היתה לי מגאן קופה 96' 2.0, אהבה ממבט ראשון, השקעתי את הנשמה שלי בה מכל הבחינות, ובסוף קינחתי אותה בהחלקת מעברים אחרי שנקרע בה הטיימינג ו16 שסתומיה שבקו חיים. ושבועיים אחרי זה היא מתה בתאונת צד קשה (שאסי). באותו רגע שנכנסתי בעמוד לא עיקלתי מה קרה באמת, נשארתי רגוע, עד שיצאתי מהרכב, ואיך שהסתכלתי על הנזק, ישר הרגשתי חץ בלב והזלתי דמעה או שתיים כאילו מישהו לחץ לי על כפתור.
אני לא יודע מה יקרה אם אני שוב אראה אותה עם אותו בחור מאושר שקנה אותה במחיר "ברזל", כשליבה מוחה ומערכותיה הפנימיות היו בשיאם.
ואפילו המיצובישי קולט אוטומט החבוטה שקניתי בהזדמנות אחרי המקרה הזה היתה נשמה אמיתית. הומוריסטית וכיפית אספנו זיכרונות ותמיד היינו ידידים הכי טובים, אבל לא יותר מזה.
ואז הגיעה המגאן 99' הנוכחית שלי, שעקבתי אחריה שנה, וגם הספיקה להעביר עוד יד, עד שמצאה את ייעודה הסופי אצלי בחתונה קתולית.
אז כן, שום כוח בעולם לא יגרום לי למכור אותה. חד משמעית. הרבה כסף אהבה דאגה זמן ומחשבות הושקעו ומושקעים בה כל הזמן, ולא ממש יצא לי להנות ממנה בשנה שהיא אצלי, וזה לא משנה לי, כי אני לא אוהב אותה מתוך אינטרס אישי. ואני יודע שיום אחד לא רחוק היא תהיה מס' 1.
אם רכב זה רק פח ומתכות, בן אדם זה רק בשר ועצמות.
מה ההבדל? בגלל שלבן אדם יש רגש, אי אפשר להשוות ל"גוש מתכת"? גם לחיות שאנחנו אוכלים יש רגש ואינטליגנציה אפילו יותר מהאדם. אז...?
וחוץ מזה רגש אצל האדם כמעט תמיד נובע מיצר של אנוכיות ואהבה עצמית. קודם כל ולפני הכל.