*לאחר קריאה של השרשור הנ"ל, היה לי חבל שיקבר בין העמודים ולכן החלטתי גם אני לכתוב.
"שריטת רכבים" כנראה נולדה איתי. אחרת איך ניתן להסביר שילד בן 3 יושב שעות מול החלון בבית ובוהה ברכבים שעוברים ברחוב. כמובן שאבי תרם רבות ע"י איסוף דגמים 1:43.
בהיותי בן 17 וחודש ואחרי 29 שיעורים עברתי טסט. כבר יום למחרת הסתובבתי עם אבי בשכונה בניסיון להתרגל לרנו 19 שהייתה לנו. תוך חודשיים פיתחתי שרירים בגלל ההגה חסר התגבור.
כמובן שלאחר כחצי שנה הגיעה התאונה... הנזק היה קטן ותוקן עוד באותו היום מבלי שהוריי ידעו על כך (הם גילו אחרי 4 חודש). השיעור שלמדתי הוא שברטוב נוהגים רגוע במיוחד ברכב בלי ABS.
כחודשיים לפני הגיוס אימי החליטה להחליף לאבי את הצרפתייה המזדקנת והפקידה בידי את החיפוש אחר רכב חדש והולם. ככה הגיעה המגאן (ממש רכב הולם לרופא... ).
התגייסתי. לאחר שנה בצבא ונדנודים מהמשפחה, התחלתי לנסוע עם הרכב של סבי ז"ל לצבא ובחזרה. כן, ככה הגיעה לידי הדייהו רייסר 94 ידנית עם 65,000 ק"מ ב-2003 שלי לשעבר. לזכותה יאמר שהיא לא איכזבה אותי אפילו פעם אחת ושירתה את כל הצוות נאמנה במעבר בין המוצבים. הידעתם שהאוטו מגיע ל-180 קמ"ש ?!!!
השתחררתי. אחרי שבועיים החלטתי להחליף אותה במשהו קצת יותר מודרני. לאחר חיפוש של שעה באינטרנט, מצאתי את היפנית הראשונה שעדיין נמצאת במשפחה. לאחר חצי שנה עם השרייד שנת 2000, נמאס לי ! במקביל אבי התחיל לנדנד שצריך למכור את המגאן. לאחר חישוב מהיר, הגעתי למסקנה שלא אוכל להחזיק במגאן לבדי ולכן אין ברירה אלא למכור. לאחר מס' ימים הגיע הקונה. רצה להעביר בעלות ישר אך משהו עצר אותי. לא האמנתי שהרכב שנתן לי כל כך הרבה (קנסות) ימכר. בקושי רב הצלחתי למרוח אותו שאני צריך להתייעץ עם המשפחה והבטחתי שאחזיר לו צלצול. עם עצמי החלטתי שאני רוצה בה ויהיה מה.
לאחר שיחה ארוכה עם הורי הוחלט שאני ואבי פשוט נתחלף ברכבים.
היום היא עדיין איתי, הקופה שלי אך הלב כבר מתחיל לדרוש משהו שונה... בקרוב אולי...