אחת התגובות שנכתבו לכתבה:
161. לימדו אותי שעם עבודה קשה והסתפקות במועט אפשר להגיע יום אחד לרמת חיים סבירה ועבור שני ההורים שלי זה באמת היה נכון - למרות ששניהם באו ממשפחות מהגרים עניות ומרובות ילדים, הם בכל זאת הצליחו לרכוש השכלה גבוהה, למצוא עבודות עם קביעות ותנאים סוציאליים, להקים משפחה, לקנות דירה ראשונה (ואח"כ לשדרג לדירות טובות יותר), ואפילו טיילו בחו"ל לא מעט. ההבדל בינם לבין ההורים שלהם היה עצום.
אני גדלתי על אותם ערכים - ההשכלה חשובה יותר מכל כי היא מחלצת מעוני, בגדים קונים רק כשהישנים מתבלים, קמים כל בוקר ב-6 והולכים לעבודה של 9-10 שעות (גם כשהיא קשה ולא מתגמלת) וחוסכים כדי לממן את מה שאתה צריך. בלי להתבכיין, בלי לצפות שמישהו יממן אותך ובלי הוצאות מיותרות על שטויות שאתה לא באמת יכול להרשות לעצמך.
אז עשיתי את כל מה שאמרו לי, ועדיין מצאתי את עצמי במצב שבו אני פשוט לא מצליחה להרוויח מספיק כדי לממן את המחיה הצנועה-למדי שלי. עובדת מגיל 15, לא גרה בת"א (וגם לא רוצה לגור שם), נוסעת מדי יום ב-4 אוטובוסים לעבודה וללימודים, לא מחזיקה סמארטפון ולא יושבת בבתי קפה. ועדיין, פשוט לא מצליחה להרוויח מספיק כדי לממן את שכ"ד, החשבונות וקניות של אוכל בסופר. מחירי הדיור, המזון, החשמל והמים עולים בקצב כל כך מהיר, אבל המשכורת שלי נשארת נמוכה ואני פשוט לא מצליחה להדביק את הפער בשנים האחרונות. למזלי ההורים יכולים לעזור קצת, אחרת אני לא יודעת מה הייתי עושה. ומה שעצוב זה שאני ממש לא חריגה - כל חבריי משכילים וחרוצים, לוקחים כל עבודה שרק אפשר, ועדיין לא מצליחים לשרוד בלי עזרה משמעותית מההורים. על החלום לקנות דירה, או אפילו רכב משלנו, כבר מזמן ויתרנו.
אז אולי המסקנה היא שיש גבול לכמה שאפשר להאשים את עצמנו? אם כולם ככה, אולי המסקנה היא שיש משהו דפוק במערכת הכלכלית? וכשכולם יושבים בסלון עם מבט כבוי בעיניים ומתחילים לדבר על הגירה, אפשר להאשים אותם? אני מודה שגם אני כבר חושבת על זה, כי מתחיל להימאס לי רק לנסות לשרוד כל הזמן, בלי שום אופק נראה לעין. ההצטיינויות שקיבלתי בלימודים, אחרי הרבה עבודה קשה, בהחלט פותחות לי אפשרויות שונות בארה"ב ואם לא תהיה ברירה אעזוב. לפחות שם תהיה לי מלגת קיום במשך שנות הדוקטורט, שאולי לא תיתן לי פנסיה אבל לפחות תאפשר לי מעט מרווח נשימה כלכלי ואת הסיכוי (גם אם הוא קלוש) להתקדם בתחום שלי. זה לא מתוך ותרנות, תבוסתנות או פינוק, אלא כי אני באמת לא יודעת איך אצליח לשרוד בישראל מבחינה כלכלית. להורים זה שובר את הלב, אבל הם כבר לא יודעים מה להגיד לנו. ההבדל בינינו לבינם הוא עצום.