אנלוגי

לאורך השנים האוטומט תפס בעיקר בקטנועים, מדובר על ווריאטור (גיר רציף). באופנועים היו פה ושם נסיונות, למשל הונדה עם ה DN 01 ואפריליה עם ה-Mana, שניהם בעלי תיבות רציפות עד כמה שאני זוכר. שום דבר לא באמת תפס. לאחרונה התחילה הונדה למכור את ה-NC700X והתאום הקטנועי שלו האינטגרה, עם תיבת הילוכים כפולת מצמד סטייל DSG. ה-NC מגיע גם עם תיבה רגילה. על שניהם הייתי רק מורכב, אבל עושה רושם שזה עובד בצורה לא פחות ממדהימה. יושב מאחורי הרוכב עם העיניים תקועות בחיווי ההילוכים בלוח השעונים, מנסה להרגיש את ההחלפה. לא מצליח.

לא אוהב את איך שההיאבוסה נראה, אבל מעריך עד מאוד עיצוב שכל תכליתו לשפר אוירודינמיות. מפלץ המשתין בקשת על כל מה שפוליטקלי קורקט. אנקדוטה - לעו"ד שטיפל לי בתיק המהירות יש כזה בחניה... ------ חזרתי מס"ד בעיר על הטוסטוס, קצת סידורים, קצת קניות. לא להאמין כמה כיף אפשר להפיק מהכלים הכי בסיסיים שיש. בסה"כ שני גלגלים ומנוע 8.2 כ"ס, אבל זה מתכון לחיוך מטופש שלא מצליח לרדת. כמה התגעגעתי! הדברים הכי מסוכן ברכיבה על דו"ג הם המחשופים והעכוזים, ושלא יספרו לכם אחרת. ת"א בקיץ זו תאונה שמחכה להתרחש.

יש להרלי רק אופנוע וחצי, כל השאר הם גיבוב של חלקים שאיכשהו שרדו את שנות ה-50 בעיצוב הקלאסי שפותר משברי גיל העמידה כבר 60 שנה. ה-XR1200 : ה V Rod, חצי אופנוע, למרות שהוא עצום. הוא עדיין סובל מהרליזם: באו דוקאטי, שאם בויכוחי דת עסקינן אני משוכנע שהם יצירי האל. כמוהו, הם קפריזים, הפכפכים ונוטים לצחוק על המאמינים בהם. אז באה החברה יצירת האל הזו וייצרה את השטן. אוכל, לועס, גורס ויורק כל הרלי שהוא, ועוד עושה את זה בסטייל. בדרך הוא נותן בראש גם ללא מעט אופנועי ספורט, עם זינוק 0-100 ב-2.8 שניות ויכולות די מרשימות גם בפיתולים: Diavel עד כאן על אופנועים, מצטער, הסכר נפרץ. אנסה להתאפק.

לגמרי. החופש והחיבור לסביבה, יחד עם תחושת המהירות היא משהו שלא ניתן לקבל בשום כלי אחר. המינימליזם, הטרטור הזה בין הרגליים, הידיעה שבכל שניה אתה יכול לפגוש את האספלט. הריגוש. אמנם אני לא מחובבי "זן ואמנות אחזקת האופנוע" (קראתי פעם ראשונה ואהבתי, בפעם השניה החלטתי שהוא מזיין את השכל סחור סחור רוב הזמן), אבל אני זוכר משם את התיאור שלו להבדל בין נהגים/נוסעים ברכב לרוכבים. בתוך קופסאות הפח נוסעים אנשים עגומים בד"כ, מנותקים בתוך העולם שלהם, ואילו מתחת לקסדה בד"כ יש חיוך, ואיזו שאגה בריאה או שיר. הנה איזה ציטוט מתוך הספר שמצאתי ברשת:

טוב נו, זו השעה. אולי יותר קל ככה: באופנוע נורמלי, כאן עם 5 הילוכים, בד"כ יש או 5 או שישה: 5 4 3 2 N 1 כדי להעלות - רגל מתחת לרגלית ותנועה כלפי מעלה. כדי להוריד - דריכה על הרגלית. אין מעגליות, 1 ו-5 הם קצוות. אצלי בכלי ארבעה הילוכים: N 1 2 3 4 כדי להעלות - דריכה על הרגלית. כדי להוריד - הרמת הרגלית. יש מעגליות, מניוטרל לרביעי או להיפך זו תנועה אחת.

אני בעד רישיון לאופנוע כמובן, הרבה אנשים מחכים לתרומת איברים.

אתה בניוטרל. בעצם אתה בין ראשון לשני. לחיצה למטה תביא אותך לראשון, העלאה תקיפה לשני (העלאה פחות תקיפה חזרה לניוטרל). אתה בשישי. העלאה למעלה לא קורה כלום. לחיצה למטה חמישי, רביעי, שלישי, שני, ראשון (או ניוטרל, אם בין השני לראשון הורדת באופן עדין). מציאת הניוטרל באופנועים מסויימים היא אמנות, מעשה כשפים, או מזל נטו. בכלי שאצלי עכשיו: אתה בניוטרל. לחיצה למטה על הרגלית ראשון, לחיצה למטה שני וכן הלאה. הגעת לרביעי? מעולה, עוד לחיצה למטה ואתה חזרה בניוטרל, זה מעגלי. מה קורה אם ב-90 קמ"ש בהילוך רביעי אתה נותן שתי דריכות למטה ומעביר לראשון? מקווה שלא אבדוק את זה.

העלאת הילוכים באופנועים - ראשון למטה, כל השאר למעלה. מה זה אומר? רגלית ההילוכים נמצאת בצד שמאל, באיזור החלק הקדמי של הנעל (האצבעות). הילוך ראשון - דורכים על הרגלית. הילוך שני והלאה - מכניסים הרגל מתחת לרגלית ומרימים. ניוטרל - באמצע בין הראשון לשני. קלאץ' הוא ידית (כמו ברקס של אופניים) ביד שמאל. ברקס קדמי ביד ימין, ברקס אחורי רגלית בצד ימין. בקטנוע שאצלי אין ידית בצד שמאל. הטוסטוס עם הפדלים זה פיאג'ו סי, שהיה הכלי הראשון עליו רכבתי (מפאת כבוד לחוק אמנע מלציין באיזה גיל, אבל חיילים היו נראים לי אנשים מה זה מבוגרים). לא היה מצבר או סטרטר, הפדלים שימשו להנעה. מחזיקים ידית, תופסים תנופה ועוזבים את הידית. בגלל שהעברת הכוח לגלגל הייתה באמצעות רצועה שנוטה להחליק, היה לעיתים צורך בעזרה עם הפדלים בעליות. הם גם היו מאוד שימושיים כשהיה נגמר הדלק. עם הדבר הזה הייתי חורש שעות בשטח, כלי פשוט אדיר. הרלי זה לא אופנוע.

אחרי שלילה ארוכה והתניידות על אופניים, ואז שבר ביד והתניידות באוטובוסים, חבר טוב השאיל לי היום קטנוע לכמה ימים. לא בדיוק קטנוע, אפשר בהחלט לדון על ההבדלים בין קטנוע לאופנוע, אבל אחד הכלים המגניבים לטעמי: קלאץ' אוטומטי, ארבעה הילוכים הפוכים מאופנוע (במקום להרים את הרגלית כדי להעלות הילוך - דורכים עליה). אוכל כלום דלק, באיזור 1/50. איזה כיף להיות נייד! שוטטתי לי בת"א, בטעות מוריד מדי פעם הילוכים במקום להעלות ומקפיץ את הולכי הרגל עם שאגות הסל"ד. מתנצל על זה. מפה לשם, מישהו צריך שליחות? אני כנראה ארכב מחר כמה שעות טובות בלי להגיע לשום מקום, כ"כ התגעגעתי לחופש, לרכיבה, לעצמאות.

למי שמאס בסדרות מופת ומוכן להסתפק בבינוניות פלוס, אמליץ על שתי סדרות: Life עם דמיאן לואיס מ"הומלנד" (הג'ינג'י). Dirty Sexy Money, עם שחקנים מכל מיני סדרות.

אהבתי את המשפט הראשון שלך ואני מסכים איתו לגמרי. לגבי רבין, זו לא מורשתו בלבד שהפכה אותו לאיזה סמל של חילוניות, כי אם הירצחו ע"י אדם דתי. כנראה שיותר מחצי מהציבור הסתייג מדרכו. אני מכיר כמה דתיים שתמכו בדרכו, בחייו הוא לאו דווקא היה מוביל דעה חילונית. אגב איני רואה שום מניעה לבקר את דרכו, אפילו ביום השנה, כל עוד זה נעשה בצורה מכובדת. באותה נשימה אני לא רואה כל בעיה לבקר את דרכו של עובדיה כל עוד זה בצורה מכובדת. בשרשור הזה היו הגזמות פראיות, שאפילו אם אני מסכים עם חלקן עדיין אמנע מלהתבטא כך, וודאי בפורום ציבורי. אי אפשר להתכחש לפער בין הציבור החרדי לחילוני בכל מה שקשור לקדמה. באופן פופוליסטי לגמרי אשאל: האם אין אלה הרופאים החילוניים שהאריכו את ימיו של הרב עובדיה? לו באופן היפותטי לו מחר היו נעלמים כל החילונים, וחובשי הכיפות ה"לייט", האם באמת אתה חושב שההציבור החרדי היה מקים חברה נאורה שמכלכלת את עצמה? בוא נשים רגע את התרומות בצד (מי באמת מכלכל את הגמ"חים?), חברה שמסוגלת להתפתח ולדאוג לפריטיה? כל מושג האברכים הלומדים יומם וליל מבוסס על כך שיש מעמד בעם שתפקידו לכלכלם (משהו בסגנון הכהנים בבית המקדש נניח? אני לא חזק בזה). אם החלק הזה בעם מאמין שזה בסדר - אין שום בעיה. הבעיה מתחילה כשיותר מדי אנשים לא רק שאינם מבינים למה הם מממנים את זה, אלא גם מקבלים יריקה בפרצוף כאות תודה. יש לי כמה וכמה חברים דתיים, אגף דתי ואפילו כמה חרדים במשפחה. אלה שאני שומר איתם על קשר הם אלה שמקבלים אותי כמו שאני, אני מקבל אותם כמו שהם ואנחנו נמנעים מלהיכנס לפינות שמפרידות ביננו, אלא מתרכזים במה שמחבר.

אם אני מוצא לי תחביב, נניח לאפות לחם. האם לא הגיוני שאחלק חלק מהכיכרות לחבריי אפילו שעוד לא בדיוק השתלטתי על התהליך, והלחם לא מושלם? האם חבר שקיבל ממני כיכר לא מושלמת, ויש לו המון ביקורת על התוצאה ביחס לכיכר של אופה מקצועי, לא יכול למצוא כמה מילים טובות על מה שיצא לי? נניח שהוא אוהב את האגוזים ששמתי בפנים? מחר אולי אשתלט על התהליך וייצא לי לחם מצויין, ואולי אכניס אגוזים כי אני זוכר שזה מצא חן בעיני מישהו, אפילו שעבורי זה רק היה חלק מתהליך הלמידה ואולי אני בכלל לא אוהב אגוזים. אתה מתייחס לפעולת החשיפה, אני מתייחס לתוצאותיה.

לא בדיוק אותה משפחה, אבל חלקו אב קדמון משותף ככל הנראה. מתוך ויקיפדיה: נראה שכאב ביצים של שפן זה אחד הרעים. עכשיו תארו לעצמכם איך מרגיש פיל מיוחם.

אני לא בטוח שאני יורד לסוף דעתך. על מה בעצם הביקורת? על הרצון לחשוף ולקבל חוות דעת? האם האמנות הייתה מגיעה לאנשהו, למישהו, ללא הדחף של היוצר לשתף ביצירותיו? לגבי השיר הנדון כאן, שומעים שזה דמו, גרסה ראשונית בלבד. אני חושב שלא לך ולא לי יש את הכלים לצפות איך תשמע הגרסה הסופית, ואם תצליח מסחרית או לא. האם בכלל ערן שואף להצלחה מסחרית? לדבריו, לא ממש. בסה"כ שואף לאיזו הגשמה עצמית. אתה קורא לזה פוזת האמן המיוסר, אני קורא לזה מבט לתוך שלבים ראשוניים ביצירה של אמן בוסרי. אני לא חושב, ויתקן אותי ערן אם אני טועה, שזה הקו הסופי הנבחר עבור המוזיקה שלו, אלא רק שלב בחיפוש. אני עוסק באיזו צורה של אמנות, מתחילת דרכי הייתי זונה של תשומת לב. הראיתי לאנשים, רציתי לשמוע דעות. שמחתי שאהבו, התעצבתי כשלא. נהניתי מאוד מתהליך היצירה ונהניתי מאוד מלשמוע מה היא גרמה לאחרים להרגיש. גם אם הדעה הייתה רעה. ברבות השנים הפכתי את זה למקצוע. גם כשבטחוני העצמי היה מספיק חזק כדי שלא אצטרך לחפש את דעתם של אחרים בשביל להחליט אם עבודתי טובה או לא בעיני, עדיין מאוד שמחתי לקבל ביקורת. טובה או רעה. לא שיניתי את דרך היצירה שלי בעקבות ביקורות מאחרים, כי היא כבר הייתה מגובשת מספיק ואני אוהב את מה שהיא, אבל הקשבתי, ושמחתי שיש מי שעבודתי מזיזה לו משהו. ידידה שלי היא מוזיקאית וזמרת, אולי יום אחד גם תהיה מוכרת. היא מנסה. הייתי בהופעותיה בשלבים ראשוניים מאוד, ושמעתי את השירים. חלק אהבתי, חלק פחות. עם הזמן השתנו הנגנים, השתנו העיבודים, השתנתה האנרגיה, והיום יש שירים שלה שלא התחברתי אליהם פעם והיום מאוד אוהב. אני מקפיד לומר לה את דעתי לטוב ולרע אחרי כל הופעה, לא בשביל לנפח את האגו או לחזק את תדמית הייסורים, אלא כי אני יודע שמי שמעיז להוציא החוצה את יצירתו רוצה יותר מכל התייחסות, לטוב ולרע. הכי גרועה היא ההתעלמות. לומר לאמן שהחשיפה מיותרת - זה חוסר הבנה מוחלט של נפש האמן.

ובל נשכח שהשפנים הם קרובי משפחה של הפילים. לא של פסנתרים. אמיתי לגמרי.

דריש, אתה מפספס. אופנוען ומוזיקאי הן שתי הגדרות שונות בתכלית. האופנוען רוכב בשביל עצמו, אם הוא מחפש חיזוקים בחוץ זו בעיה שלו. מוזיקאי, ובעצם כל יוצר, אמנם עובד מפנים ע"מ לספק איזה דחף אישי, אבל מכוון לקהל בחוץ. רוצה להישמע, רוצה להיראות. אין חיזוק גדול יותר ליוצר מהידיעה שיצירתו נגעה במישהו אחר שלאו דווקא מבין מאיפה היא נוצרה, אבל מתחבר אליה בדרכו הלא תלויה. לעשות מוזיקה שבהגדרה מכוונת להישמע בחוץ בד"כ זו לא גחמה של אדם אחד, אלא ברוב המקרים עבודת צוות, עם אינספור נסיונות, טייקים, עיבודים שונים, דיונים וויכוחים. והנה גם ערן הודיע שהוא מחפש שותפים ליצירתו. אני לא חושב שיש איזה מוזיקאי/אמן שבראשית דרכו לא חיפש חיזוקים מהסביבה, אישור לכך שמה שהוא יוצר נוגע גם באחרים. זו לא בושה, זה המקצוע. זה מה שנותן את הדרייב להמשיך ולשתף את החברה בתחושותיך. זה מה שמניע את המשך היצירה. לכתוב שירים למגירה משרת צורך אחד. להוציא אותם החוצה משרת צורך אחר לגמרי, ומצריך את היכולת להיחשף. להרבה יוצרים זוהי משוכה קשה בדרך למטרה, ולאו דווקא המטרה עצמה. ההערה על הגיטרה המפחידה והקול המפוחד הייתה שלי, לא של ערן. זו הרגשתי עפ"י מה ששמעתי, לא מבין מה הדחף שלך לזלזל בה ככה. אני מאוד אוהב לנסות ולפרש כל אמנות, לנסות לחבר מילים למה שהרגשתי. אין לי טיפה של השכלה מוזיקלית ואיני מדבר בביטחון של "זה הדבר הנכון", אלא בסה"כ מתאר מה שמעתי. נסה ותהנה. או שלא.

אין כמו חורף, או יותר נכון סתיו. ממילא בארץ מה שאנחנו מקבלים זה סוג של סתיו. מחכה לזה כל הקיץ. הנה משהו : http://www.youtube.com/watch?v=5i_0PkOqLKA דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed.

תודה תפוח, באמת תודה. בגללך שילמתי הרגע 26 ש"ח באיביי על השטות הזאת .

סחתיין על האומץ לחשוף. השירה נשמעת קטנה, אולי קצת מפוחדת, וזה עובד מעולה עם הגיטרה החשמלית הקצת מפחידה, יש שם איזה מתח מעניין. אשמח לשמוע עוד. יש גם בעברית?

אתה מתכוון Eneloop, שהיא סדרה של סאניו בעלת פריקה נמוכה. אכן סוללות מצויינות.

האמת שבכלל כל הדמויות הנשיות בסדרה די מעצבנות, תלותיות, חלשות ומזיקות. די מפתיע שזה עבר ככה בקלות את מחסומי הפוליטקלי קורקט. עדיין אחת הסדרות הטובות של השנים האחרונות, אם כי כמו הרבה לפניה, גם היא הייתה בגרף ירידה בעונותיה האחרונות. לגבי פרק הסיום - סביר, לא יותר.

נשבר לי כבר מהג'ילט פיוז'ן הזה, כל פעם הם מגדילים את הלהב וזה נהיה מסורבל. מתגעגע למאך III, לסנסור, לסנסור אקסל... צריך לקנות מאך III, נדמה לי שאותו הכי אהבתי. בנצי, לגבי התגובה שלך על עובדיה - השימוש בגוגל טרנסלייט הוא עצלנות נטו. אתה מקבל את היחס שמגיע לך. לא נהיים רבנים גדולים ומובילי דעת קהל ע"י תרגום של מישהו אחר. זה הכל בפרשנות. לא למדת כלום מהמר"ן?

פעם ראשונה נתקלתי בזצוקללה"ה הזה עכשיו עם מות הרב - זכר צדיק וקדוש לברכה לחיי העולם הבא. כנראה הראשי תיבות הכי ארוכים שיש. מטופש.

רוני, אל תשכח שמדובר בציבור שאינו רוצה שינוי. הוא לא דוחף להתקרבות למאה ה-21, להיפך, טוב לו מאוד עם הקופסה הסגורה בה הוא חי, ככה הכל יותר פשוט. השינויים האלה בהגדרות של מותר ואסור יכולים לבוא רק מבפנים, רק ממי שהוכתר ע"י הציבור הזה כבר סמכא. לכן אני מייחס משמעות גדולה למי שמעיז לערער על המוסכמות האלה ולו במעט. זה לא אורך החצאית שמגדיר את החתירה לקדמה, זו היכולת לבצע שינויים. אני מהמר די בצער שמחליפו של עובדיה והציבור החרדי לא ימשיכו את התהליך, אלא להיפך. הרב עובדיה ביצע את מה שביצע בשל מעמדו הרם והבלתי ניתן לערעור, יש לי תחושה שהכח העולה החדש יעשה בדיוק ההיפך, ע"מ לרצות את מאמיניו ולהראות כחזק בהלכות, זה אומר מחמיר וקיצוני. מקווה שאתבדה.

אני מסכים איתך שזה מזעזע, אבל אל תתעלם מהעובדה שהרב מצא את האומץ (?) להקל את הפסיקות של קודמיו. בתוך המערכת הדתית המחמירה הוא היה קול יחסית שפוי. לאדם שנולד חרדי וגדל בתוך המסגרת המחמירה הזו כל חייו אין זה עניין פעוט. חשוב מאוד לבקר את המערכת המחוקקת הדתית, ויותר חשוב מכך לעודד כל מי שמסוגל להקל בתוכה, זה לא עניין של מה בכך. הפעילות הפוליטית שלו והתבטאויותיו בשנים האחרונות היו שיא הגועל של הנפש, אבל לא צריך רק בגלל זה לשכוח שעשה גם כמה דברים טובים בחייו. איני דתי או מאמין (ההיפך), אין לי שום רקע דתי ואני נקרא יהודי רק כי חתכו לי. הרב לא יחסר לי כלל, אני רק מקווה שיהיה מי שימשיך את הקו המקל באיסורי הדת המגוחכים, ובתקווה שיום אחד רוב החרדים יהיו קצת יותר קרובים אלינו במאה ה-21. קל נורא להיתפס לדמותו המגוחכת משהו, או לשנים האחרונות של חייו ולהקיש מכך על כל השאר. אדם נאור כמו שמתנגדיו רוצים לחשוב על עצמם, יודע להסתכל על התמונה הרחבה וזוכר שלא הכל שחור ולבן, בניגוד לחרדים שאצלם הכל שחור ולבן, בעיקר הלבוש.