הוא בעל בסיס "סוציאלי" רעוע למדי (הפעם היחידה - למיטב ידיעתי - שהחוק נידון בהקשר סוציאלי היא דו"ח ועדת בן-זאב, 1966. המילה "סוציאלי" כלל לא מופיעה בדברי ההסבר להצעת החוק...). מאז, שימש החוק פלטפורמה למטרה שונה לחלוטין... בבסיסו אמנם עומד הרעיון הנשגב של "אחריות מוחלטת", כך שנמנע הצורך לדון בנושא האחריות לנזק בביהמ"ש, אבל הסיבה שבגללה הוא חוקק מייצגת היפוכו של הגיון זה: מרעיון שנועד לפתור עבור המבוטח את תלאות הדיון בביהמ"ש, הפך החוק לכלי להפחית את כמות הדיונים בביהמ"ש - מטרה שמשרתת את המדינה, ולא את הציבור.
תאמר, מה בכך שהן המדינה והן הציבור מרוויח ?
אכן.
אלא שמדינת ישראל לא התאפקה, והוסיפה לחוק "תוספות", שבינן לבין מטרותיו המקוריות של החוק (ראה לעיל) אין ולא כלום: ע"ע סייג החזרה על הפוגע (שיבוב - זכותה של חברת הביטוח לתבוע את הסכום ששילמה לנפגע ממי שגרם לפגיעה), והפעלת ההסדר ע"י חברות ביטוח פרטיות (ולא באמצעות הביטוח הלאומי, שמוכן להפעיל את הנושא גם היום)
מילא מול פרט (למרות שגם שם הביטוח היה מכסה - הביטוח הוא חובה, בסה"כ) - אבל מה עם תביעה מול הרשות?
אין. אסור. בלתי אפשרי (אפילו בג"צ לא סייע לנפגעי גשר "שפירים")
וכך, מוצאת עצמה מדינה ישראל עם חוק המהווה תמריץ כלכלי שלילי למלחמה בתאונות הדרכים (מתוך דבריו של האקטואר של האוצר עצמו, פרופ' כהנא). נזקי תאונות הדרכים במדינת ישראל לא מופיעים בצד ההוצאות בשום ספר תקציב במדינת ישראל (אילו היו, הדעת נותנת שמדינת ישראל היתה עושה כל שלאל ידה כדי להקטין הוצאות אלו...)
כמובן, שה"רפורמה" רק לקחה את כל הנושא צעד גדול קדימה...