עסקאות סמים מול בית הכנסת? ועוד בשבת?
ובנימה רצינית,
אין בי שום ספק שבדת יש דברים מדהימים, היא מנחילה ערכים בתור חוקים. בין אדם לרעהו, בין אדם לעצמו ובין האדם לאלוהיו. אין שום ספק שיש המון דתיים שהם אנשים מדהימים, נאורים, חכמים ושיש להם מלא מה לתרום לכולנו.
אני לא חושב שיש מישהו כאן שיחלוק עלי.
אבל לא זו הנקודה.
ברגע שאתה חושב שתפיסת העולם שלך היא היחידה האפשרית, לא משנה כמה צודקת היא, היא הופכת לכפייה ושם היא חוצה את הגבול. ברגע שאתה אוכף את הערכים שלך על אנשים שלא מאמינים בהם, לא מתיימרים לקחת בהם חלק ונפגעים באופן ישיר מהציות להם, ועוד אוכף אותם באלימות קשה, מבחנתי אותו אדם עבר לסקאלה אחרת, שדורשת התייחסות שונה לחלוטין. אתה באמת חושב שאותו "משה" מהכתבה, הוא אדם בריא בנפשו? הוא אדם שמגיע לו להסתובב ברחוב, חופשי ומאושר, בעודו פוטר עצמו מעול אותן מצוות שבעיניו הן נחותות (ואהבת לרעך כמוך, התורה על רגל אחת?) באמתלות שונות? סלח לי, אבל מקומו של אדם כזה הוא בכלא. ואם הקהילה שלו תשרוף צמיגים כמחאה על התעוזה החילונית - הם מוזמנים לחלוק איתו תא.
כפייה דתית היא דבר מכוער. ומוציאה כל טיפת יופי שיש לדת לתת. היא לוקחת את כל המהות שהוכנסה ליהדות, בין אם ע"י אלוהים ובין אם ע"י גדולי תורה, והופכת אותה על פיה.
אני חושב שעיקר הביקורת שיש כאן היא לא כלפי האוכלוסיה החרדית ככלל, לא כל שכן כלפי דתיים, כי אם כעס. כעס על אותם "יהודים", הגדרה שאני מתבייש לחלוק איתם. כעס כלפי המנהיגים הרוחניים שלהם שמעודדים את התופעה. כעס כלפי המערכת השלטונית (מוניציפלית או ממשלתית) שמאפשרת לזה לקרות. כעס עצמי על שאנחנו מאפשרים לזה להמשיך.
אני מרגיש נבגד, כשאני רואה את אותם אנשים שמסרבים להודות באנושיותי, ובאותה נשימה מרחיקים מעצמם צלם אנוש. אני מרגיש נבגד בעיקר כי חלק גדול מהם אוכל על חשבוני, בזכות חוקים אותם הם מאמצים אל ליבם בעודם מתכחשים למדינה, חוקיה ואנשיה בפה מלא.