סטודנטית מי"ם פירסמה ביד2 קורדובה למכירה עם ק"מ ממש ממש נמוך (5000ק"מ לשנה). "נוסעת רק מהבית לאוניברסיטה". אני מגיע אליה לבית, האבא הנחמד מזמין לסלון ולא מספיק לדבר כמה האוטו נהדר ומטופל. האיש לא סתם את הפה (סימן לדעתי לרמאי) ואחרי דקות ארוכות הייתי צריך לקטוע אותו באגרסיביות כדי שניכנס לאוטו לנסיעת מבחן.
האוטו בקושי מתניע. בסרק , כל הדשבורד קופץ כמו רכב של גנסטר מהגטו - מעלה ומטה באופן מפחיד, כאילו הדשבורד לא מחובר לשום דבר. הדביל לא מספיק לדבר.. "זה? זה כלום! אתה שם גז וזה נעלם!". מפעילים את המזגן אבל האוויר הקר בקושי יוצא. "תן לזה רבע שעה תהיה איזה קור יהיה!" אומר בעל הרכב תוך שהוא ממשיך לבלבל את השכל. זו השיטה שלהם - לדבר בלי הפסקה כדי שלא תוכל לחשוב איזה דברים אתה צריך לבדוק.
אנו יוצאים לנסיעת המבחן. הבית שלו באמצע ירידה אז אני לא מרגיש, אבל כשמגיעים למישור אני מדביק את הדוושה לרצפה והמהירות בקושי משתנה. האבא לא מפסיק לחפור לי במוח על העסק הפרטי שלו (תיווך דירות) ועל הלקוחות שלו.
מגיעים למחסום צה"לי. החייל מסמן לי להוריד את החלון. אני מחפש את הכפתור ומגלה שזה לא כפתור מקורי אלא משהו מאולתר. "חלונות החשמל הורכבו בארץ" אומר לי בעל הרכב, "זה אותו דבר בדיוק. עלה לי 3000 שקל". החלון יורד באלגנטיות של רכב פועלים קומוניסטי. אחרי שעברנו את המחסום אני רוצה להעלות את החלון שלי אך המתג לא מעלה אותו. "זה קורה לפעמים. אל תדאג! עוד כמה דקות זה יעלה". בינתיים אנחנו מתבשלים בשמש הירושלמית. פתאום אני מבחין בסדק בשמשה הקדמית. "תגיד לביטוח שזרקו עליך אבן, הם יתקנו את זה". בשלב זה קיבלתי את כל האינפורמציה שאני צריך והתחלתי בנסיעה חזרה לביתו. בפעם הראשונה בנסיעה, הוא שותק כשהוא מבין שעסקה לא תצא לו מזה. אחרי כמה דקות של נסיעה שנראה לי שהבנאדם נכנס לדכאון הוא לבסוף פולט "זה מנוע של פולסווגן! אין על הגרמנים האלא ימח שמם, יודעים לעשות מכוניות!".
הקטע המצחיק הוא, שהק"מ באמת היה אמיתי. האוטו היה כ"כ מזעזע לנסיעה ששום בנאדם נורמלי לא ירצה לנהוג בו.