נדמה לי שאני הולך לחזור בתשובה.
יום שבת, 6 בבוקר, כביש החוף.
הגשם התחיל להכות שוב אחרי שבוע של הפוגה, ואני בדרך צפונה לרמת הגולן, לסדנת הצילום החודשית שלי. שיוט רגוע במסלול הימני במהירות נינוחה של כ 110 קמ"ש, כאשר לפתע אני רואה במראה את שני החברה שהולכים להרוס לי את היום גומעים את המרחק ביני לבינם.
כביש רחב, שלושה מסלולים.
השניים מאחורי נוסעים מהר, צמודים אחד לשני. הם עוברים לידי כמעט כגוש אחד, מהירות מסחררת. זה שמוביל מעט, במסלול הצמוד אלי. והשני? מנסה להשתחל בינינו. כאילו אני אויר, פשוט לא שם.
סטייה קלה ימינה כדי להתחמק מהמטורפים הרצחניים. לא באלימות, סתם, סטייה קטנה ימינה, בכל זאת, כביש רטוב. אבל זהו, הכל נגמר. האוטו מחליק.
בלי לחץ, מנסים לתקן. הרי לא סתם הוצאנו כמה מאות שקלים על קורס נהיגה מתקדמת.
העברת משקל עדינה קדימה על ידי לחיצה על הבלם בעדינות, ממש כמו בספר, תוך כדי ישור של ההגה. חייב לעבוד.
לא עובד. עוד טיפה בלימה, עדיין כלום. האוטו משייט לו כמו כמו ילד על קליפת בננה בסרט מצוייר.
האוטו מתחיל להסתובב ימינה, ואני רואה את התחת של האוטו מנסה להשיג אותי. תעמוד במקום אידיוט! אנחנו לא עושים תחרות מי יפגע בגדר קודם.
ההכרה כי אני והגדר הולכים להפוך לאחד תוך זמן קצר מחלחלת לאט לאט. אין יותר מה לעשות. המהירות עדיין באזור ה100 קמ"ש. עוברים למוד של בקרת נזקים. גב זקוף, ידיים ישרות וצוואר צמוד למשענת. הגדר מתקרבת במהירות, אני רואה אותה היטב. התחת של האוטו כמעט השיג אותי.
אין יותר מנוס.
הרעש המבחיל של מתכת נקרעת עובר באוזני.
לפתע אני מוצא את עצמי שוב באמצע הכביש, מסתובב בחוסר שליטה תחת קדימה פנים אחורה, הפעם לעבר גדר הבטון בצד השני.
אני קופץ לפעולה למראה ההזדמנות הבלתי צפויה. כמה הפניות הגה לא ברורות, הסחרור כמעט מפסיק. בלמים מיד נכנסים לפעולה, והאוטו מאט. סופסוף, נכנסה קצת בינה לגלגליו והוא החליט להקשיב.
הוא ממשיך להאט תוך כדי התקרבות לבטון. מגיע לבטון, ומחליט לעצור, תוך כדי נשיקה קלה עם הבטון. הוא עומד, ואני בתוכו. שקט, חושך.
עוברת שניה, ועוד אחת. נראה כמו נצח.
הזמן מתחיל לחזור לקצב הרגיל שלו.
מבט מהיר מגלה כי אני נמצא כמעט בתוך המסלול השמאלי. לא רעיון טוב.
מפתח מסתובב. האוטו קם לחיים בקול רפה.
אין אף אחד. מוביל את האוטו מהר לצד השני, ליד הגדר אותה למדתי באינטימיות רבה מספר שניות קודם.
מכבה את האוטו. שוב שקט. מסתכל על סביב סביב, הכל נראה שלו בצורה מוזרה.
שואל כל אחד מאיברי גופי, אתם בסדר? אחד אחד כולם מדווחים חזרה.
יוצא החוצה מהאוטו לראות את גודל הזוועה. אני ניגש קדימה ומביט בתדהמה.
שתי הנוריות של פנסי הדרך מביטות עלי חזרה. נורית האיתות והמכסה המגן על הנורות נפלו בקרב.
כנף קצת עקומה. מכסה מנוע - קצת עקום.
ו... זהו. כלום.
מהפינה השמאלית האחורית מביט אלי עוד שפשוף, התאום של השפשוף בצד השני, שירשתי ביחד עם האוטו. לפחות עכשיו זה סימטרי. כמעט.
לקח לי כמה דקות לעכל את המראה המוזר, כאשר בסופן, נכנסתי לאוטו, סיבוב קל של המפתח - והמשכתי בדרכי לרמת הגולן.
שיהיה לכם שבוע מדהים,