אנלוגי

24 רופי בת״א, אם כי היא פחות טובה משהייתה. סלאם בומביי עדיין קיים? מזמן לא הייתי שם, זכורה לטובה. יש בב״ש את הודו הקטנה. אבל האמת הכואבת היא שאף אחת מהן לא משתווה לאוכל ההודי האמיתי - בהודו. כולן עברו איזה ריכוך והתאמה לחך הישראלי, בעוד שכל הקסם באוכל הודי בעיני זה האינטנסיביות ואלימות הטעמים.

אלבאבור בוואדי ערה מצויינת, הם פתחו גם ביוקנעם אבל שם לא אכלתי. מצטרף גם להמלצה על דיאנה בנצרת.

הייתי אצל חברים בב"ש, יושבים בחצר עם בירות מבסוטים מהחיים, פתאום המכ"ם גשם מתחיל להתריע. המכ"ם הוא כמובן החבר הקירח, שתמיד מרגיש את הטיפות ראשון. כמה דקות אח"כ ומבול מבורך שוטף הכל, ברחנו לסוכה וככה קיימנו גם מצוות אושפיזין. אח"כ קפצו פרות על המנגל, אבל זה כבר לא קשור. אחלה יום של תחילת הסתיו!

אמן ילכו לך הפלטינות בבמוו ביום שתבוא להניע, שכמובן לא יגיע.

לא רק זה, זה כובע שמותר לחבוש רק אחרי גיל 65.

מזל טוב יא קטר! הייתי מארגן לך איזו מתנה, אבל לדעתי הגיבוב זו המתנה הכי טובה שלא העזת לבקש. ואם אתה מצליח להיות מבסוט כשמעירים אותך ב-6 בבוקר בשבת - אין לך יותר מה לבקש מחיים האלה, זו שמחה אמיתית.

אני מקווה שהצלחת לשחרר אותה.

גולות שמגולות. אמרתי לכם שזה יגיע? אני באמת מצטער על הציניות, זה נורא.

יבגניפ, אתה מפתיע אותי. נכון שנדירים הרוכבים שלא עברו מפגש עם האספלט, אם כי אני מכיר כמה כאלה. יש בהחלט כאלה שפגשו אספלט/אדמה אך לא נפגעו. יש הרבה כאלה. תקביל את זה לעולם המכוניות - נשיקת פגוש/שפשוף קל מקבילים בערך לנפילה קטנה שלא גרמה נזק. כמה נהגים אתה מכיר שמעולם לא נגעו עם רכבם בעצם אחר? באופנוע כל דבר קטן יכול לקרב אותך לרצפה, וקל מאוד לקרוא לזה תאונה. בשטח על אחת כמה וכמה, נפילות הן חלק מהמשחק.

גדול למען העתיד, בו הקישור לא יהיה זמין אני מעתיק את הטקסט:

שימותו עלית, ככה לשחק עם זיכרון של אנשים.

נו, אז אולי תפתור את הסוגיה? שלושה שדיים או ארבעה?

ייתכן שהיו לו ארבעה, אני כבר לא זוכר באמת. בגוגל אין אפילו תמונה אחת שלו עירום, וזה לטובה. מסתבר שיש לו עטיפה חדשה, אבל מצאתי תמונה של הישנה והבנתי למה אני זוכר שלושה שדיים: איזה כיף שהגיבוב מוצא לי תעסוקה לשישי עצל. הבעיה היחידה היא שעכשיו יש לי חשק לשוקולד, ואפס חשק לצאת מהמזגן.

תיקח אתה את הטוב טעם, זה ששכחתי אותו זה רק כי הוא כבר נעלם לבד. מונגולואיד עם שלושה שדיים. היחיד שאני מוכן שישאר לנצח זה טעמי.

גם לי יש בעיה עם העוגיה. בעצם גם עם הקרם. והציפוי. קרמבו נכון לימינו זה מוצר כ"כ נחות, אולי הפשע הכי גדול של הנוסטלגיה. הוא והמקופלת צריכים לפרוש דחוף לבית אבות סיעודי, ועל הדרך שיקחו איתם את הטוויסט. והאגוזי.

אתה מתכוון מה שקורע זה הרוחב.

נאאא, אני מוותר מראש. ברור לי שהתמונה יותר רחבה ממה שיש לי כוח להיכנס אליו. אני מניח שכולנו נסכים שבעולם אוטופי לא היו נשקים כלל, ואנחנו בעולם שרחוק מאוטופי.

מספיק מלנכוליה. למה טונה? למה דווקא הוא הדג הפופולרי המשומר? הוא לא אמור להיות דג יקר, או שזה זן אחר? יש כ"כ הרבה ממנו? ומה הוא בדיוק, מבושל? כבוש?

אז אמרת זו בעצמך, בחרת את החיים האמיתיים הנכונים לך ולילדיך. קשה? אני בטוח. כשאני הייתי ילד הכל היה הרבה יותר פשוט, חוזר מבית ספר ומשתולל עם החברים במושב כל היום, ומגיל מסויים עם אבא בשדה. לא מחשב, לא סלולרי, אפילו לא כבלים (לא הגיעו אלינו). היום הכל קצת יותר אלקטרוני נראה לי, אבל עדיין ילדים זה ילדים. תמשיך להשקיע, זה שווה כל שניה. תן להם בדיוק את מה שאתה יודע שהם צריכים, טבע, חיות, הנאות קטנות ופשוטות. וחברים. הראש שלך כ"כ במקום הנכון, ככה זה נראה. אתה גם לא מפקפק בזה לדעתי. אני האחרון שיזמזם לך את Don't Worry Be Happy, בטח לא אחרי השנה האחרונה שעברתי (ועדיין). יש לי מלא קלישאות אחרות אבל גם אותן אני חוסך. בחיים האמיתיים יש בד"כ יותר ווריס מהפיז, אבל זו לא הכמות, זו האיכות. במקום זה, כהרגלי, אני אקדיש לך http://www.youtube.com/watch?v=UadBdfbO8lg דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed.

לוקו, אלוהים יודע כמה כתבתי כאן, מחקתי, כתבתי, מחקתי. אני באמת לא יודע איך להתייחס להודעה שלך, והיא עושה לי קצת עצוב. אולי תרחיב קצת על מה זה חיים אמיתיים, או יותר חשוב - מה זה לא? רזמל, הגיבוב הוא יצירת מופת בעלת חיים משלה. אני מניח שכל אחד יכול למצוא בה את מבוקשו, וממש כמו עם סיינפלד - להנות גם מקריאה אקראית וגם ממעקב מדוקדק. אני מביא איה ניואייג'ולוג שיוכיח לך שאפשר לחזות בה את העתיד, וכמובן לראות את רצח רבין, או משהו. אני מוריד את הכובע בפניך ובפני לוקו. עכשיו כשהכובע ירד, אם אפשר לזרוק פנימה שקל, אני צריך להגיע לבאר שבע.

עם זה אתה יודע שאני מסכים. אין כמו הר קרן. יש לפחות יום אחד בחודש, לפעמים שניים, בהם לא רואים את הירח. זה ביום הראשון והאחרון של החודש, עם זיוף של יום יומיים. הירח נמצא סמוך לשמש, או בין כדוה"א לשמש. זה עד כמה שאני זוכר לפחות. לגבי השטן, אני בעדו. לפחות לפי כל המידע שבידי הוא אחראי לבלוז. חיפזון או חילזון, העיקר זה הקלשון. חם הלילה. חם מדי. כזכור מהאשכול הזה המזגן שלי מקרטע. זה אומר שלפעמים הוא עובד, ולפעמים לא. פיתחתי שיטות להגברת הסיכוי באמצעות מכות מכוונות היטב, אבל אחוזי ההצלחה עדיין נמוכים. מה שגיליתי באופן די מטריד זה שהוא לא נדלק אם לא באמת צריך אותו. ז"א אם אני סתם מתפנק הוא לא ידלק. אם באמת צריך (באים חברים לפוקר, חוזר מיום עבודה קשה בשמש, יום חם ממש) הוא יידלק. יש ימים נעימים יחסית בזמן האחרון, ובהרבה מהם אני לא סובל בלעדיו. את היום הזה העברתי בלי מזגן. זה בסדר, ממילא הסתובבתי ברובו. חזרתי מרכיבת אופניים בערב, נוטף זיעה. ניגשתי למזגן, החלטתי לוותר. הרי לא חם אבסולוטית, זה רק אני אחרי שעה רכיבה. מקלחת קרה ומול המאוורר. היה סבבה. המשכתי בעיסוקי החשובים עד מאוד (סרט, ג'ק ריצ'ר, לא משהו. וויסקי, לא משהו. גולדסטאר, משהו). בא הלילה. חם ולח הלילה מהרגיל, שוב דביק מזיעה, לא רואה את השינה מגיעה ככה. ניגשתי למזגן, ליטפתי את הנקודה הרגישה שלו, והפעלתי. פועל! זה אומר שהלילה החלונות סגורים, גם הוילונות, יהיה קריר ונעים ואני אשן עד מאוחר מחר. איזה מזגן זה, מלמד אותך להעריך.

, כנראה. בנצי, הוליווד שמוליווד, יש מעט מקומות בעולם עם ירח יפה יותר מאיזור ערד, בנקודת הצפיה הנכונה. אני מסכים שאצלכם יש יותר כוכבים.

אני חושב שיש ביננו הסכמה רבה יותר מכפי שנראה. לגבי חלקה הראשון של הודעתך, אני מסכים לחלוטין, רק חושב שזה לא ריאלי. לגבי צמצום אפשרויות הפעולה - שוב, תיאורטית אתה צודק. מעשית ברגע שנשק נשלף קשה מאוד לחזור אחורה. זה לא רק ברמת הפעולות, זה ברמת התכנון. קל מאוד לסמוך על הנשק ולא לחפש פתרונות אחרים. סיפור ממילואים - מחסום בשומרון. הרוחות קצת מתלהטות, כי אוגוסט והמעבר קצת מתעכב. מתקרב אחד הפלסטינים לעמדה רגלית, תוך שהוא מתלונן על העיכוב. אחד החיילים מרים נשק לכתף, דורך וצועק לו לעצור. המרחק בערך 50 מטרים. הפלסטיני מיואש, אולי קצת מיובש, מתעצבן עוד יותר וממשיך להתקרב. מה על החייל לעשות? הוא יכול לירות באויר. אח"כ לכיוון הרגליים. אח"כ מה? לשמחת כולם הוא בחר להקשיב לאנלוגי שצעק עליו להוריד את הנשק, ואז צעק על הפלסטיני שיעצור, כי הוא רואה מה קורה כשלא מקשיבים לחיילים, ישר מורם נשק. אנלוגי המשיך בהרצאה על זה שלכולנו חם וקשה, ושיחזור לרכב שלו ויחכה כמה דקות, כי גם לנו לא נוח המצב הזה וכל בלגאן כזה רק מעכב עוד יותר. הוא הסתובב וחזר. הדיון נערך בזמן שהבחור ממשיך להתקרב, החיילים מסביב דרוכים אבל אין נשק בכתף. נקודה חשובה - אנלוגי אינו מפקד, סתם פיון, אחד שיודע טוב מאוד מה לעשות עם M-16, אך מעדיף בהרבה שהקת לא תגיע לכתף. מצטער על הגוף השלישי, הרבה זמן לא כתבתי ככה, זה מרענן.

חופשי, ירח תענוג. היום יצאתי לרכיבת אופניים ראשונה אחרי הפציעה, לקראת שקיעה לאורך הטיילת. היו עננים יפהפיים, מחשופים נדיבים ואפילו ריח של סתיו. פגשתי את הפיזיותרפיסט שלי במקרה, חטפתי על הראש. מצד שני, גם הוא היה מופתע במפגש האחרון שלנו מכמה שהיד שלי בסדר, אז בסוף הוא "הסכים" שארכב. מי שואל אותו, אני צריך את זה. בקיצור, בדרך חזרה הביתה נסעתי לכיוון מזרח, איכשהו בתוך הג'יפה הבנויה התל אביבית ראיתי את זריחת הירח. היה פשוט תענוג.

Stillness6, יש גם צד שני. לו היה לגדי ויכמן ז"ל נשק אין לדעת מה היה קורה. ייתכן והצעירים היו בורחים, ייתכן והיו חוטפים לו אותו, היה הורג אחד מהם, ייתכן ולמחרת היו מארגנים לו מארב. לגבי החיילים הדרוזים, אני מעדיף שיחטפו מכות ולא ירו כדור אחד. איזו תועלת תצמח מזה? יכבדו אותם יותר? השירות בצבא יהיה יותר לגיטימי? יש כמה בעיות עם נשיאת נשק: -הוא מקנה תחושת ביטחון, שברוב המקרים מנותקת מהמציאות. רוב נושאי הנשק מעריכים את כישוריהם יתר על המידה. -הוא הופך אותך אוטומטית למטרה, כמו החייל עליו דיברת שניסו לחטוף את נשקו, או כמו השוטרת הזו. -הנשק מצמצם לך טווחי פעולה. מהרגע שהוא נשלף, יש לך רק כיוון פעולה אחד אם המצב מסלים. הייתה תקופה בחיי שהייתי זכאי לרשיון אקדח. לא התלבטתי לשניה ולא הוצאתי. בשירותי בצבא (חי"ר) וגם אחרי, כל פעם הייתי משתגע כשראיתי חיילים שברור שאין להם מושג מה לעשות במקרה אמת. חלקם גם ללא מחסנית זמינה. זה טירוף, פוטנציאל הנזק גבוה הרבה יותר מהתועלת. חייל לא מיומן, גם אם ייקלע למצב אמת, אני לא רוצה שיתחיל לירות. לך תדע במה יפגע. ועוד לא התחלתי לדבר על תאונות פוטנציאליות, שקרו לא אחת. בסדיר בהרבה מקרים הייתי מסתובב בהכנס, לא בתוך אוטובוסים או ערים כמובן. אם כבר לשאת נשק, תהיה מוכן. במילואים כל פעם אני מתעקש לבצע איפוס כמה שיותר מהר. היו מקרים שחבר'ה אצלנו לא ירו כדור במהלך המילואים. זה מטופש לגמרי. אגב, במילואים האחרונים המ"מ שלי אישר לנו לצאת עם נשק הביתה. השארתי אותו בבסיס בכל זאת. למה אני צריך את זה?