עכשיו, ערפל בחוץ, קר וחשוך, חזרתי אחרי שהסעתי את חברתי חזרה לביתה.
בדרכי הבייתהניזכרתי שבימים הקרובים ה 156 החדשה שלי תיהיה מוכנה למסירה והייתי חייב לעשות סיבוב קצר עם ה 156 הנוכחית.
בעודי מחליק אל תוך פניות ומושך סל"דים, כל כך נהנה, חושב על רגע הפרידה.
לפתע תקף אותי עצב, מר, ומן הרגשה של חוסר רצון להחליף, אני אוהב אותה, למרוץ צמיגייה השחוקים, למרות חישוקים מעט סרוטים, למרות שהחדשה עדיפה בכל ועוד בבסיסה אותה מכונית.
גם עכשיו אני מרגיש דמעות בגרון, כן, עד כדי כך....
עברתי כל כך הרבה איתה, רגעים קשים, רגעים שמחים, אך הסוף קרב.
אני מקווה שתיפול לידים טובות ואוהבות כמו שלי, תמיד אזכור אותה, רק לטובה.
אלפא, יותר ממכונית, זו דרך חיים, זו אהבה, זה עולם ומלואו....
(שאקבל את החדשה, אכתוב שוב בנושא).
No Alfa Romeo, no vita