אוקיי, לאחר שקראתי את שרשור הסיפורים האישיים מלפני שנה בערך, עלתה בראשי עוד פאדיחה.
זה קרה בחופש פסח האחרון, לא לפני הרבה זמן.
אני וחבר שלי יושבים על הספסלים מתחת לבין שלו (כיכר שבין רח' גלר לרח' ששת הימים, למי שמכיר).
יושבים ומדברים על כוסיות ומכוניות, כמו תמיד.
השעה בסביבות אחת בלילה, מדי פעם עוברת מכונית או שתיים - לא שומם...
אנחנו מדברים ומדברים, ולפתע נעמדת לה באמצע הכיכר דייהו אספרו לבנה.
מן החלון האחורי מבצבץ ראשה של פרחה צעירה שלעסה מסטיק כמו גמל.
היא שואלת אותי בקול פרחי: "תגיד, ת'יודע אולי איפה זה צ'ופה ??"
כידוע, אני שונא עארסים וכל מה שקשור אליהם, מצידי שימותו כולם.
חבר שלי כבר בא לענות לה איפה זה צ'ופה אבל עצרתי אותו ועניתי לה...
"את לוקחת בצומת הבאה ימינה (צומת T), תמשיכי ישר ישר ואז תראי מקום מלא אנשים"
כמובן שלא כיוונתי אותה למיקום המתבקש, אלא "טיפה" רחוק יותר - הוד השרון (מגדיאל).
היא, בעודה לועסת את המסטיק כמו תימני שלא נגע בעלי גת כבר 5 שנים מברכת אותי בתודה, ומנופפת לשלום.
ההבלה לא יודעת שהיא יוצאת מהעיר...
אני וחבר שלי כמעט משתינים מצחוק, וחוזרים לעניינים.
רק שכשיו אנחנו שמים לב שלא תבוא שוב פעם הדייהו הלבנה, והעארס הראשי יקרע אותנו במכות.
כעבור 10-15 דק' אנחנו שמים לב במורד הרחוב לרכב גדול ולבן,
הוא מתקרב עוד יותר ואנחנו נדהמים לגלות שזאת אותה דייהו ממקודם!
היא עצרה מולינו כ"כ קרוב עד שיכולתי לראות את הוריד שעל מצחו של העארס, שהיה נפוח כמו בלון..
אנחנו עומדים עדיין המומים שהוא חזר לנקום בנו!!
תוך כמה שניות שנינו טסים במהירות, נכנסים ללובי של הבניין, טסים ברגל ארבע קומות, ונכנסים אליו הבייתה.
מיד נכנסים למרפסת ורואים אותה מתחילה לנסוע משם...
הרגשתי כאילו אבן ירדה מהלב
חיכיתי ככה חצי שעה אצל החבר ואז רצתי הביתה כמו מטורף