לפני כ8 שנים לאבא שלי הייתה קונדיטוריה (עם שותף, אבא שלי מכר את החלק שלו לשותף והמקום קיים עד היום), די מצליחה למען האמת, בטח ספריאל מכיר. הקונדיטוריה הייתה מבוססת במידה רבה על מכירת עוגות לרשת סגפרגו, את המשלוחים אבא שלי והשותף (שהיו בערך העובדים היחידים) עשו. אהבתי מאוד להתלוות אליו לנסיעות האלה, באחד הימים רציתי לבוא איתו, התקשרתי לאמא שלי (כאן ההורים שלי עוד היו נשואים) ביקשתי רשות, היא שאלה אם יש לי שיעורים עניתי בחיוב והיא לא הרשתה לי.
בהמשך אותו ביום אבא שלי עשה תאונה, הוא התנגש באוטובוס שהגיע ממול והאוטו התהפך על צידו, אחרי זה הוא אחרי זה היא סיפר שמזל שלא באתי כי האוטו נפל על צידו הימני וכנראה שלא הייתי נהנה מההשלכות (אם הייתי קיים אחרי זה בכלל).
אבא שלי הגיע לבית חולים והתחילו לבדוק אותו, אני זוכר שכל הפנים שלו היו מלאות ברסיסי צבע כחול של הרכב שהשתפשף על הכביש.
בין היתר עשו ct ומצאו שם משהו מוזר, אחרי זה הוא עשה MRI וגילו שיש לו מפרצת - כלי דם שהתנפח במוח ועלול להתפוצץ בכל רגע, זה מה שגרם לתאונה, הוא איבד הכרה בסיבוב והתנגש באוטובוס שבא ממול.
כדי לפתור את הבעיה הזאת צריך להכניס צינורית דרך המפשעה ולהגיע כל הדרך אל המוח, שם להזריק דבק מיוחד שיוסיף עובי לכלי הדם ואז לעשות הקרנות כדי לצמצם את הדבק.
באחד הניתוחים הרופא פיספס סיבוב והזריק דבק לנוזל המוח, חלק מהדבק יצר בצקת וחלק הגיע לאיזור במוח שאחראי על השרירים (היפותלמוס או משהו כזה).
בקצרה (כי אני לא ממש יודע את הפרטים המדויקים) חצי גוף שמאלי מתוח כל הזמן.
הפגיעה באורך החיים ברורה אני מניח אבל לפני כ3-4 שנים המצב החמיר, התחילו להופיע כאבי ראש חזקים ואבא שלי הכיר את כל הרוקחים בסופר פארם ואת כל המשכחיי כאבים.
לאט לאט המצב התדרדר עד כדי כך שהוא לא יכל לעבוד והוא חזר לגור עם סבא וסבתא שלי (במהלך השנים ההורים שלי התגרשו, בלי קשר למחלה) המצב התדרדר, הוא התחיל ללכת עם מקל הליכה, התקשה בהליכה לבד, לא עבד כמובן ועשה כל מיני טיפולים (הידרוטרפיה, פזיוטרפיה וכו׳).
הוא נכנס בשלב מסויים לבית לווינשטיין עבר שיקום מוצלח וחזר לבית הוריו במצב מצויין יחסית, הלך בלי מקל בבית, כאבי הראש פחתו ועוד.
אבל פתאום המצב התחיל להתדרדר, לפני כמה חודשים (זוכרים את הטיול שלי לערד ?) קרה משהו (אני לא יודע מה) אבל בשורה התחתונה הוא היה מורדם ומונשם בטיפול נמרץ נוירוכרוגי קרוב ל3 חודשים משם הוא עבר לבית לווינשטיין לשיקום נוסף אבל השיקום הזה לא הצליח והמצב לא השתפר, וגרוע מזה הוא בכלל לא מדבר או זז בכוחות עצמו. לפני שבועיים הוא השתחרר מבית לווינשטיין (יותר שוחרר בטענה שאין להם מה לעשות איתו), כיום הוא גר בבית משלו בקיבוץ ונתמך ע״י פיליפיני.
לפני שבוע אבא שלי דיבר לראשונה כמו פעם, הוא דיבר עם בן דוד שלי בן ה4 שהיה המום מזה שהוא מדבר.
משרד הביטחון לא מכיר בו כמובן כנכה צה״ל. (גיבוב על הסיבות שכן צריך להכיר בו, בהמשך).
נחזור לעבר רגע, לפני שנתיים הייתי נפגש איתו על בסיס שבועי (במקום בית ספר) ובאחת השיחות הוא אמר לי שהוא לא רוצה להיות על כיסא גלגלים לעולם, הוא מעדיף למות מאשר להסתייע בכיסא גלגלים (היום הוא יושב על כיסא גלגלים).
בקיצור השאלה שלי היא האם לדבר על זה עם דוד שלי (אחיו התאום הזהה) או לא ?