אנלוגי

רשמתי. LOR="White"]עכשיו לוקחת פתק ודוחפת בת*ת שלך בלאט. [/color]

אחרי שהנוזל עבר תסיסה ראשונה בחבית ע״מ להפוך את הסוכרים לאלכוהול (עלק חבית, דלי פלסטיק) מערבבים אותו עם ממש מעט סוכר, ומעבירים לבקבוקים. איך מעבירים? זה דווקא קל, יש ברז למיכל, מחברים אליו צינורית עם שסתום לחיצה (לא לוחץ - לא יוצא בירה) ויאללה. למה להוסיף סוכר כשהמטרה בירה מרה? כי ברגע שהבקבוק נסגר עם פקק מתאים (רגיל, עם מכשיר מיוחד הסוגר אותו חזק), השמרים מפרקים את הסוכר ואחד מתוצרי הלוואי הוא CO2. ברווז - מה אתה בונה? , ממליץ מאוד, בעיקר ללוקו. אפשר לראות את הקליפ, אבל יותר חשוב להקשיב למילים. אצלם לכם מהדיסק אם תרצו, או אתן לרופני להקליד. גיבוב על הזמר (יובל גורביץ׳ המלך), נדמה לי שכבר כתבתי פעם, אבל אכתוב שוב לפי דרישה. http://www.youtube.com/watch?v=aazbPXjHDyM דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed.

אותי ניתן להשיג בדרום תל אביב. את הבירה אין להשיג כרגע בשום מקום, עד עכשיו בישלנו 20 ליטר כל פעם שמתחלקים ל-4 אנשים. פעם הבאה נבשל 40 ליטר. התכנון לטווח הארוך הוא להגיע למצב שזה יהיה מסחרי ברמה כזאת או אחרת, אבל זה עוד רחוק מאוד, יש עוד המון מה ללמוד, אנחנו ממש בתחילת הדרך. יחד עם זאת באופן מפתיע יש לקוחות מחכים, אני ממש מתאפק מלגלות מי, זה די מרשים. לא אגלה כמובן עד שדברים יקרו, וזה לא יהיה בשנה הקרובה. כרגע - מי שממש מתעקש לטעום צריך להיות חבר טוב שלי, או לגדל איברים נשיים ולהיות זורמת.

הבוקר התחיל בביקבוק הבירה החדשה שבישלנו, IPA מרה כמו המוות ומפוצצת בכשות, 7% אלכוהול. כמו שצריך ואין איפה למצוא בארץ (אלכסנדר גרין איכשהו מתקרבת, אבל מאנייק מי ישלם 15 ש״ח לבקבוק שליש, והיא עוד לא מספיק טובה). לשם השוואה - מרירות מודדים ביחידות IBU. מעל 45 הבירה נחשבת מרה. גולדסטאר עומדת על איזור ה-20 לפי הערכות שמצאתי. גינס בערך 45. שלנו? 70-80. אדיר פשוט. כרגע מפתחת גזים בבקבוק, עוד שבועיים נטעם את התוצאה הסופית. בינתיים מסתפק בחקר הבירות הזולות והחזקות, הנה הבציר מהיום: 8 פחיות, 6.5 ש״ח כל אחת, 8% אלכוהול ממוצע. שוב לשם ההשוואה - הבירה שאנחנו מכינים עולה בערך 5 ש״ח לחצי ליטר.

מילא זה, אבל הרוגאלך משלשום והבורקס מרגרינה בד״כ משרים הרגשת כבדות. כיבוד קל זו הדרך של המארח לבקש ממך שתאכל בבית לפני זה.

מיכאל, אתה לא יכול לכתוב את זה ולהשאיר את החתימה שלך כמו שהיא. או במילים אחרות - Shoot it or shut it

לויקיפדיה יש רעיון למקור השם, ועל הדרך פתרו לי תעלומה של שנים, למה יש אנשים (קיבוצניקים בעיקר) שקוראים לה אולפה.

לדעתי מה שבעיקר עוצר את הדימום זה לחץ, בין אם הוא מופעל על נייר כלשהו או תחבושת (עדיף). לגבי הקפה, אני מכיר את התיאוריה, גם עם טבק אגב, אבל לא יצא לי לנסות.

גילוי לב מפתיע - אני לא מסוגל לגעת בצמר גפן. זה עושה לי צמרמורת. מישהו מכיר את התופעה? עוד לא פגשתי או שמעתי על שום דבר דומה. עראק אני שם בקיבה.

להיפך, עם איזולירבנד קל יותר להפעיל לחץ, מותח בהתחלה ועם כמה ליפופים זה יושב מעולה. גם פחות תולש שערות מסלוטייפ. נייר סופג מתאים יותר מנייר טואלט, שנוטה להתפורר ולהישאר בתוך הפצע. מניסיון רב שנים... החל מהיום יש לי תחבושות וסלוטייפ רפואי (לויקופלסט). התרככתי.

רופני, לגבי החבישה - אני אעשה כמנהג גדולים ממני ואצטט את עצמי, היישר מהודעה 5307: עובד לי מצויין כבר הרבה שנים הקטע עם ההתעלמות והמשך כרגיל, אני חושב שזה בריא לנפש. לגבי הגוף - יש לי כמה וכמה צלקות, וכמה נכויות, כדי להוכיח שיש פציעות ששווה ללכת לבית חולים עבורן, ועדיף מוקדם ממאוחר. לשאלה איך יודעים ברגע האמת מה לעשות עוד לא מצאתי תשובה, אני הולך על תחושה. בינתיים אני עדיין כאן.

זוכרים שלפני שבוע נחתכתי מכוס (אימאימא שלה) תוך כדי שטיפת כלים? אז כמו מושבניק טוב טיפלתי בפציעה בדרך הכי טובה שאני מכיר - התעלמות. קצת יוד ביום הראשון, ואז שהזמן יעשה את שלו. עבדתי כרגיל, חייתי כרגיל, אבל החתך לא נסגר, והיה נראה לי שמפתח איזה זיהום. הוא ממוקם בנקודה שאין לה מנוחה ממש, בין האגודל לאצבע, זה כל הזמן זז. הוא גם היה די עמוק. היום החלטתי שזה מוגזם וקפצתי למרפאה השכונתית. הרופאה שלי הייתה שם למזלי, כי היא כבר מכירה אותי מספיק טוב. פעם סיפרתי לה איך בכל פציעה שהייתה לי בחיים (חוץ מהשבר האחרון) הגעתי מאוחר מדי לבית החולים מתוך אדישות ואמונה ביכולות הריפוי הטבעיות של הגוף. היא מצידה טענה שאני אדיוט. לגיטימי, שמעתי את הטענה הזו כמה פעמים (בערך כל פעם שהגעתי לבית חולים עם פציעה שהייתה יכולה להיות פשוטה יחסית אם לא הייתי מזניח). בכל מקרה, הסתכלה על החתך, אמרה שצריך תפרים. או יותר נכון, שהיה צריך תפרים ועכשיו זה יכאב הרבה יותר. הודעתי לה שאין מצב, ושתחשוב על פתרון אחר. השתמשתי בטיעון ״את רופאה ולכן הפתרון המיידי שלך הוא פעולה כירורגית, אני מכיר את עצמי מספיק טוב כדי לדעת שזה לא חתך של תפרים, יותר בכיוון של משחה אנטיספטית וחבישה״. טענתה הנגדית הייתה שאני אדיוט. טוב נו, כבר אמרת את זה קודם. סיכומו של עניין, שלחה אותי לעזאזל. עזאזל לשיטתה הוא מרפאה אחרת שבה יש אחות. האחות שמה לי פולידין על החתך ופלסטר. מעולה, מזל שהלכתי קילומטר וחצי ברגל באמצע האוגוסט הזה (היה חם היום). בבית המרקחת רכשתי לי אמצעי חבישה ומשחה אנטיספטית בשם ויטה מרפן (נשמע כמו שחקנית קולנוע משנות ה-40), ועכשיו אני חבוש בצורה ערבית לגמרי אבל נראה לי שדי אפקטיבית. לגבי ויטה מרפן: לפי הרוקחת מדובר על משחה מצויינת שמשתמשים בה אחרי ברית מילה. ״אם זה זה טוב לתינוק שלך זה טוב גם לך״. תגובתי - ״לא ראית אותו, הוא לא כזה תינוק״. הלוואי. מהמצבים האלה שהתגובה שהיית רוצה להשתמש בה באה לך בהברקה אחרי שאתה כבר ברחוב. ממש חשבתי לחזור לשם כדי לספר לה את זה, ואז ויתרתי.

אחד מסמלי הישראליות היפה, השורשית, האידיאליסטית. למרות שהיה תל אביבי ברמ״ח איבריו תמיד היה בו איזה ניחוח של הקיבוץ, של האדמה. כל מה שעשה היה תמיד איכותי, היה לו המון כבוד למילה, לטקסט, למוזיקה. המון כבוד לשותפיו ליצירה. יכולת לא להתחבר אולי, אבל תמיד להעריך אובייקטיבית. יש לי הרגשה שהבן אדם הצנוע הזה ממש לא היה אוהב את הפסטיבל התקשורתי הזה לאחר מותו, אם כי אני מניח שהאדם החכם הזה היה מבין שזה בלתי נמנע. אף פעם לא רציתי להיות מישהו אחר חוץ מעצמי. אם היו דוחקים אותי לקיר הייתי רוצה להיות אריק איינשטיין או מארק קנופלר. מה לעשות שהגיל גובה קורבנות. הדור הזה שגדלנו עליו אוטוטו לא יהיה עוד. על מה גדלים הילדים של היום, מי יהיה הנוסטלגיה שלהם? קצת מפחיד לחשוב.

מקורות פנימיים תמיד יהיו, גם אני קיבלתי דיווח ממקור ראשון לפני ההודעה הרשמית. כל אחד דואג למוסר שלו, אישית לא ראיתי לנכון להפיץ את העניין, אבל יש מי שמרגיש שלהיות ראשון עוזר לאגו שלו. עמיתגו, זה לא מכוון אליך ישירות, אם כי קצת חטאת בזה גם. אכן עצוב, אבל אף אחד מאיתנו לא ייצא בחיים מהחיים האלה.

אני מצטער על חוסר המקוריות, אבל אני חייב להכניס קצת תרבות לכאן. הגיבוב הנהדר הזה שנקרא הרחובות ממריאים לאט, של דוד אבידן: הָרְחוֹב הַיָפֶה-הַיָפֶה יֵעָצֵר לְבַסוֹף בְּדַרְכּוֹ. הַשַלְוָה, אטוּמָה וְקָשָה, תֵּחָתֵךְ כְּמוֹ חַלָה לְאוֹרְכּוֹ. וְהַבּוֹקֶר הַלָּח יִתְפַּחֵם מִבָּרָק יְחִידִי. מִבְּרָקוֹ. אנשִים יִתְנַשְמוּ בִּכְבֵדוּת כְּמוֹ בְּתֹם דְּהָרָה עַתִיקָה. חֲגוֹרַת-הַבֶּטוֹן שֶל הָעִיר הֲדוּקָה, בְּהֶחְלֶט הֲדוּקָה. הַקִירוֹת הַכְּבֵדִים מְבִינִים מַשֶהוּ וְנוֹפְלִים בִּשְתִיקָה. עַל הָעִיר הַגוֹסֶסֶת בַּחוּץ צוֹנֶחַ אוֹר שֶמֶש מָחְלַט. בְּיוֹם שֶכָּזֶה מִן-הַסְּתָם בַּבָּתִּים שוּם תִינוֹק לֹא נוֹלַד. אָף לֹא מֵת שוּם אָדָם. וְאָכֵן, הָרְחוֹבוֹת מַמְרִיאִים לְאָט. הָרְחובות ממְרִיאִים אֶל הָאוֹר הַלָּבָן כְּמוֹ שְטִיחַ-קְסָמִים. הַקִירוֹת שֶנָפְלוּ מוּקָמִים אֵיכְשֶהוּ (אֶזְרָחִים חֲכָמִים). וְלָעִיר אֵין רֵאשִית וְאֵין סוֹף. וְכָל הַמְבוֹאוֹת חֲסוּמִים. וְיָדֵיךָ שָרוֹת מִן הַקִיר כְּמוֹ מִלְמוּל שֶל אֵזוֹב יְרַקְרַק. וְעֶינֶיךָ פּוֹרְחֹות כְּמוֹ פְּנִינִים שֶל זְכוּכִית עַל צַוַּאר הַבָּרָק. רַק רֹאשְךָ הֶעָיֵף צָף בָּאוֹר הֶעָמֹק. וְרַק פִּיךָ שָרַק.

עריכה מתבקשת

על שטיפת מכוניות אחי הצעיר, שלגמרי במקרה הוא גם אביה של הילדה החמודה בעולם, לא ממש מאמין בשטיפת מכוניות. כלומר אולי היה מאמין אם היה מנסה מדי פעם. הוא לא משתמש באוטו באופן יומיומי, וגם כשכן זה לנסיעות קצרות בד״כ. הוא וזוגתו שתחיה אינם פריקים של ניקיון, ובתוספת פעוטה ברכב - נו, רובכם כבר מבינים איך נראה האוטו מבפנים. הם גרים במרכז ת״א, מעוזם של הפיקוסים האימתניים, וחלקכם גם מבין איך נראה האוטו מבחוץ. אחרי הפעם הראשונה ששאלתי ממנו את הרכב הייתי קצת המום. אני לא איזה איסטניסט או משהו, אבל באמת שהשתדלתי לא לגעת יותר מדי במה שלא צריך. על הדשבורד גדלה פרווה עשוייה מאבק ושערות, נראה כאילו חי באוטו גולדן רטריבר. בין המושבים היה מאגר פירורי מזון לשעת חירום - אני חושב שהיה אפשר לשרוד עליו איזה שבוע של מלחמה. בשאר הרכב היו מפוזרים ספורדית ניירות, בקבוקים, צעצועים, שאריות במבה, מוצצים אבודים - אללה איסטור. החלטתי להפתיע את אחי ועל הדרך גם לדאוג לאיכות החיים שלי. לקחתי את היאריס לשטיפה, פשוטה, בתחנת הדלק הקרובה למקום מגורי. 40 ש״ח בבקשה אומר בעל התחנה, שילמתי. שטף עם הגרניק, נכנס למנהרה, יוצא מהצד השני והיישר לעמדת ניקוי הפנים. פותח דלתות ומתחיל בריקון הרכב - פירוק כיסא התינוקת, סדר זריז של מה לפח ומה נשמר. תוך כדי מגיע בעל השטיפה ואומר ״תשמע, האוטו מלוכלך מדי. זה לא במחיר הרגיל״. אני עונה בתשובה המפתיעה משהו ״חביבי, אם האוטו היה נקי לא הייתי בא אליך. מה כבר ההבדל? שואב האבק עושה את רוב העבודה״. הוא בשלו ״צריך לשלם עוד״. אני במצב רוח פעלתני משהו ״תחזיר לי את הכסף מינוס השטיפה החיצונית אם אתה רוצה, או תן לי לעזור לנקות, אבל אני לא משלם יותר״. הוא משועשע מהמצב, סה״כ בחור נחמד ״יאללה תפוס סמרטוט״. כך אני מוצא עצמי פועל בתחנת שטיפה. מטפל בנקודות הקשות, מוציא ערימה של עלים מהבגאז׳ ובוץ מהמסגרת שלו, מנקה את הטאסות, חופר תחת המושבים ומוציא משם כל מיני דברים שפעם ענו להגדרה צומח והיום הם סוג של חי, מחזיר כל מיני פלסטיקים למקום... אחי באמת הזניח. העובד מקלל אותי בטח בשפה אפריקאית כלשהי, אבל ממשיך בעבודתו. אני קצת מרגיז אותו כשאני עובר אחריו ועושה פינישים. איפשהו בתהליך הקמת תחנות השטיפה מישהו שכח להעמיד סטנדרטים פשוטים: העברת סמרטוט על הדשבורד? למה אני רואה את סימני ההעברה המעגלית ואתה לא מגיע לפינות? מנקה את החלונות, למה לא מעביר סמרטוט יבש אח״כ? ככה אנחנו מנקים בדואט, בשתיקה, ובעל התחנה עומד מרחוק וצוחק. מה׳כפת לי, גם ככה אני לא מאלה שמסוגלים לשבת ולהסתכל על מהגר עבודה מנקה לי את הרכב. סוף סוף האוטו נקי. כלומר, אם אשטוף אותו עכשיו במקום רציני הוא יהיה נקי, אבל נקודת ההתחלה טובה מאוד. נותן 10 ש״ח לעובד המסכן, למרות התנגדותי האוטומטית לטיפים, בטח ובטח שלא באמת הגיע לו. הולך לבעל התחנה להגיד שלום ומבקש ממנו טיפ. הוא כמובן שולח אותי לבקש מבעל הרכב. אני נפרד ממנו במילים ״עזוב לא משנה, קמצן הבן יונה הזה״ ומפליג לדרכי.

לוקו - תודה על הטלקסטר, אכן יפה. אני לא יודע למה אני כזה מפגר, אבל בפנטזיות חדר הגיטרות המושלם שלי, במחלקת החשמליות יש בעיקר טלקסטרים. ההוכחה היחידה שלי שהייתי חכם יותר בנעוריי היא שקניתי טלקסטר ולא סטרטוקסטר או לס פול כמו כולם. מה שכן, טעם אסטתי לא היה לי אז. קשה להיות בלי אוטו. נכון שכבר התרגלתי, נכון שיש לי קטנוע פחות או יותר מתי שבא לי (אם כי הוא הוחרם ממני אתמול, צריך לבדוק איך אני מקבל אותו או אחד אחר חזרה), אבל עדיין - זה מסבך את החיים. כמו שכבר כתבתי, החלטתי למחול על כבודי ולבקש טובות מאחי, שבקושי נוגע באוטו שלו. זה לא קל לי, אח קטן, היחסים אמנם טובים אבל אני לא אוהב לבקש טובות, בטח לא ממנו. אתמול בלילה נזכרתי שאני צריך להגיע לגדרה היום, עבודה. כל התקופה האחרונה יחד עם זה שאני קצת חולה גרמו לי לאבד קצת פוקוס, ולשכוח לארגן לוגיסטיקה לעבודה הזו. סיכומו של עניין, אוטובוס לאח שלי, לוקח ממנו את היאריס הנאמנה, לומד לאהוב אותה לאט לאט. מודל 2004, אוטומטית, עושה 1/20 בבין עירוני וסה״כ לא מעצבנת אותי, שזה נחמד מצידה. נהגתי במאות מכוניות בחיי, אולי יותר מדי. אני חושב שמתקהים לי החושים קצת, כל עוד זה לא רכב שטח רציני או משהו ספורטיבי כבר לא ממש אכפת לי במה אני נוסע אם זה לא מעצבן אותי. אני ארחיב על זה מתישהו, אבל בואו נחזור לעניינו: הגעתי לגדרה, חצי שעה לפני שעת היעד, תוצאה של מרווחי ביטחון קצת מוגזמים בתכנון הזמנים. החלטתי לתפוס משהו לאכול. על הכביש הראשי שחוצה את גדרה מצאתי את הקבבייה. באמת, ככה קורים למקום. שורה תחתונה ובלי יותר מדי מילים - אני ממליץ בחום! אחד הקבבים הטובים. אני נהיה סנילי, אז שמישהו יזכיר לי כי אני גם עצלן מדי כדי לחפש אחורה - סיפרתי על השטיפה של היאריס?

תפוח, אולי אתה צודק במידה מסויימת. יחד עם זאת, לאחר שהגשמתי כמה מהחלומות הדי מופרכים שלי אני מתקשה לראות מה רע בזה. אשמח מאוד לשמוע מה גישתך לנושא.

בוטל, עם המפספסים הסליחה. הזרת הוציאה צו איסור פרסום.

אני לא יכול, יש לי זרת ביישנית.

תשמע, קלעת בול. זה אחד המוטואים החזקים אצלי בחיים. מבוסס על הדו שיח בין אליס לחתול צ׳שייר: "Would you tell me, please, which way I ought to go from here?" "That depends a good deal on where you want to get to," said the Cat. "I don’t much care where--" said Alice. "Then it doesn’t matter which way you go," said the Cat. "--so long as I get SOMEWHERE," Alice added as an explanation. "Oh, you’re sure to do that," said the Cat, "if you only walk long enough." את הספר הזה קניתי באוסטרליה, אחרי חיפוש סיזיפי בחנויות יד שניה (חיפשתי מהדורה ישנה). נכנס לחנות אחת, שואל את המוכרת אם יש לה. אומרת שכן, מחפשת מחפשת ולא מוצאת. יוצא וחוצה את הכביש לחנות אחרת. משוטט בין המדפים, ופתאום צצה לה המוכרת מהחנות הקודמת ואומרת בהתרגשות ״מצאתי אותו, אבל נורא לא נעים לי עכשיו מבעלי החנות הזו״. אל דאגה אני אומר, תחזרי לחנות, אני אקנה כאן משהו ואבוא אלייך. ואכן קניתי מגזין רכב וחזרתי אליה. מצאה מהדורה ישנה, עם הציורים המקוריים, במצב קצת מרופט אבל שלם. עלה לי 3 דולר. בקיצור, ביירון ביי, חוף, בירה, סחבק מבסוט על החיים וקורא אליס בארץ הפלאות. מגיע לקטע המדובר למעלה. חושב כמה שניות. מעכל. סוגר הספר, והולך לחפש חנות קעקועים. נותן להם את הספר עם תמונתו של החתול צ׳שייר, ומצביע על כף רגל שמאל. המקעקע לא מרוצה מהרעיון, וטוען שכף רגל זה לא מקום סימפטי לקעקוע. אני דווקא מאוד מבסוט, מתעקש - ומקבל. כואב בכף רגל, אבל חם בלב. ואיך קשור? לא קשור כלל. http://www.youtube.com/watch?v=JXtIwVlbqvo דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed.

סאוחתו, לא החלמתי. מצונן, תשוש, סינוסים סתומים, קר לי. אני עוד צריך לעבוד הערב - רכיבה קצרה בתוך העיר, איסוף ציוד, החלפה לרכב, נסיעה של 45 דקות, שעה וחצי עבודה, 45 דקות חזרה ברכב, חיפוש חניה, רכיבה הביתה, עוד שעה עבודה בבית. כיף חיים.

החרמונית ירדה כשהוויסקי עלה. קצת שיכור, לא נרדם, מקנח את האף ומתעטש כל חמש דקות. מזל שלא צריך לקום מחר בבוקר, הלילה בטח ארדם על הספה. עכשיו תעשו לעצמכם טובה, תפנו 10 דקות מהחיים, דלגו ל-0:30 (או אל תבהלו מהקשקשת בהתחלה), שכבו רגועים על הספה ו . http://www.youtube.com/watch?v=JOKn33-q4Ao דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed.

החלטתי להקדים מחלה לחורף ותפסתי צינון. כבר מאתמול מנוזל, עייף, כואב הראש. לא אדם של תרופות אנוכי, אז החלטתי לטפל בזה בדרך היחידה שאני מכיר - התעלמות. הגיע הלילה וקר לי. הטריינינגים קבורים עמוק מתחת למיטה, אין לי טיפה אנרגיה לחפור עד אליהם. איך אפשר להיות חולה בלי טריינינג? פתאום הבלחה של רעיון, ומהמדף העליון בארון ניצנץ הפתרון. עכשיו רובץ על הספה, קומנדו בחרמונית, כוס וויסקי. מחר אני בריא כמו שור. רופני, שווה לך לנסות לחפש בארץ. רציתי עדשות חדשות לרייבאן שלי, חרשתי את הרשת, היה יקר. קפצתי למשקפשים, הזמנתי דרכם במחיר זול יותר וקיבלתי גם הרכבה. היה מהיר וגם היו ממש נחמדים (הזמינו לי על הדרך גם אפון וברגים חדשים ללא תוספת).