אנלוגי

אני מבקש הקבלות לרכבים. ובירה. וינואר. אבל אסתפק בהקבלות לרכבים.

אני רוצה להתוודות על שקר. את המשפט על הבולדוג הצרפתי גיבבתי להודעה רק על מנת לבנות מתח מהכותרת לפאנץ׳ ליין. לא יכולתי יותר לשמור את השקר. אם חיכיתם לשמוע מה עלה בגורל הבולדוג, זה עבד. עם הנעלבים הסליחה.

איזור נידח בערד - זו לא ההגדרה לריק מוחלט?

תאם איתי, תקבל בחינם.

האם הזוכים ישלמו החזרי נסיעות והפסד ימי עבודה לשאר המשתתפים?

הייתי במשרד הרישוי היום ע"מ לקבל את רישיוני שנשלל. לתומי הבאתי צילום של טופס בית המשפט, על אף שנאמר לי שלא צריך כי זה מעודכן במחשב. מחכה את ה-40 דקות בתור, סובל את עמישראל הממתין (כאן תדמיינו קבוצת אנשים בקיץ, "ממתינים", פלוס תור לאשנב מהיר, שאינו מהיר, ותור שאינו תור). אני רגוע, משחק עם בולדוג צרפתי של היושב לידי. בכיסי מס' 136. המספרים הגיעו ל-128, ואז התקפה! פקידה שכנראה הייתה מאגיסטית בצבא מתחילה להריץ מספרים 129-30-31-32-33-34-35 אנשים קופצים, רגע! זה תורי! תעצרי. עצרה. עכשיו מנהלים את התור ידנית. כיף. אני עדיין רגוע. מחכה לצליל שיביא את המונה ל-136. פינג! מתיישב מולה, מחייך מאוזן לאוזן, מסביר את כוונתי ומוציא תעודת זהות. "את הטופס", מסננת לעברי. מגיש לה את הצילום. "לא טוב, צריך מקור". אני אומר לה שביררתי ולפי מה שנאמר לי זה מעודכן במחשב ולא צריך בכלל טופס. "מי אמר לך?!" נבחה עלי. מה זה משנה, השבתי בקור רוח, זה יעזור לי במשהו? "לא. אתה לא יודע שלמשרד ממשלתי באים עם מקור?!" לא אני לא יודע. תראי, לקח לי שעה וחצי להגיע הנה, אני לא אספיק להביא את המקור בזמן, (קם ללכת) אז לחזור מחר? "חכה שניה, אני אבדוק". שני קליקים במחשב, והיא מדפיסה לי רישיון חדש. עכשיו, אני באמת שמח על היעילות. כי מסתבר שלא צריך ניירת, לא צילום ולא מקור. משרד הרישוי כן מחובר למערכת, כמו שצריך. את המערכת הוצאתם מתקופת האבן אל המאה ה-20 (שזו רק מאה אחת אחורה), ומה עם הפקידות? הן עדיין יודעות לקרוא רק נייר מודפס מקורי? אפילו עמדת תשלום אוטומטית יש, לה מוקדש חלק ב' בסיפור: ממלא את הפרטים בעמדה הממוחשבת, מעביר כרטיס אשראי, מחכה להנחייה להכניס את הטופס ע"מ שייחתם, היא לא מגיעה. פתאום יוצא לי רישיון משולם וחתום. עכשיו יש לי שני טפסי רשיונות, אחד לא משולם ואחד כן. חוזר לפקידה לתת לה את הרישיון שנתנה לי זה הרגע, שתשמיד אותו. "מה אתה רוצה שאני אעשה עם זה?" שואלת בנהמה. אנעארף? אין לכם איזו מגרסה או דרך להשמיד מסמכים כאלה? אני לא רוצה לזרוק לפח. "אז קח הביתה ותשרוף", גרגרה עלי. תודה, שיהיה לך אחלה יום. "(נהמה לא ברורה, כנראה גרגור)". הולך לאוטובוס שקוע בהרהורים: האם בכלל הייתי צריך לעמוד בתור? האם לא הגיוני לייצר איזה מרכז מידע לאזרח? אולי נציגת שירות שתברר עם המגיעים מה הם צריכים ותנחה אותם? האם הפקידה טרחה לבדוק במחשב רק כי הפתעתי אותה בתגובה הכי פחות צפויה, כניעה מוחלטת ונכונות לחזור שוב? אולי זה עורר אצלה משהו שלא חוותה מזמן, נו, איך קוראים לזה, רגש? אם הייתי רב איתה כמו כולם, וודאי הייתה מתבצרת בעמדתה. והתהייה החשובה מכולן: למה כשאתם רואים כלב מדבר זה מפתיע ולא ייאמן, אבל פקידה נובחת זה הגיוני?

יתקוף, לא יתקוף, כן תשובה מהפרלמנט, לא תשובה מבריטניה. כמה אנרגיה על התקיפה בסוריה. בינתיים יש יותר נפגעים מהתורים לחלוקת ערכת מגן מאשר מתקיפה סורית. כל זה היה יכול להימנע, אם הסוכנת מס' 1 במדינה הייתה מטפלת בזה בזמן: מה שלא מזכירים זה את החיוך הרחב שלה עקב העבודה המוצלחת שעשתה על האפיפיור, אם כי אני מניח שזה חסוי כרגע. אופס.

היום מישהו העלה את זה לפייסבוק, למרות שזה לונג שוט אשתף כאן, כי בפייסבוק אני פסיבי:

מה שמזכיר לי בדיחה טפשית: לדני הבן של איציק הרתך הייתה יום הולדת 8. כששאלו אותו מה הוא רוצה ענה "מסיכה כמו של אבא". הוא חבש את המסיכה בגאווה כל יום. יום אחד עבר ליד הבית איש נחמד. הוא הציע לדני סוכריה. דני שמח, ולקח את הסוכריה. האיש שאל "איך קוראים לך?" "דני", ענה. דני, אתה יודע מה זה אנאלי? לא, ענה דני. ומה זה מעשה סדום? לא, ענה דני. ומה זה פדופיל? אתה יודע, אמר דני, אני לא באמת רתך.

אהבתי את התליה. בודגוב, שמוליק בודגוב, הוא גיטריסט מעולה וותיק בסצינה. הקליט עם כולם בערך. אני חושב שאחד הפרוייקטים הכי מרשימים שלו זה האלבום הראשון של היהודים, עבודת הגיטרות שם, גם נגינה וגם סאונד היא ברמה בין לאומית. הגיטרות שלו מיוצרות בסין, הזולות פשוט מקבלות מדבקת שם והיקרות יותר מתוכננות יותר בקפידה. יש לו כמה גיטרות מצויינות, בטח למחירן, כמעט קניתי אקוסטית שלו פעם.

מצד אחד, אני חושב שיש לקופת המדינה הרבה תחומים חשובים יותר להשקיע בהם את הכסף. מצד שני, הדרך הנכונה למדינה נורמלית עוברת בעידוד תחומי הפנאי, מספורט ועד תרבות. בקרנות לקולנוע וספרות לא אוהבים להשקיע ביצירה שמעבירה ביקורת על המדינה. הם עושים את זה לפעמים, אבל פחות. לאומנות חשובה, וזה סה"כ מובן כשמדובר בכספי ציבור. השקעה בספורט היא לאומנות נטו, הישג בין לאומי אומר רק דברים טובים על ישראל. לצערי אצלנו, שרת התרבות והספורט אוהבת בעיקר להתהדר בהישגים לא לה, בעוד הספורטאים עצמם אוכלים קש. ביותר מדי התאחדויות, וזה ספציפית נכון לכדורגל ולג'ודו (עד לא מזמן, היום התחלפה ההנהלה שם) יש כל כך הרבה שחיתות כך שכספי המדינה משמשים בעיקר לריפוד חשבונות הבנק של העסקנים, עד פגיעה אמיתי בספורטאים. אני חושב שיש המון מקום להשקעה גם בספורט ההישגי, ואפילו אם זה רק כדי לעודד את הילדים והנוער להתאמן בו. המון ערכים אפשר להשיג מכך, זה בונה ביטחון עצמי ומחנך למצויינות. דווקא הספורט הקבוצתי בגילאים כאלה יכול לייצר בעיות חברתיות, ודי אם תזכרו מילדותכם את אלה שהיו נבחרים אחרונים בכדורגל. אלה כמה מחשבות שלי על הנושא, בלי סדר. מה המסקנה שלי מכל העניין? אין. רק עדיין מפרגן מכל הלב לספורטאים בענפים היחידנים/הישגיים שלמרות הכל עושים, דוחפים, לא נשברים ומשמיעים את ההמנון על הפודיום.

ואני אמליץ בחום, אף על פי שבטח כבר הומלץ כאן, על בית הקלפים. סדרה מעולה פשוט, עד כדי כך שבניגוד למנהגי אני משתדל לראות כמה שפחות פרקים ברצף כדי שלא תיגמר לי פתאום. Nip Tuck, שאיכשהו לא ראיתי גם עושה רושם של אחלה סדרה, ראיתי רק שני פרקים בינתיים.

לזה אני קורא צרות של עשירים. אכן יום לא פשוט לחברות הביטוח: ובשיא הרצינות, איחולי החלמה מלאה וקלה לפצועים

הישג אדיר! יש לי הכבוד להכיר אותה, ואני חייב לציין שגם באימונים ומחוץ למזרן (של הג'ודו, תרגעו) היא בחורה מגניבה עם חיוך ענק, אמיתי וכובש. אני מוריד את הכובע ומשוכנע שזו רק ההתחלה של קריירה מוצלחת לספורטאית אדירה שנותנת את הנשמה יום יום ולא נותנת ליחס של המדינה לספורטאים לשבור אותה. לא תשמעו אותה מקטרת על התנאים או על המשכורת, זה מה יש ועם זה היא תנצח עוד הרבה. וחובה גם מילה טובה גדולה למאמנה ומאמן נבחרת הנשים, שני הרשקו, שמזיז הרים ודוחף את הענף לגבהים חדשים.

יודע מה? קיבלתי. תמחק את ההשוואה לריו, למרות שאמרתי את זה בחיבה. אני אוהב את הריו 5 דלתות וחושב שהיא מכונית מצויינת שנראית מעולה ונותנת תמורה גבוהה מאוד למחירה, ולא מספיק מוערכת. אולי באמת צריך לחבוט בתינוקת קצת כדי שתתבגר. אעשה עליה סיבוב נוסף בשיטוט הסנטר הבא. בינתיים עבדתי במוסך על ה-911 שלי. אני לא מכונאי, אבל החלטתי לנסות בכל זאת. כיוונתי את הפורשה לטון אחד נמוך יותר, ושיחקתי קצת עם גובה הגשר. לא להאמין כמה שהיא השתפרה! המתח במיתרים ירד ופתאום אפשר לנגן עליה, וגם הצליל שהיה קצת שטוח קיבל בשר. לא מצליח להבין בדיוק למה, אבל לנגן בטון נמוך יותר נשמע לי נורא מוזר. למרות זאת זה מגניב לגמרי, אני מבסוט וכל היום ניגנתי רק עליה. זה גם מכריח אותי לשיר יותר נמוך, סוף סוף יש שימוש לתופעות הלוואי של כל הוויסקי והסיגריות.

Locomotive, ה-Gretsch מדליקה לאללה, תמיד אהבתי אותן. לגבי ה Big Baby - משהו בה לא מתעכל לי לגמרי. היא נשמעת מעולה, נוחה לאללה לנגינה וזולה יחסית לאיכויות שלה. מצד שני חסר לה (עבורי, רק עבורי) האלמנט החמקמק הזה של אופי. אין לי ספק שאם הייתה יושבת אצלי בחניה הייתי מנגן בה בהנאה רבה, אבל כשיגיע היום לרכוש אקוסטית חדשה בסכום דומה אקנה משהו אחר כנראה. יד שניה בטח, עם עבר טרגי. אם להקביל לעולם הרכב בעיני היא קיה ריו 5 דלתות דנדשה, שבערך הדבר הכי רע שאני יכול להגיד עליה זה שלא אקנה אחת. אני מסייג את דברי בכך שכל ניסיוני איתה מתמצה בכמה דקות בכלי זמר. לגבי הכובע ורוד עתיק, זה סיפור אחר. מוכר? Ceyal - אהבתי את ההונדה אקורד 93' שלך, יפנית בסגנון אמריקאי, יעילה ואמינה. כמו יפנית, גם אחרי שנים של ישיבה במחסן - רענון קל והיא מוכנה לעוד שנים ארוכות של נסיעה. psychuil - אין לי רעיון לכלי רכב עבור הכלים שלך. אני מצטער, אבל תודה על השיתוף! Liviur - קדימה, תמונות של הדריפטרית היפנית המשופרת ושל הקאמרו שנות ה-80 המשודרגת (אני פתוח כמובן לתיאורים אחרים). שכחתי בהודעה שלי את הסוויפט החבוטה שניצלה מגריטה, חבר שעבר דירה רצה לזרוק אותה לפח, ורחמן כמו שאני ישר אימצתי. לא יודע לנגן בה, אפילו לא לכוון אותה, היא מקשטת את העמוד שבאמצע הדירה שלי. כאן היה לי ממש קל להחליט איזה רכב היא, היא באמת מתוצרת סוזוקי.

פסגת ההתבטאות של הזמן האחרון ללא כל צל של ספק: דודו אהרון, מתוך גמר הרווק:

לא אתייחס להשוואה עצמה, כי הדברים די נאמרו. מה שלא הסתדר לי זה המשפט הבא: המשפט לווה בתמונה של ערימת צמיגים שוכבים אחד על השני, כאשר מן הסתם מה שמשפיע על הגובה שלה הוא רוחב הצמיג ולא קוטרו.

איך עושים שלום? כמובן, עם נעלי בית מול האח. מאוד מזרח תיכון:

פיצה של אלי ב-2.5 ש"ח מוגשת ע"י ביתו השעירה.

כמו שהבטחתי בהודעה הזו, שרשור גיטרות. בתוך פורום רכב אנחנו חיים, אז זה לא מרגיש ראוי סתם לדבר על גיטרות. כמו עם מכוניות, מה שהרבה פעמים מוביל את הקניה זו אהבה לפעמים לא ברורה לגמרי. היא יכולה להאפיל על שיקולים רציונלים. כמו עם מכוניות - הנהג המיומן והמקצועי יודע בדיוק מה לקנות כי זה מה שמתאים לו, מה שהופך את החיבור נהג/מכונית למכונה אחת משומנת ויעילה. החובב לאו דווקא צריך את התוצאה המושלמת אובייקטיבית. אין לו עניין בזמני מסלול או קוים מדוייקים. הוא רוצה לחייך בבוקר כשהוא יורד לחניה, לנהוג סתם כי כיף לו בתוך האוטו ולהסתכל עליו שעה ארוכה אחרי שהגיע למחוז חפצו. אז הנה החניה שלי: הראשונה היא פנדר טלקסטר, אמריקן סטנדרט. נרכשה בשנת 95' אחרי קיץ מפרך של עבודה בגיל 16. היא הייתה חלום אז, הלמבורגיני קונטאש שלי. עם השנים היא קצת הדרדרה בעיני בסולם האקזוטיקה, והיום היא התייצבה על מעמד של לנד קרוזר פראדו. דור ראשון כמובן. יעילה בטירוף, אמינה, מוצקה, תעשה כל מה שאני רוצה בכל יום נתון. מחוברת למגבר מרשל היא מספקת לי הכל, מצלילים נקיים ושקטים בשעת לילה מאוחרת כמו שיוט בכביש 6, עד דיסטורשנים מלוכלכים כמו מעלה טוב בנגב, או אוברדרייב בלוזי נהדר טוב כמו טיול ביער קק"ל לקראת שקיעה. גם המראה דומה, רבוע, פשוט וקלאסי. בקושי בשימוש בימים אלה, משמשת בעיקר לטיולי שטח (דיסטורשן) כשקופץ הקוף. היום כנראה הייתי קונה אותה בצבע אחר, אבל לעולם לא אוותר על מקומה בחניה. השניה היא משהו מזרח גרמני. כנראה יוצרה ע"י חברה בשם Musima שעברה מהעולם מזמן, ככל הנראה בשנות ה-60 או ה-70 המוקדמות. נקנתה בברלין מאהבה במבט ראשון, ובמבט בלבד, כיוון שלא ממש הייתה במצב נגינה. 150 יורו, ששכנעתי את עצמי שייעלמו בחשבון הכולל של הטיול. צדקתי. עברה שיפוץ בארץ וקיבלה חיים חדשים. זוהי כמובן הפורשה 911 שלי. משנות ה-70. יפהפיה אמיתית, קלאסית, חלום של שנים (הסגנון הזה, Archtop). פורטת על כל מיתרי החשק שלי, אבל כשנכנסים ומתניעים זה סיפור אחר. קשה מאוד לכיוון מדוייק, קשה לנגינה, צריך להיות נהג מיומן עם יד שרירית. טעות קטנה והיא מעיפה אותך קיבינימט. אני לא מיומן, אבל מדי פעם הכל מתחבר והיא תענוג צרוף. יש לי תוכניות להעביר אותה מקצה שיפורים שיהפכו אותה לכלי נגינה מוצלח יותר, מקביל להחלפת מתלים בפורשה (?). יכול להיות שכמו ב-911, כלום לא ממש יעזור וזה האופי שלה. ככה או ככה, בשביל הרגעים הקצרים שהיא מתחברת לי בול, ובגלל שהיא עושה את החניה כ"כ יפה מקומה מובטח לשנים ארוכות קדימה. השלישית, אחחח השלישית. Framus אקוסטית קטנה ומגניבה עד דמעות שקניתי בשוק פשפשים בוורשה באיזה 30 ש"ח. צוואר שבור בחיבור לגוף, מכוונים חסרים, חבוטה ומלוכלכת. סחבתי אותה כמו שהיא בלי נרתיק במטוס. עברה שני שיפוצים בארץ, אחד מחורבן והשני מצויין. הוסבה למיתרי ניילון בעצת המשפצת השניה, החלטה שבזכותה הפכה לנסיכה שהיא, ובזכותה יש לי רק כתובת אחת לתיקון גיטרות בארץ. פרטים בפרטי. מהי? היה לי קשה להחליט עד שראיתי את השרשור הזה. כמובן! זוהי החיפושית 62' שלי. גם היא הייתה מוזנחת וחיכתה למושיע. היא בערך באותו גיל או אפילו זקנה יותר, שואבת השראה משנות ה-40. קטנה, אולדפאשן אמיתית, בעלת גב מעוגל. בנויה גס וכפרי אך עם המון עידון ויד אוהבת. עיצוב קלאסי שלא נס ליחו. כמו החיפושית, גם היא מטרטרת קצת, מזייפת קצת, נוסעת לאט, אבל מגיעה לכל מקום. יש לה צליל יחודי רק לה. היא נכנסה לי ללב בצורה שלא חשבתי אי פעם שגיטרה תיכנס. לא חובב חיפושיות באופן כללי, וגם לא חיבבתי מיתרי ניילון מעולם - אבל גיליתי שיש יוצאות מן הכלל. היא הגיטרה שאני מנגן בה הכי הרבה. מתאימה מאוד לנגינה שקטה על הספה, בדיוק כמו זחילה ב-60 קמ"ש באיזה כביש צדדי בשרון. מתאימה כמו כפפה לסגנון הנגינה שלי, בלי מפרט, פולק/בלוז רגוע. הזמנתי לה אתמול באיביי מיתרי ניילון שחורים שיתנו לה מראה וינטג'י עוד יותר ואמורים להתאים עוד יותר לאופי הצליל שלה. מגיע לה, היא שיפרה לי מאוד את יכולת הנגינה בזכות שעות של אימון, כ"כ נהנה ממנה, אני חושב שאפילו עיצבה לי את סגנון הנגינה. לא תגיע לעולם ליום מסלול, הוא הופעה על במה. לא אוהב לראות אף אחד נוהג בה, תמיד נראה לי שמתעללים בה. לא תימכר לעולם בשום מחיר שהוא. מוזמנים כמובן לשתף בחניה שלכם.

תמיד רציתי לצטט את עצמי. תודה על ההמלצות, אבל. אוכל מוכן מעובד קפוא הוצאתי מהתפריט די מזמן, זה זבל מוחלט בעיני. גם סנפרוסט כאלה ואחרים אני לא מחבב. עוד רחוק מאוד המועד בו אוכל להגדיר עצמי כמוביל דעת בנושא תזונה נכונה, אבל אני מאמין גדול במצרכים טריים ובבישול עונתי. מה שכן אני עושה לפעמים זה לבשל בכמות יותר גדולה ולהקפיא, זה בעיקר מטעמי חיסכון ועצלנות. לגבי בשר, משתדל לא לאכול כל יום, אם כי לפעמים אני לא עומד בזה. כתבתי כבר פעם כאן (בהתרסה, לקחת בקלות) שאני טבעוני אוכל בשר.

לפני שהשרשור הזה הופך לגיבוב מתכונים סטנדרטי: א. גם אצלי בבסיס היו תנאים יותר טובים. מחר אם אזכור מבטיח דוגמא. ב. אני חושב שהייתי די ספציפי. הפניות לשרשור מתכונים עם רשימת מצרכים כאורך הגלות לא רלוונטים כרגע, אולי יהיו מחר אחרי הקניות. לבשל אני יודע לא רע בכלל כשיש עם מה לעבוד ויש לי סבלנות וחשק. ג.אני מחפש את הפתרונות היצירתיים שלכם. תחשבו על מרק הגרזן, בלי כל מה שסביב הגרזן. בהתאם לעליבות שלכם, לא מגביל למלאי שלי. ד. או שאל תחשבו על זה בעצם, ואני אמשיך לעדכן כאן כל פעם שאגיע לשפל המצרכים, ואני עוד אגיע. Word. ה. ספירת כלים לניקוי חשובה, מדובר על הבשלן העצלן, עצלנות יש לה השלכות ארוכות טווח. ותודה לנהג הלילה שהזכיר לי שבקופסה בפריזר יושב מרק ירוק שהכנתי בחורף, וכמה אני מחכה שיחזור כבר החורף. מתכוני מרקים יגיעו גם יגיעו. לגבי השורבה - לא ידעתי שקוראים לזה ככה, או שיש לזה שם בכלל. מכין מדי פעם בגרסאות שונות בהתאם לירקות ולחלקי העוף הזמינים.

אישור לזה שאתה נורמלי, בגבולות ההגיון: הפייסבוק שלך מוצף באנשים שמצהירים כמה הם נגעלים מהאח הגדול, ולא ראו אף פרק. מנגד הוא מוצף באנשים שמביעים תמיכה בזה או אחרת. אתה - אין לך דעה, אבל פתאום אתה מבין שבכל אחת מהקבוצות יש אנשים שאתה ממש אוהב ויש כאלה שאתה לא, או לא זוכר למה הם חברים שלך, ואין לאף אחת מהקבוצות יתרון משמעותי. ---------------------------- אתה שוקל לבדוק את עיקרון הנורמליות בניסוי רחב יותר, בו תחלק את כל האנשים שאתה מכיר לכאלה שיש להם פייסבוק וכאלה שאין להם, ותבדוק מה קורה אז בין הקבוצות. פתאום אתה מבין בהארה של רגע שאין בשביל מה להתאמץ. לך יש פייסבוק, להיא שכבר חשבת שאתה לא חושב עליה אין. המרחק הזה משקף נאמנה הן את המרחק הגיאוגרפי והן את זמו הנתק. עכשיו כבר הנורמליות מעניינת את התחת.

אני לא אעביר כאן ביקורת על תומר יעקובסון שלפעמים עושה דברים יפים, אבל הוא אחראי למושג האיום הזה שנקרא תאורה מעשית. כאילו, בניגוד למה? צילום הוא רישום באור. Photo Graph. כל אור הוא אור מעשי. זה מעצבן אותי כל פעם מחדש.