כיף. וגם היא יפנית אז היא גם בטוח תהיה אמינה (מה? לא? )

באמת מה יהיה? אם אני לא טועה מחר מתחלף חודש ואיתו מחירי הדלק שצפויים לרדת (כן בטח ) או לעלות. ואם אני שוב לא טועה, כבר כמה חודשים שלא מפרסמים מה יהוי המחירים החדשים. למה? ואם אני כן טועה אז איפה אפשר לקבל את המידע הזה?

רעיון נהדר. רק שאני קצת מתקשה להבין איך בדיוק הם מצפים שאנשים יבינו שמלא מכוניות מעוכות שמסודרות בצורת בקבוק משמשות קקמפיין נגד נהיגה בשכרות

תופעה מוכרת, גם בקסארה שלנו זה קרה כמה פעמים, רק שזה היה מד סל"ד, והמחט ממש קפצה. אחת הפעמים נגמרה במחט בצד בלא נכון של הפין שמחזיק אותה מליפול ודש בורד מפורק לחלוטין כדי להחזיר אותה למקום. פעם שנייה היא חזרה לבד אחרי כמה זמן קרה כמה חודשים לפני שנאלצנו להחליף מצבר (אולי קשור?)

בגדול, אלכוהול לא מתקלקל (כלומר הוא כן אבל לוקח לו עשרות שנים), אלכוהול הוא בעצם חומר משמר מאוד טוב וכשמוצר מורכב מ40% חומר משמר ו60% מים רוב הסיכויים שהוא לא יתקלקל. אחרי שאמרנו את כל זה, משקאות אלכוהוליים שמכילים אחוז אלכ' נמוך (בירות, יין, ליקרים מסויימים) נוטים כן להתקלקל ביחס במהירות שבאה ביחס הפוך לכמות האלכ' או משקאות שמכילים כל מיני תוספים למיניהם (שוב ליקרים בעיקר) יכולים גם להתקלקל (התרכבות ותגובות כימיות בין כל התוספים לאורך זמן). מכאן שאת כל הברנדים וויסקים ויינות אפשר לשתות, ליקרים למיניהם ממליץ לבדוק לפני כן.

תודה על התגובות האוהדות. דריש: לגבי עוד יצירות, עכשיו שראיתי שבאמת יש קהל, אני אדאג להעלות במידה ויצא לי לכתוב. ולגבי הדרמטיות, האמת שממש כשסיימתי לכתוב את החלק האחרון באה לי לראש התמונה של רומאיו ויוליה (היא "התאבדה", הוא ראה את זה, התאבד, היא התעוררה, והתאבדה. מה קרה ד"א עם הגיבורה שלנו. כל אחד יחליט לעצמו). מעבר לזה, עוד נקודה לגבי הדרמטיות: החיים שלנו משעממים אם לא יודעים מה לחפש, אז לפחות שבמחברת יהיה מעניין. שוב תודה על כל תגובה ותגובה. זה אומר המון

שוב תודה לכולם אל הפידבק. ממשיכים, ובעצם גם מסיימים. חלק שלישי. בעיניים אדומות וריסים רטובים התקרבה לשער. היא צעדה במסדרונות הטרמינל לכיוון השלט שכלכך לא רצתה לראות, "המראות", בלבן בוהק, פשוט וקר. כאילו לא ידע שמתגעגעים. היא נקרעה בין קדימה ואחורה. בין רצון לחובה. בין דמיון ומציאות. כמה אהבה את המגע שלו, חם, עדין, משרה בטחון. את הנשיקות. כשהזיפים שלו דיגדגו אותה בבוקר וגרמו לה לפתוח כל בוקר בחיוך. את הלחישות העדינות בלילה כששניהם שכבו מחובקים במיטה, שתקו ולא היו צריכים דבר מלבד נוכחותו אחד של השנייה. את החיבוקים שגרמו לה להרגיש כאילו כל העולם עוצר ונותן להם את הרגע שלהם, לבד, בלי להפריע. אבל החיים לא שואלים שאלות. לא הרשו לה לרחף בחלומות שלה. היא הייתה מוכרחה לתפוס את השור בקרניים ולא להישאר מאחור. להעמד על הרגליים, לפתח קריירה, להתבסס. היא התיישבה בבית קפה חצי ריק, הניחה קפוצ'ינו בכוס זכוכית על שולחן נירוסטה קר ומנכר, כאילו בכח לא רצה את המגע שלה. כאילו בכח לא רצה להתחבר. וחשבה, חשבה על הכל ועל כלום. זאת לא הייתה סתם פגישת עסקים של שבוע, זאת הייתה הישיבה שתקבע את הקידום שלה. שלאחריה היא תצטרך לעבור, היא תצטרך להשאיר אותו מאחור. אבל הוא יבין. הוא הרי אוהב אותה. ולאהוב מישהו באמת זה לדעת לשחרר אותו. והיא תבטיח שהיא תבקר. והוא יבטיח שיתגבר. הם שניהם יתגברו. "ההצגה חייבת להמשך" הוא תמיד נהג לומר בחיוך ממזרי, שכאילו לא חושף את כל מה שהוא יודע. משפט טיפשי, אבל היא אהבה אותו. היא כבר עברה את הצ'ק-אין, הפקידה את המזוודה היחידה שליוותה אותה. כל מה שנשאר היה לסיים את הקפה. ולעלות למטוס. "קריאה אחרונה לנוסעי טיסה 1034 של אמריקן איירליינס" נשמע קול מונוטוני של אישה שכאילו הדבר האחרון שעניין אותה הוא שיספיקו האנשים לעלות למטוס ולהגיע ליעדם. היא קמה והלכה. היא טרקה את הדלת ואמרה לנהג המונית בקול בטוח ושליו: "הבייתה, אליו". פה בעצם נגמר הסיפור שלי. רצה הגורל וכך תזמן אותי, שבדיוק היום, ביום הזכרון לחללי צה"ל אומר לכם שהחיים הם דבר כה שביר ורגיש, שכל שדרוש בשביל לשנות אותם או לחתוך אותם בעודם פועמים הוא לפעמים דבר כה קטן שאיננו מייחסים לו כל חשיבות. אל תתנו לאף אחד לעצור בעדכם מלעשות את מה שגורם לכם אושר אמיתי או מלמצות את החיים במלואם. אל תתנו לאף אחד לשכנע אתכם שאין הגיון במעשים שלכם, כי מה שאתם יודעים, הם יכולים לא להבין לעולם. לעולם תנצלו כל רגע עד תום, כי כל מה שיש לנו זה עכשיו ולפעמים לא יהיה עוד רגע. תעשו מה שעושה לכם טוב במקומות הכי עמוקים בנפש. תחיו. תהנו. והכי חשוב. תהיו שלמים עם עצמכם, כי לפעמים אי אפשר להתחרט. תודה.

לרגל יום הזכרון לחללי צה"ל הייתי רוצה להודות תודה לכל אותם אנשים ומשפחות שהקריבו את הקורבן האולטימטיבי על מנת שאנחנו נוכל לחיות בשקט. תודה שהם נתנו לנו מדינה תודה שהם מתמודדים עם האבדן כדי שאנחנו לא נצטרך ופשוט תודה. לזכרם

קודם כל ולפני הכל אני רוצה מאוד מאוד להודות לכולם על הפידבקים, זה מאוד חשוב לי. ואני מאוד שמח שנהניתם עד עכשיו. חלק שני יועלה מחר, אחרי שאני אחזור מהעבודה. שוב תודה רבה לכולם חלק שני. זה היה היום, בדיוק היום, לפני שנה. הפעם האחרונה שהוא ראה אותה. ביום שהיא עלתה לאותה טיסה מקוללת. הייתה לו הרגשה רעה בקשר לכל הסיפור הזה, אבל היא הייתה חייבת. "נסיעת עסקים קצרה" היא אמרה "אני אראה אותך עוד שבוע" הבטיחה הוא ראה בעינייה שאינה רוצה לטוס. שנמאס לה להיות עבד לכסף, שנשבר מלהקריב את החיים בשביל הקריירה. היא חילצה חיוך שהיה ברור שנדרשו כוחות רבים לגייס. "אחרי שנסגור את העסקה הזאת, אני אחזור, ואפנק אותך כמו שצריך". נתנה לו את הטבעת שלה, אותה אחת שנתן לה כל פעם לפני שעזב לצבא, אותה טבעת שנתנה לו כל פעם שטסה. חתמה בנשיקה. ויצאה. הם התחתנו ממש לא מזמן, לפני חצי שנה. עמי ותמי קראו להם, אי אפשר היה להפריד בינהם. לא היו להם ילדים. הם לא רצו למהר. רצו להתבסס בחיים ולא רצו שגידול ילדים יפריע להם לפתח קריירות. עדיין לא. עוד כמה שנים. מהיום שהם נפגשו, כולם ידעו. לכולם היה ברור. "שני אלה יתחתנו" את הניצוץ בעיניים שלה יכלו לראות בצד השני של היבשת. באותה פעם ראשונה ששמה אליו לב. את דפיקות הלב שלו יכלו לשמוע על הירח, כל פעם שרק עברה לידו. הוא יכל לשבת שיעורים שלמים בתיכון מבלי לשמוע מילה שאמרה המורה שלו. הוא היה עסוק מידיי בלהביט בה, לחשוב עלייה. באותו יום אחרי שחזר משדה התעופה, כהרגלו מזה שנים, התיישב והדליק טלוויזיה. השעה הייתה 17:00, הוא העביר לערוץ החדשות. הוא ראה מטוס בוער גולש בעדינות ורוגע על פני הגלים. כאילו היה שליו, כאילו לא הבין מה כרגע קרה. הוא שמט את שפורפרת הטלפון מידו. מתוכה נשמע בוקע קול נשי עצוב, כמעט מרגיע. "טיסה 1034 של אמריקן איירלנייס התרסקה מעל האוקיינוס האטלנטי, כרגע לא ידוע על ניצולים. תנחומינו למשפחות ואנא המתינו לעדכונים נוספים בערוצי החדשות" הוא נשק לתמונתה והדליק את הנר שלה, בריח שלה, וניל. לרגע הרגיש שהיא מחבקת אותו מאחור ונוכחותה ממלאה את החדר כולו. הוא הביט בתמונה שהוארה באור כתמתם רך וריצדה כאילו רוצה לפרוץ את גבולות המסגרת ולחש "אני אוהב אותך". הוא יצא מהבית, טלוויזיה דולקת ונר בוער. נכנס למכונית והניע.

"שיר טוב זה כמו סקס, הוא מתחיל לאט לאט ואז עולה ועולה ועולה, אחרי זה יש בום וחצי דקה של הקטע הכי טוב. ואז הוא יורד יורד ונגמר. למה אני לא אוהב טראנסים/מיקסים/שאר ירקות? כי הם לא מתפתחים, עוצרים באמצע, ובגדול, לא הולכים לשומקום בכלל אה כן, וחוזרים על עצמם מלא"

זה משהו שאני עובד עליו כבר כמה זמן, כל פעם שנוחתת עליי המוזה. הייתי מאוד רוצה שתקראו ותתנו חוות דעת. תודה מראש חלק ראשון. הוא נסע. פשוט נסע, בלי מטרה, בלי כיוון מוגדר, פשוט לכסות כמה שיותר מרחק, רק להתרחק. ברדיו מלמל לו איזה גבר על בעיות זוגיות בקול שקט ומרגיע. כמעט לוחש למאזינה המוטרדת על הקו. באופן בלתי רצוני הוא ספר את הטיפות שהתנגשו בשמשה של המיאטה שלו ושקע בצליל שלהן נוחתות על הגג. מעטים הצלילים שהכיר שהיו רומנטיים יותר מטיפות גשם על גג בד, עמומות, אך מורגשות, עמוקות. לא ריקות כמו על מתכת קרה וקשה. האיש ברדיו כמעט ונאלם אל מול אוושת הצמיגים על הכביש הרטוב. מבט חטוף בשעון: 2:30. הכל ריק, שקט, בדיוק כמו שאהב. הוא פרח בשעות האלה, שנא את היום. בלילה הוא היה מישהו, לא סתם עוד אחד בבליל האנשים שהסתובבו ברחובות, כל אחד ממהר יותר מחברו. הוא שלט על כל מי שראה אותו ואיך. הרבה יותר קל להסתיר דברים בלילה, מעטים הדברים שרואים כשלא יודעים מה לחפש. באותה שנה ג'ייק קיבל תפקיד באחת מאותן חברות היי-טק אולטרא מצליחות. הוא היה אשף בכל דבר שעשוי סיליקון ומעביר זרם חשמלי כדי לחשב מליוני חישובים חסרי משמעות בשנייה כדי להקל על החיים של כל מי שממהר מידיי או עצלן מידיי לעשות את זה בעצמו. הוא שנא את זה, שנא את זה כל כך. העבודה הייתה קרה, לא מתחשבת, בלי לב. רק סיליקון. אבל הכסף היה טוב, מעולה אפילו. אבל הוא שנא את זה. שנא את החולצות המעומלנות והחליפות היקרות. שנא את המזכירות המתחנפות שהגישו קפה וענו לטלפונים כל היום בזמן שכל אותם אנשים במשרדים עשו עצמם עסוקים. שנא את רכבי הליסינג האפורים. שנא את העמיתים המתנשאים שלא התעניינו בשום דבר מלבד המשכורת הבאה שלהם. הוא בכלל רצה להית זמר, עוד מאז שהיה קטן. אבל שכנעו אותו שאין בזה כסף, שזה לא יוכל להאכיל אישה ומשפחה. ולממן בית. ורכב. ו... והוא נכנע. והוא שנא את עצמו על זה, עוד יותר מאותם אנשים ששכנעו אותו. שלא נלחם, שהלך אחרי העדר. שמכר את האהבה שלו, את התשוקה שלו, תמורת סיליקון. סיליקון וכסף. והוא שנא את עצמו. הוא עצר ליד הבר הקבוע שלו. השתיק את האיש ברדיו ונכנס. הכסא הקבוע שלו היה פנוי. הוא התיישב ושלח לברמן את המבט שלו, בטוח בעצמו ויודע בדיוק מה הוא רוצה. הברמן ענה בחיוך והושיט יד למדף התחתון. שם עמד מאובק, בציפייה דרוכה הבקבוק של ג'ייק, אותו וויסקי שרק ג'ייק ידע להעריך באמת. עם שלוש קוביות קרח, בניגוד למה שכולם אומרים. לא עניין אותו. "מה שלומך?" "כרגיל." ענה ג'ייק בחיוך לא משכנע וחצי מתנצל על השעה, הוא ידע שסאל נהג לסגור בשעה הזאת. "לא בלי הביקור שלך" השיב סאל בחיוך נדיב ורחב שחשף ששנותיו הטובות כבר מאחוריו. ג'ייק הרכין ראש בתודה ולא ענה. הוא פנה אל הכוס, הוא נהג לסובב אותה בזמן שחשב. הוא חשב על הכל ועל כלום, אהב לראות כל דבר מכל הזוויות האפשריות. לאתר בעיות, למצוא פתרונות. להכנס רמה אחת מתחת לפני השטח. ג'ייק לגם מהוויסקי, השאיר שטר על הבר ויצא. את ג'ייק לא ראיתי בבאר לאחר הלילה ההוא. לאחר אותו לילה שהוא ביקש ממני לכתוב את מה שקראתם עכשיו וקינח במשפט שלא אשכח לעולם, "אני מקנא בך, סאל" לפני שיצא. ראיתי רק את מכוניתו של ג'ייק בבוקר למחרת במהדורת החדשות, כשהיא נטושה על חוף הים "והבעלים, ג'ייק האוורד סטרן, לא נמצא באיזור וכמו כן לא חזר לביתו". יש חלק שני ושלישי, שאני אעלה בהתאם להיענות (ממש סיוט להקליד את כל זה מהמחברת) מוסר ההשכל דרך אגב, בסוף החלק השלישי. תודה שקראתם, מקווה שנהינתם לקרוא כמו שאני נהנתי לכתוב, ומקווה שתשאירו תגובות.