רוני אהרנוביץ

פיג'ו 306 ידנית 1.6XR שנת 1994 - אבל: יד ראשונה; קילומטראז' נמוך (140 אלף); ספר טיפולים במוסך מהשורה הראשונה; בבעלות אדם מבוגר. הרכב, שייך לקרוב משפחה, נגנב. לפי לוי יצחק, אליו מפנה חברת הביטוח, שווי המכונית 14,500 שקל ו"מאחר שמדובר ברכב ישן אין תוספת עבור יד ראשונה ו/או קילומטראז' נמוך..." כמה אחוזים מעל המחירון הייתם מוכנים לשלם עבור מכונית כזאת (עדיפה תשובה של מי שמכיר או עבר מקרה דומה).

לא העיתון הכי פלצני בארץ - העיתון היחיד בארץ (ולכן פרשת דרייבר/יו-אם-איי כל כך חמורה; אם זה היה קורה במעריב או באוטו, זה לא היה שווה התייחסות). ** נערך החוצה טקסט שאינו עומד בכללי הפורום **

אם מישהו מעוניין במידע קצת יותר מעמיק על האירוע הנהדר הזה - מעבר לשאלה אם שומי היה שם - אז הנה קצת סטטיסטיקה מאלפת.

אכן. ולמי שרוצה לדעת איך הדברים נראים מבחוץ, הנה ביקורת הטלוויזיה של אהוד אשרי ב'הארץ': אחת התמיהות סביב התוכנית של אורי גלר היא מה עושה שם אלי אילדיס ולמה הוא מתעקש לעשות מעצמו צחוק (בלי טיפת הומור עצמי). השאלה הזו מיותרת במקרה של "המופע המוטורי", תוכנית הרכב החדשה של ערוץ 10, והתשובה הגברית לתוכנית הנשים של חנה לסלאו, המשודרת במקביל. אילדיס מגיש תוכנית בצלמו ובדמותו: מאצ'ואיסטית, ארצית, קצת פרחית, מתובלת בשפת רחוב ("אנא עארף?"), בציטוטים מ"פטריק קים" ובהערות סקסיסטיות ("המכונית הזו תשיג לך את המגה-בחורה"; "הדו מושבית-פתוחה עוזרת בעניין הבחורות?"). מכאן מובן מה חושבים אילדיס ועורכיו על צופיהם: גברים ישראלים ילדותיים, חובבי הרפתקאות, פטריק קים ובחורות, שרכבם הוא שלוחת האגו הזכרי שלהם. לגברים שלא נמנים עם הזן הזה (אני, למשל) ובוודאי לנשים חובבות מכוניות (יש גם כאלה) אין מה לחפש כאן. מה שמעורר שאלה עקרונית: ברור לגמרי מה אילדיס עושה בתוכנית, אבל לא ברור מה התוכנית עושה בערוץ ארצי. בשביל מה יש "אגו"? הנה דוגמה קטנה לעידון האילדיסי: כדי לעבור למכונית קוריאנית הוא מקדים וקורא לצופים פיסקה מסוקסת מ"פטריק קים". הרי שניהם מקוריאה. הסייד-קיק שלו, דויד קיגלר, מביך עוד יותר בנסיונות הצחקה מסורבלים (לקול צחוקים מוקלטים) ובדקלומי ז'רגון מקצועי חסר פשר. ויש גם סלבריטיז: השבוע קיבלנו את השף חיים כהן ובשבוע הבא, מה אתם יודעים, את סמי הורי! עונג שבת לזכרי אלפא. עד כאן 'הארץ'. ושתי הערות לסיום: א. יוצרי התכנית מעידים על עצמם שבאו מאהבת מכוניות. ובאיזה מכוניות הם בחרו למבחן בתכנית הראשונה - ונא לא להפחית מחשיבות הראשוניות - כדי להנחיל את האהבה הזאת לכ-ו-ל-ם? במכוניות שאי אפשר לאהוב, רק לשנע. ב. יש כאן מישהו שלא ידע שבמגאן יש בקרת יציבות (למרות שהנושא מפומפם בכל המדיה מזה חודשים)? אז למה אתם סבורים שאנשים, שיש להם מינימום של עניין בנושא - עד כדי כך שיקדישו לו את ערב שבת - לא ידעו?

אתם אוהבים מכוניות כמו שאני אוהב מנהגי פולחן טיבטיים. אתם אוהבים כסף. נקודה.

עכשיו קל יותר להבין את הכשלון הגדול של התכנית. **נערכה החוצה שורת טקסט שאינה עומדת בכללי הפורום. הנהלת הפורום** אולי לא הבנתם את זה - כפי שגם מו"לים של מגזינים לרכב לא מבינים - אבל המטרה אינה "לעשות תוכנית על מכוניות" אלא לעשות תכנית טובה או מצויינת על מכוניות. ובשביל זה לא צריך מכוניות אקזוטיות אלא תובנות. עם גישה של מכונית-ספורט-היא-בשביל-לתפוס-בחורות לא משנים את התפיסה של הקהל הרחב אלא רק מחזקים אותה. אכן, לגיטימי להשוות בין תפוחים לתפוזים; והתוצאה? תרמתם משהו שלא היה ידוע מראש? מה, שמוליכי ילדים אינם יכולים להסתפק בגיר אוטומטי בעל 4 מהירויות בלבד? באמת? דווקא במדינה בה אין תרבות מוטורית היה אפשר לעשות תכנית רכב בידורית - בהחלט לא למורעלים/חולים - מצויינת, שפותחת את הראש, מלהיבה ומחנכת. לא, לא עושים את זה על-ידי בדיחות קרש וזחילה מתחת למכנה המשותף הנמוך ביותר. מי שמפמפם לקהל שמכונית-ספורט-היא-בשביל-לתפוס-בחורות - לא אוהב מכוניות ולא מבין נשים. זה ולא הנסיון הוא ההבדל בין מגיש שנון ואוהב כמו ג'רמי למה שראינו אמש.

ארנון, להזכיר את הפעוטון הזה בנשימה אחת עם טופ-גיר... תיזהר שג'רמי לא ידפוק לך על הדלת באמצע הלילה. זה בסדר, עיתונות הרכב המקומית יכולה לנשום לרווחה; המדיום הטלוויזיוני לא רק שלא מעמיד אותה במקומה או מאיים עליה - הוא מצטרף אליה ומתמזג איתה מתוך הזדהות מלאה. הנה, כבר בתכנית הראשונה מצליחים לערוך "השוואה" בין שתי מכוניות מבלי שצריכים להכריז על מנצחת, כי הרי מדובר בקטגוריות שונות לגמרי... ומרצדס שעברה מתיחת פנים קלילה? מה פתאום, הטיול למאיורקה הופך את זה ל"דגם חדש", "דור חדש". אודטה לגברברים. אין טעם לדבר על העברית או על ההומור, כי אנשים הרי לא יכולים לתת מה שאין להם. מי שבוחר כמגיש תכנית רכב אדם, שחושב שמכונית ספורט היא "בשביל לתפוס מגה-בחורה" מעולם לא התכוון לדבר אל מי שחושב על מכוניות מעבר למושגים של אמינות וסחירות. לא, זו לא תכנית "שלנו" ולא "בשבילנו" - ואם מישהו חושב שכן, אני אישית מאוד נעלב.

זנחתי אותה רק אחרי שתעשיית הרכב נטשה אותי ואותך. התהליך החל עם החלפת ה-306 ב-307 וזלג משם לכל רוחב התעשייה. קשה לכתוב סקירה השוואתית על 20 מכוניות כשאתה נרדם בשלישית... בשביל לספור תופסני כוסות בקאיה לא צריך אותי. ברור שמכוניות מעניינות כן זוכות לכתבה מיוחדת - ע"ע 407 ו-330 (כל אחת מהסיבות שלה). ולא, אני לא חושב שכתבות של עיתונאי הרכב מס' 1 באירופה, ג'ורג' כשר, או של בוחן הרכב הראשי בקונסיומר ריפורטס, גבי שנהר, אינן ראויות לפרסום בנטקאר רק מאחר שלא אני כתבתי אותן. תחקירים בלעדיים בהיקף גלובאלי (NCAP, הגה חשמלי) אינם בדיוק דבר שכיח בעיתונות הרכב, המודפסת או המרושתת, המקומית או הזרה. הטורים האישיים שלי הם הטורים האישיים שלי, ובאשר לכתבות הקצרות מדי לטעמך - כל כותב יספר לך שהרבה יותר קשה לתמצת מאשר להאריך. מעבר לזה, מדור החדשות של נטקאר הוא הטוב מסוגו בעולם.

קשה, אם לא בלתי אפשרי, לקיים דיון על אתיקה עם מי שכבר אינו מבחין בין טוב לרע, שקונה וקורא מגזין רכב בידיעה שהוא פרסומון, ושזה בסדר מבחינתו כי "ככה עושים כולם". הכללים ברורים מאוד ומופיעים בתקנון האתיקה של העיתונות. נסה כאן.

אכן גליון 9 (על השער רנו פורמולה 1 וזלדה), אבל לא טור העורך אלא כתבה של 6 עמודים, כולל תצלומים. אין לי סורק וגם לא מרץ לשבת להעתיק את כולה. משהו בה מעניין אותך במיוחד? עיקר הכתבה הוא תיאור הקפת הדירוג בה נהרג, אבל יש גם קצת ביוגרפיה. ציטוט מראיון שז'יל נתן לטיים מגזין (כתבת שער, שאגב פתחה את שערי הטלוויזיה הישראלית לשידורי הגרנד פרי): "בשבילי, המירוץ האידיאלי הוא כשאני מזנק מהשורה הראשונה לאחר שהשגתי את הזמן הטוב ביותר במבחני הדירוג, נכנס להחליף צמיג בהקפה החמישית, חוזר למירוץ במקום ה-12, עוקף את כולם - ומנצח." כזה היה ז'יל: הוא אהב לנצח - אבל הוא לא אהב נצחונות קלים. קטע מהראיון: "אני הולך לכל מירוץ במטרה לעשות כל שביכולתי כדי לנצח. הרבה תלוי במכונית; אני לא דורש מהפרארי שלי שתהיה טובה מהמכוניות האחרות, מספיק שתהיה טובה כמו האחרות - ושהנהג הטוב ביותר ינצח."

לא רק שאני מסכים עם נייג'ל - פעם אחת אפילו נלחמתי לצידו בוויכוח לוהט מול רביעיית כתבים וצלמים בריטיים שטענו, שז'יל היה יותר אגדה ממהות... יצא לי לשוחח מספר פעמים עם הנהג הגדול בהסטוריה, לצלם אותו עם גליון "טורבו" ביד (המימין לשמאל של העברית הרסה אותו) ולהודות לו על הרפלקסים שלו, שכנראה הצילו את חיי. ראיתי אותו ודיברתי איתו במירוץ האחרון והעצוב שלו, באימולה (הוא נהרג במבחני הדירוג למירוץ הבא, בבלגיה). ביום בו נהרג מצאנו בחוצות טבריה כלב כנעני קטן. אספנו אותו, קראנו לו ז'יל והוא האריך ימים והיה מת על נסיעות ב-GTI האדומה שלי. התכונה שהבליטה את ז'יל מיתר הנהגים היתה שליטתו הווירטואוזית במכונית. למזלי, זה היה עידן בו לא היה קשה לראות ולשפוט את מתת-האל הזאת; אילו ז'יל היה נוהג במכוניות של היום, אני די בספק אם זה היה כה ברור (ואם היה בכלל רוצה לנהוג במכונית הממוחשבת). נוהגים להשוות אותו לכוכב-על אחר של הספורט, שגם הוא נהרג על המסלול, איירטון סנה. הנה קטע מתוך כתבה על סנה שכתבתי מייד לאחר מותו (את הכתבה המלאה ניתן לקרוא בנטקאר): עוד לפני שסנה נהרג, נהגו להצביע על הדמיון בינו לבין ז'יל וילנב, נהג פרארי האגדי שנהרג ב-1982והשאיר את עולם המירוצים יתום מאליל. שניהם הפגינו נהיגה מעולם אחר, אבל ז'יל היה דמות הרבה יותר פופולארית. קיק רוזברג, אלוף העולם 82', ערך כבר לפני שמונה שנים את ההשוואה המתבקשת בין השניים: "הדמיון היחיד ביניהם הוא היכולת הגבוהה. ז'יל היה יריב קשוח, אבל הוגן. סנה, אם תשתחל לצידו, לא יהסס להיכנס בך. ז'יל מעולם לא עשה זאת - וסנה טוב מכדי להזדקק לטקטיקה הזאת. זה אווילי. העסק הזה מספיק מסוכן כפי שהוא. כל מה שסנה עושה זה לרכוש לעצמו אוייבים."

לא, לא הבנת - אפילו לא את הבסיס: המפרסם הוא סוחר, שחוקי האתיקה אינם חלים עליו (אם כי ציבור צרכנים תבוני היה אמור להחרים סוחר מושחת, שחותר תחת אושיות הדמוקרטיה על-ידי פגיעה בחופש הדיבור). לעומת הסוחר, על עיתונאי חלים כללי אתיקה מקצועית ברורים - שאסור לו "להתכופף" ולהתעלם מהם.

בהודעתי הקודמת חל שיבוש טכני ונשמט ממנה הקטע האחרון. אז הנה הוא. את האגדה שחיבר אשפוז יש לקרוא לא על רקע יגאל סרנה וידיעות אלא על רקע אחר לגמרי: אז זהו, שתומר לא דיבר ועברו חודשים ארוכים והעניין לא "התברר" - למי שעדיין סבור שהוא לא ברור כשמש - והאגדה הזאת אינה אלא נאום הגנה על החבר תומר: ככה יעשה לעיתונאי אשר לא יתכופף בפני המו"ל/המפרסמים. אני לא יודע, אשפוז, אם יש לך ילדים קטנים ואם אתה נוהג להקריא להם אגדות לפני השינה; אם כן, אני ממליץ על אגדות עם מוסר השכל שונה.

עזבו אותי מאתיקה-שמתיקה - תנו לי ליהנות מתצלומי כרומו טובים (ויותר מזה אין נפשי חפצה לדעת פן תקום עלי הלילה). אישפוז? מיידי בהול!

"בארה"ב" :lol:

כשיבואן/יצרן (או בנק או כל חברה מסחרית אחרת) מפסיקים לפרסם בכלי תקשורת בעקבות ביקורת שפירסם עליהם, אפשר להגדיר את החרם באחת משתי האפשרויות: סחיטה או נקמה. (הערה: אם הביקורת היתה שקרית ניתן היה להגיש תביעת לשון הרע) ומה קרה בעקבות החרם? the paper has had productive conversations with GM מנסיוני ומהגיוני, אינני רואה "שיחות פרודוקטיביות" כחלק מתהליך נקמה. אני כן רואה בהן השפעה על התנהלותו העתידית של העיתון. ולידיעתך, טל שביט, הצטיינותו של עיתונאי משפיעה על אפשרויות התעסוקה שלו הרבה פחות מאשר סירובו לקבל תכתיב "כלכלי" של המו"ל. ומאחר שמיותר לחזור על דוגמה מקומית(...), הנה עוד אחת מאמריקה. לפני שנים לא מעטות מונה בכיר כתבי מגזין הרכב המוביל בארה"ב, דון שרמן, לעורך המגזין. כשהוחלף לאחר תקופה קצרצרה יחסית, ביררתי מה הסיבה אצל אחד מכתבי המגזין, קאר-אנד-דרייבר. "זו היתה דרישה מדטרויט (בירת תעשיית הרכב האמריקאית - ר'א')," היתה התשובה. ולא, אף מגזין רכב אחר לא מיהר לקבל לשורותיו את שרמן כמוצא שלל רב. להיפך.

דובי, אתה מפספס את הנקודה בגדול. הוא לא חושב על האירוח שקיבל אלא על האירוח הבא שלא יקבל אם יכתוב בדיוק את מה שהוא חושב. ועל אלה שאחריו... כמובן, כל זה רק בתנאי שבכלל מותר לו לחשוב. השחיתות האמיתית אינה נמצאת בנסיעות לחו"ל (למעט בכלי תקשורת שהם בגדר מונופול, כמו ידיעות אחרונות) אלא בתקציבי הפרסום. האיום האמיתי על הכתב אינו מתבצע ישירות מהיבואן אלא באמצעות העורך/מו"ל, שחושש מחרם פרסומות. אתם הרי לא צריכים שאספר לכם שוב על מה שקורה בארץ, אבל הנה סיפור מעניין על איך סחטו ג'נרל-מוטורס את אחד העיתונים הנחשבים בארה"ב - לוס-אנג'לס טיימס - ובאמצעותו את כתב הרכב היחיד בעולם שזכה עד היום בפרס פוליצר (טוב, זה רק בגלל שחבר השופטים של הפוליצר לא קורא עברית...): http://www.detnews.com/2005/autosinsider/0504/09/autos-144684.htm

בתכנית ציפורי לילה מכדררות של אריה מליניאק (מתחילה אחרי חדשות חצות). הפעם זו לא "תכנית" נוסח ערוץ 10 אלא דיון שאמור להיות מעניין. אני מניח שמאזינים יוכלו להתקשר לאולפן. בין הדוברים גם נהגי המירוצים, ראם סמואל ויוסי בוזנח.

ואני חשבתי שזה פורום, לא סחבקיה.

לא ממש התעניינתי מי המוביל, אבל מצאתי עבורך - ועבור חובבי הדראג - את התצלום של וורן ג'ונסון, נהג קבוצת פונטיאק הרשמית בעונת 2006:

הטעות הראשונה היתה שאלת הקיטבג, שהכניסה כביכול למסלול את אותה עז אווילית, חוק הספורט המוטורי. אין ולא היה כל צורך בחוק כזה, שאין לו אח ורע בעולם. הטעות השניה היתה, לאמץ את ענף המיאוצים כנושא הדגל או עמוד האש. לספורט המוטורי אין כאן תדמית מי יודע מה. יש לכך סיבה די ברורה, אבל לא ניכנס לזה עכשיו. מירוצי דראג או מיאוצים או איך שלא תקראו להם, אכן נראים בדיוק כמו רייסים שדופקים בכביש (או בסרטים), במיוחד שהם נערכים במכוניות סדרתיות ולא ברקטות מסלול. ומי דופק רייסים כאלה ביום יום, כולנו יודעים. מי שבוחר דווקא בתדמית הזאת כדי לנפץ מיתוסים שליליים אינו נוהג בתבונה. אפשר אולי להבין את נהגי הדראג, אבל טעות עשו נהגי הראלי והאוהדים כשמיהרו להתייצב מאחורי הדגל הזה. לפעמים, החפזון מן השטן.

יפה שאתה מנסה ללמד אותי לכתוב. באמת, הגיע הזמן שאלמד. כל דבר שאני כותב כאן - או בכל מקום אחר - הוא לדעתי. מה שהינו לדעת מישהו אחר, אני מביא בשם אומרו, כציטוט. הפוסטמודרניזם אמנם מאפשר לומר שדראג ופורמולה 1 נמצאים על אותו מישור, כפי שיימצא מי שיאמר שאין הבדל בין נינט לג'ניס ג'ופלין ומי בכלל שמך לקבוע. אני חולק על השיטה הזאת, המייתרת דיון, שיח, ביקורת - ובעצם תרבות. העובדה שמישהו מסוגל ליהנות מסרט הוליבודי, בו כל יריה מייצרת פיצוץ בסדר גודל של חוות מיכלי בנזין, עדיין אינה מונעת דיון בשאלה מהו סרט טוב או ביקורת על סרט מחורבן. מצטער, לא מכיר אותו, גילו אינו ידוע לי ולא התייחסתי אליו. התייחסתי למירוצי דראג ולמעמדם בעיניי. צר לי שתגובתו לדבריי היתה אישית ברובה.

אישי? היה משהו אישי בהודעתי המקורית? לא נראה לי. התייחסתי רק למינוח רייסים ולמיקומו של ענף המיאוצים בשרשרת המזון של הספורט המוטורי. ולעומת זאת, לאיזה כיוון אתה בחרת להטות את הדיון? בוא נראה: אז אותי זה שם במקום, ממנו אינני טורח להסתכל על מירוצי דראג (כי בפעם הראשונה והאחרונה שהייתי בכזה, מקצועי ברמה הגבוהה ביותר, נטשתי באמצע מרוב שעמום). שעל זה הרי נאמר: WHAT A DRAG

אכן, תת-תרבות. לא מסתדר לך? קח דוגמאות מענפי תרבות אחרים, שאינם קשורים ברכב, אם מוכרים לך כאלה. אילו הייתי נהנה מלצפות בריצת 100 מטר, כנראה שלא הייתי מגיע לספורט המוטורי. רוב ענפי האתלטיקה (חוץ מקפיצה לגובה, נשים), מעניינים לצפייה בערך כמו סיד מתייבש. אין זה מקרה שלא מצלמים את יציע האין-קהל באליפות ישראל בהדר יוסף. טוב, אם אתה מחפש את הקשר אלי, אז בחרתי בסוג שונה לגמרי של מירוץ כדי לערוך את אליפות ישראל הראשונה: מקצי סינון בסלאלום ענק נגד-השעון, מקצי דירוג על מסלול ראליקרוס נגד השעון - ומירוצי ראליקרוס. לא במקרה המנצח במירוץ הראשון היה בהמשך גם אלוף ישראל. על יתר הדברים שעשיתי למען התרבות המוטורית המקומית, אולי יספרו לך אחרים כי לי לא זכור משהו משמעותי, או לפחות משהו בליגה שלך (כמו דיאלוג עם האקדמיה ללשון).

מאחר שאלה דברים לגופו של עניין ולא לגופו של אומר, הבנתי אותם במלואם - וכמובן שהשתכנעתי. תודה.