שלום חברים,
אז כמו שחלקכם כבר יודעים, אני נמצא בהליכים אחרונים לקראת הגשמת חלום ילדות וייבוא מארה"ב של הרכב בו חפצה נפשי מזה שנים ארוכות. רגע לפני שהרכב עולה לארץ הקודש ומצטרף באופן רשמי למשפחתנו החמה (אליה הצטרפתי אני לפני חודשים ספורים), ולאחר שהיו מי שתהו על שום מה ולמה החיפוש הסיזיפי וחסר הפשרות דווקא אחר הרכב הספציפי, מצאתי לנכון לספר כאן את הסיפור שחלקכם המועט שמעתם במפגשי שישי. אותם מפגשים מאירי עיניים, כמו גם העזרה הרבה לזה זכיתי כאן בפורום מפי גדולים ומנוסים (תודות מיוחדות בהמשך) הם אלה ש"הביאוני עד הלום" ובעזרתם החלום קרם עור וגידים והוא הולך להתגשם בקרוב...
אז ככה, הסיפור שלי עם מכוניות אמריקאיות מתחיל בעצם מגיל אפס. האהבה הזו, שטופחה אצלי על ידי אבי המנוח, הפכה עם השנים לחלק בלתי נפרד מחיי, תחביב היא מילה פשוטה יחסית שלא תגדיר במקרה שלי את העניין הרב באניות על ארבעה גלגלים. אהבה, כבר אמרתי...
ולאבי היו כאלה החל מגיל 18. מי ששברולט אימפלה 59' המתינה לו בחניית הבית ביום בו קיבל את רישיון הנהיגה המשיך לפלימות' פיורי 61, דודג' דארט 1964 GT ובשנת 1975 - כשאבי היה בגילי דהיום וכשהזאטוט הבכור שלו הכותב היום שורות אלה היה בן שנה וקצת - הגיעה ספינת הדגל, תרתי משמע - פלימות' פיורי 3 1973 הארדטופ. בצבע ירוק בהיר עם גג סקאי שחור. היה זה רכב גדול מימדים עם תוספות שלא היו ממש נפוצות אז, כמו חלונות חשמליים ונעילה מרכזית וברמת הגימור המפואר - "ברוגהאם" (מצ"ב תמונה של הפיורי עצמו, שצולמה אי שם בשנות השבעים באחד מרחובות שכונת פלורנטין בתל אביב).
ברכב הזה, שהפך לסימן ההיכר של אבי אז (דמות מוכרת ואהובה מאד בדרום תל אביב של שנות ה-70 וה- 80), עברה עלי ילדות עשירה ונהדרת. הרכב הזה, שראה כל פינה בארץ ומבחינתי היה מזוהה עם אבי, היה לאהבתי המוטורית הגדולה ביותר. זכרונות שלא יימחקו לעולם, חוויות ילדות שאין שניות להן, תמונות שהנציחו רגעים מדהימים כשהרכב ברקע, כל אלה, ולא רק הם, הפכו עבורי את הפיורי לבעל משמעות סנטימנטלית עצומה. היום, יהיו מי שיאמרו - נוסטלגיה. היום כן, אז לא.
השנים חלפו, שיני הזמן נעצו בבשר הפיורי של אבי והיא החלה להזדקן בכבוד. אני, לצערי הרב, לא זכיתי לנהוג בה. בשנת 1988, כשהיא בת 15 וזקוקה יותר מתמיד למזומנים שיפיחו בה חיים חדשים, הפכה הפיורי מבוקשת יותר ויותר על ידי חובבי רכבים אמריקאיים שנתנו בה את עיניהם. אחד מהם, בעל מוסך בת"א, נשבה (איך לא) בקסמיה של זו והחליט שהיא תהיה שלו.
בצהרי שבת קיצית של יולי 1988 הגיע הבחור, ספר מזומנים וביקש ליטול עמו את כלתו החדשה. הוא לא לקח בחשבון את התנגדותם של שני ילדים, שעבורם להיפרד מהפיורי היה בלתי נתפש. השניים (כן, כן, הייתה לי שותפה לפשע) התבצרו ברכב, נועלים את הדלתות ומבטיחים שלא לצאת עד שה"איש עם הכסף" יילך וידיו ריקות. אחרי שעות של המתנה ובעיקר הרבה לוחמה פסיכולוגית הרכב פונה מיושביו ונלקח אחר כבוד למוסך של הקונה. באותו היום החלטתי - אני אקנה את הרכב מ"בעליו" החדש גם אם זה ייקח שנים ואשיב אותו למקומו הטבעי...
כך, כנער, הייתי עובר ליד המוסך של הקונה, מביט ברכב העובר שיפוץ ולבי נחמץ, נקרע כמעט. זר לא יבין זאת, אבל אני בטוח שכמה מקוראי שורות אלה, ה"משוגעים לדבר" בהחלט יודעים על מה אני מדבר.
בכל אופן, הרכב שופץ, נצבע מחדש בצבע אפור וראיתי אותו פחות ופחות. השנים חלפו ופעם ראיתי אותו תוך כדי שיעור נהיגה בשיכון המזרח בראשון לציון. מורה הנהיגה שלי לא הבין את פשרה של בלימת החירום המטורפת (מזלי שזה לא היה בטסט...). פעם אחרת, עם אבי לצדי, פגשתי ברכב שוב בת"א. הפעם הפיורי הייתה צבועה בשחור הוא היה ללא הגה, חלון אחד שבור ומצבו היא רע מאד עד כי הצטערתי שראיתי אותו. משהו אמר לי שלא אראה את הרכב שוב ולכן חיפשתי משהו שיישאר אצלי ממנו. אני זוכר שתלשתי מהדשבורד פלסטיק שנשא כיתוב מסוים ונטלתי אותו עמי (אל דאגה, חברים, חל על זה חוק ההתיישנות, כפי שלמדתי בשנה א' ללימודיי). ואכן, זו הייתה הפעם האחרונה שראיתי את הרכב. אם מישהו מכם יודע לאן נעלמו עקבותיו (מספרו 320-181) אהיה אסיר תודה למידע (גרושתו של האיש, אליה פניתי לפני כחודש, הבטיחה למסור לו שחיפשתי אותו אבל האיש לא יצר עמי קשר).
האהבה לרכב רק הלכה והתגברה, במיוחד לאחר שאבי נפטר במפתיע לפני כשש שנים. ואני, שחיפשתי את שאהבה נפשי ולא מצאתי, לא אמרתי נואש. האינטרנט הביא עמו אפשרויות חדשות ובשיטוטיי האינסופיים מצאתי כמה מועמדות. הסטטוס אז (סטודנט) כמו גם העובדה שהרכב היה בן פחות מ- 30 שנים מנעו ממני כל אפשרות לחשוב כלל על ייבוא.
ואז, ביום האחרון של 2004, שישי בצהריים, תוך כדי נסיעה ברחובות ראשל"צ, פגשתי בפיורי משנתון 1972. זה היה האות לתחילת ה"שגעון", להחייאת החלום. באתי הביתה ובסופשבוע של חיפושים ברשת לאורכה ולרוחבה איתרתי, לא ייאמן, מועמדת מהארץ. מובן שיצרתי קשר עם הבעלים של הרכב ואצתי רצתי לראות. זה היה מראה מרגש עד מאד, אם כי בסופו של דבר החלטתי לוותר על הרכב הספציפי מהארץ, אותו קנה בסופו של דבר לפני כחודשיים מישהו אחר, שאף הגיע עמו לאחד המפגשים (מזל טוב ובהצלחה).
אבל אני חיפשתי משהו שונה שקרוב יותר לפיורי של אבי. המשכתי לתור את הרשת ואיתרתי שתי מועמדות מדהימות. אחת הייתה למכירה, השנייה בסך הכל הופיעה באחד מהפורומים של "רכבי שרירים" אמריקאיים. הודיתי לאלוהי הרכב על שכתובת הדוא"ל של הבעלים הופיעה באתר ופניתי אל האיש בשאלה האם יהיה מוכן למכור את הרכב. האיש השיב, להפתעתי, כי "יש על מה לדבר". ואנחנו דיברנו, והרבה. קיבלתי תמונות רבות של הרכב והבנתי שמצאתי את מה שחיפשתי. היה קשה לבחור בין שתי הכלות אבל הפור נפל.
בינתיים הצטרפתי למועדון (תודה רבה למתניה הלוי שהכניס אותי למשפחה), הגעתי למפגשי שישי ולאחר שקראתי את מאמרו המאלף ומאיר העיניים של חברנו נמרוד רחמימוב, הדברים נראו הרבה יותר ברורים, החשש מהבלתי נודע פינה מקומו לתקווה. צעד אחר צעד הלכתי בשביל שנפרש בפניי בעזרתו של נמרוד ובעזרתם של חברי המועדון והפורום שבעצות, טיפים ומידעים אחרים סייעו לי. תודה מיוחדת לנמרוד, ג'ורג', ארנון ואסף. לולא עזרתכם הרבה כלל לא הייתי יכול לחשוב על ייבוא. תודה מיוחדת גם לאירית, על הכנסת האורחים למועדון.
אז זהו, למי שתהה מאיפה ולמה דווקא הפיורי, עכשיו אתם יודעים. מקווה שלסיפור יהיה הפי-אנד בקרוב כשהפיורי שלי, 30 שנה אחרי שהגיעה לראשונה למשפחה ו- 17 שנים לאחר שעזבה, תגיע בדמות חדשה ותסגור מעגל.
כרגע הרכב נמצא אצל הבעלים ואני מקווה להוציאו לדרך בשבועיים הקרובים. כרגע ההתלבטות העיקרית שלי היא האם להובילו בדרך הים ממערב ארה"ב או להובילו על גרר לחוף המזרחי ומשם להוציאו בספינה לישראל. אם למי מכם יש טיפים נוספים ועצות אחרונות, אשמח לדעת.
ושוב תודה, חברים.
אני מבטיח להמשיך ולעדכן. עד אז, חג שמח וסוף שבוע נפלא לכולם.
חמי
