אצלי זה כאילו כל המקרים הרעים של כולם כאן ביחד (חוץ מהדימום לפה), ועדיין לא מצטער.
אז מחיצה שבורה - נחיר אחד סתום כמעט לחלוטין (פיזית - יש שם עצם) והנחיר השני "רגיל", כי הקונכיה גדלה לממדים שהתאפשר לה.
התברר לי בצבא, תור לרמב"ם הגיע רק כשנה אחרי השחרור. כבר שכחתי מזה לגמרי, והחלטתי שכן לגשת.
ניתוח בטשטוש והרדמה מקומית - מבחינת נוזלים וזריקות. קראתי פעם שמשתמשים בקוקאין או הרואין נוזלי לטשטושים בניתוחים כאלו.
אני זוכר חלקים גדולים בניתוח, כולל פטיש ואזמל, זה פשוט לחץ אטומי על הראש.
זוכר שקיללתי יפה, ובאופן כללי נמסר לי מהצוות שהייתי דברן גדול במהלך הניתוח.
לא איזה "טראומה לכל החיים", אבל כן תחושה לא נעימה.
3 ימי אשפוז ברמב"ם, לאחר כמה ימים (לא זוכר, אולי שבוע, אולי יותר), הגעתי שוב למרפאות חוץ לשחרור הטמפונים.
יוצא זוג ראשון, ואני עדיין לא מצליח לנשום, ואז מתברר שיש עוד זוג שלא ברור עד לאן הגיע, אבל הגיע.
לאחר מכן מה שכבר שמעת כאן, תרסיס מי מלח שוטף לך את כל התעלות (כי לא תוכל לקנח את האף / לנשוף בחוזקה), והרבה ג'יפה שיוצאת.
בקיצור הרווחתי עוד נחיר, קשה לשים אצבע על שיפור של לפני-אחרי, אבל כן יש תחושה של שיפור באיכות החיים, ואחרי אי-אלו שנים, לא מצטער.