אמא שלי החליטה יום צח ובהיר בשנת 96,
שהיא מואסת באונו הלבנה שבחניה, ולפיכך ספק דילגה
ספק קיפצה אל סוכנות הונדה.
שם להפתעתה פגשה סיוויק האצ'באק סקסית ביותר.
ידני היה יותר חסכוני וזול, אז יאללה - קונים.
לאחר מספר שנים, אחי הגדול הוציא רשיון, וכנראה שהוא לא כ"כ
חיבב את העובדה שאמא שלי נוסעת על ידני, ובגלל זה יש לו מקל שם
למטה, ליד רגל שמאל, שצריך למעוך ולהרפות, ואיזה ידית שיש להזיז כל הזמן.
גם העובדה שכל זינוק בעליה נגמר בהתנעה מחדש לא קסמה לו במיוחד.
עקב כך, החל האובייקט הצעיר, לחזור מידי שבוע עם דפיקה פה,
שריטה שם, כתם שמן פה (תאונונת), ופנצ'ר שם.
(בדיעבד בבא הימים, התברר שהוא בכלל לא ידע לבדוק שמן מים,
עד שלימדתי אותו.
גם לחץ אוויר בצמיגים מעולם לא היה בראש מעייניו.)
לבסוף, מאסה אימי במצב, והפעם פצחה בריקוד הורה היישר אל סוכנות הודה, בשנית.
היה זה רק לפני שנה וחצי.
מאושרת עד דמעות, יצאה אימי מהסוכנות כאש ביד קטלוג, ובתוכו
מסתתרת תמונה של סיוויק 1.6 אוטומאט - שאול תחתיות.
לפיכך נפל דבר בישראל, ואחי הגדול, אז רק בן 19,
קיבל אוטו פרטי משלו, ובשבילו - הנורא מכל -
בחניה יש משהו שנוסע על ארבע, יש בו ידית שמזיזים פעמיים ביום,
ושום דבר לא יפריע לו לרגל שמאל,
אך הוא נאלץ לסבול בטרנטה הישנה שלו (בת שלוש, כחדשה, מרופא ),
עם השלוש מקלות במקום שתיים.
ברבות הימים, שעברו אט אט יש לציין,
הוצאתי אני מין איזה דף, שאמר
שמותר לי לנהוג.
עקב כך, התחלתי להחרפן כמעה (יותר נכון כמאה, או כמיליון)
עד הסוף המר.
החל מיום רביעי שעבר, נפרדתי בדמעות מהאוטו.
להוסיף חטא על פשע, גם מרישיוני, ביום למחרת.
ובנימה פסימית זו, עד כאן להיום