אנלוגי

אני מפנטז על Guild, למרות שניגנתי רק על אחת ורק פעם אחת. היא הייתה 12 מיתרים משנות ה-70, וזה בדיוק מה שאני צריך, כלומר לאו דווקא זאת, אבל סגנון הצליל הזה. יהודי, אתה ואני צריכים להיפגש איזה יום לשמוע תקליטים. אני מבסוט עליך. תכננתי ללכת להופעה שלו בשישי האחרון אבל בסוף דפקו לי ברז ולא היה לי חשק ללכת לבד. מדובר על אחד הגיטריסטים הטובים שיש, לא רק בלוז - הבחור מוזיקאי קלאסי מרשים מאוד. יש לי בין היתר אלבום אינסטומנטלי שלו יפהפה. הוא גם כותב אדיר, ולא רק שירים, בעוונותיו הוא מפרסם אחלה סטטוסים בפייסבוק. בנוסף יש לו את האלבום עם השם הכי מגניב בעברית - בלוז חצי אחוז. להורים שבינכם, יש לו גם שירי ילדים משעשעים, לחברינו המגעגע. http://www.youtube.com/watch?v=pVllfqPNC7g דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed. לוקו - שהיהודי שם.

הגרמניה היא גרמניה טיפוסית. נראית נהדר, אבל קשה כמו אבן. אין לה טראס רוד, והצוואר מעט עקום, ויחד עם הגשר הצף - אין מצב לכוון אותה לאינטונציה מדוייקת ושתהיה נוחה. לפחות אני לא מצליח. הזמנתי מיתרים בעלי מתח נמוך במיוחד שאמורים לשפר את המצב, אבל כנראה שלא יהיה פיתרון אמיתי. קנייה אימפולסיבית שעדיין עושה לי טוב על הלב, אבל לא עוזרת לי לנגן. אני חוזר כל פעם לגרמניה השניה, הפראמוס המדליקה, גיטרת שני שקל וחצי אבל הדבר הכי נוח בעולם. גם היא קצת מזייפת, או יותר נכון יש לה דיוק משלה. רוצה אקוסטית איכותית, עם אינטונציה מדוייקת וצלצול פעמונים מגניב. כזאת שאתה פורט E פתוח ונהיה לך חיוך של ילד מפגר.

קטר - זכית בלוט(ק)ו? מה אתה מפזר כסף? אם כבר אתה במצב רוח נדיב, אני זקוק נואשות לגיטרה אקוסטית הגונה. נואשתי מלמצוא אחת בחנויות, כי אין לי כסף לשום דבר באמת טוב. אני גם לא רוצה גיטרה חדשה חסרת זהות שיצאה מאיזה פס יצור בקוריאה. רוצה משהו עם אופי, עם נשמה. אני לא איזה פיינשמייקר מבחינת סאונד, אבל נשבר לי מגיטרות בינוניות. למה אין במדינה המוזרה הזו חנויות יד שניה הגונות? למה הכל יקר כאן בטירוף? קריאה נרגשת לחברי הגיבוב, אם למישהו שוכבת איפושהו גיטרה אקוסטית ישנה, אפילו שבורה, או סתם לא אהובה יותר, שאינה זבל סיני, אני מבטיח לשקם אותה ולהנות ממנה.

ברווז, אם נראה לך שאני אלחץ על הלינק הזה, אתה רשמית משוגע. דוד, למה אתה מעשן בחדר מדרגות? בתור אדם מעשן אני נגד.

קטר, אני כאן בשבילך, ובחינם. לא מזמן מצאתי את עצמי מזמזם באמצע עבודה את של Rare Bird. מזמזם וכרגיל מתחילות לעלות לי מילים בראש. אני נתקע על ״וקצת חיבה זה מה שנצטרך״. מתחיל להתהוות לו איזה תרגום בראש, אבל אני עסוק בעבודה ולא יכול לעצור ולרשום. מתישהו מוצא זמן לצאת לעשן, ובנשימה אחת הכל נשפך: וכשתלך במיטתך לישון ודלתך תנעל חזק חשוב על מי שחי בחוץ בקור כי אין מספיק אהבה לכולם וקצת חיבה עוד נצטרך חבר וקצת חיבה עוד נצטרך וקצת חיבה עוד נצטרך חבר כי אין מספיק אהבה לכולם חצי עולם שונא חצי שני חצי עולם אוכל בכיף חצי עולם הולך לישון מורעב כי אין מספיק אהבה לכולם וקצת חיבה עוד נצטרך חבר וקצת חיבה עוד נצטרך וקצת חיבה עוד נצטרך חבר כי אין מספיק אהבה לכולם מאז אני מנגן את זה מדי פעם ושר לי בעברית. אני מת לתרגם עוד דברים, אבל אם אני מנסה זה לא זורם. הדרך היחידה זה רק בהתקפות כאלה. זה גם תרגום יחסית לקוני, וממילא שיר ללא חרוזים אז זה קל. תפוחי תודה על ההסבר המדעי, אולי תוכל לשתף בנסיונך מה קורה בעת יחסי מין הומוסקסואלים?

הגיון קמעונאי: הגיון תרבותי: הגיון זוגי: חוסר הגיון: תל אביב, גן עדן של טקסטים.

יהודי, איזה כיף לך. אתה מהנגב לא? הבנתי שירדו כמויות אדירות של גשם בסופ״ש שם, 100 מ״מ בדורות. אדיר פשוט. לאורך השנים חרשתי (לא מילולית) את השדות באיזור רוחמה כמו משוגע, בעיקר עם פרייבטים (וג׳יפים, והאמרים, וטרקטורונים). הכי טובה בזה הייתה הרנו אקספרס המיתולוגית שלי, שהייתה בערך רכב ראשון (קדמה לה סקודה פורמן, אבל היא הייתה חצי רכב וחצי שלי). האקספרס גילתה עבירות משוגעת בשדות הבוציים, כל עוד שומרים על תנופה. היו לי בארגז לוחות עץ שהייתי משתמש עושה מהם שפאלות. היו לי גם חברים באיזור עם טנדרים וטרקטורים... המתח הורג אותי, עוד לא קיבלתי תשובה לגבי העבודה. אני כבר על הקצה. אדם מתכנן שינוי קיצוני בחיים, כזה שבערך מייתר את כל מה שאני עושה עכשיו. אז למה להשקיע בעתיד הקרוב הקיים אם אני רוצה עתיד אחר? כבר שבועיים שאני על אוטומט, לא חושב קדימה, רק מחכה. אם משם תבוא תשובה שלילית יהיה לי מאוד קשה לעשות סוויץ׳ בראש ולחזור לשגרה. אני אהיה חייב בכל זאת לעשות שינוי קיצוני. ניו זילנד, תישארי בכוננות. ואגב שיערות בבית שחי וניו זילנד - סיפרתי אי שם בפורום פעם על ג׳ולייט, ואיך הצלחתי לעבור את מחסום בית השחי. זה לא היה מחזה יפה, בית השחי, אבל כל השאר היה מטורף.

אני גם מפנטז על בית העץ ביער, או בקתה במדבר, או צריף ליד הנחל. הכי קרוב שהגעתי היה בית קטן במושב. עוד יקרה. כשטיילתי בניו זילנד ראיתי כ״כ הרבה כאלה, פתאום באמצע שום מקום בית. עבדתי אצל איזה שיפוצניק אחד בשם גלן, יקה אמיתי. ביום הראשון אצלו הוא שאל אותי אם אני יודע לעבוד עם משור שרשרת. אמרתי ברור, מה הורסים? אמר דק עץ ישן. הוריד אותי אצל הקליינט עם משור שרשרת, לום ופטיש. ראה שאני מבין עניין ונסע. סחבר מנסר, שובר, עוקר, ועורם הכל לגיבוב עצים מסודר. מתישהו התחיל לרדת גשם. אני ביום הראשון בעבודה, במדינה שבה יורד המון גשם, אומר לעצמי בטח זה עניין שבשגרה, כולם מתעלמים ממנו וממשיכים לעבוד. לא היה קר, והגשם לא היה מבול. המשכתי בשלי, רטוב עד לשד עצמותי. מגיע גלן, מופתע לאללה. מה אתה משוגע? מי עובד בגשם? חלאס, נגמר היום. עצלנים הניו זילנדים האלה. נתן לי בגדים להחלפה ולקח אותי למקדונלד׳ס. בסוף אותו יום גם שילם לי יותר ממה שהיה חייב. עבדתי אצלו איזה שבועיים, ונהיינו חברים טובים. יום אחד אני מתלהב מאיזה לנד קרוזר מזדמן, והוא אומר אתה חובב לנד קרוזרים? אתה חייב לראות משהו. ביטל עבודה שהיינו בדרך אליה והתחיל לנסוע. כביש צר, כלום מימין ושום דבר משמאל, מטפסים על גבעה קטנה ולמעלה שלד של בית מעץ. גלן היה טיפוס עם ידי זהב, ראש של מהנדס ונשמה של מושבניק. הבחור בונה את הבית לבד, כל פעם קצת. לוקח אותי למחסן, פותח - ושם בפנים לנד קרוזר סדרה 40 (כמו זה שאצלי בסמלון), שחור, מוגבה, יפהפה. פותח מכסה מנוע - מנוע שברולט 5.7. כן כן, בניו זילנד מותר לעשות בערך הכל מבחינה מוטורית, . לא להיבהל מהאורך, תראו רק את שלוש הדקות הראשונות ותחליטו אם להמשיך. למי שלא מכיר את החבר׳ה האלה - שווה לכם להתחיל. מצחיקים בטירוף וחוראנים כמו שצריך. בחזרה לגלן, הקרוזר היה מושבת אז לא יצאנו לטיול, הוא הבטיח שברגע שיתוקן נוסעים. לא קרה בסוף. למה בעצם נזכרתי בכל הסיפור הזה? כי הבית של גלן ישב על שטח מכובד, שחלקו שמורת טבע. זה אומר שמותר לו לטייל שם אבל לא לבנות או לשנות כלום. עובר לו נחל בשטח, בערך 200 מטר מהבית. הוא מספר לי שברגע שהנחל בשטחו מותר לו להשתמש במים למה שהוא רוצה. אני עם הראש הישראלי ישר שואל ומה עם שאר האנשים שהנחל עובר בשטחם? אם אחד יבנה סכר אז אין לאחרים. גלן מסתכל במבט מופתע ושואל למה שמישהו יעשה כזה דבר? מותר להשתמש בנחל כל עוד זה לא פוגע באחרים. מאוד ברור להם שם בניו זילנד העולם. --- ובינתיים ביוטיוב, סחבק רוצה קצת ג׳אז ללילה, . כותב Mil, וכל ההשלמות האוטומטיות אומרות מיילי סיירוס. לפעמים אני בטוח שאני כאן הדפוק.

אני גאה בגיבוב כאילו היה קשור אלי איכשהו. סחתיין עליכם מגובבים. גיבוב רכב, בכל זאת, הפורום מחייב מדי פעם: שבת. בוקר. יום קריר ויפה. אני מנומנם למדי, הקפה לא עובד. מתלבש, ומגלה שנשר הכפתור ממכנסי העבודה. מוציא ערכת תפירה ומתחיל לתפור כפתור. קשה לכם לקום בבוקר? תתפרו. הריכוז שזה מצריך מעיר לגמרי. העיר עוד ישנה, אני מניע את היאריס של אחי, נדלקת מנורת טמפרטורת נוזל קירור נמוכה. רשמית החורף כאן. מושך ליציאה מהשכונה, אין כלב בחוץ. שקט ורגוע, מתאים לי. עולה לאיילון צפון, הוא די ריק. אני מתייצב על מה שמתבררת המהירות הטבעית שלי ושל היאריס להיום - 95. הכיוון - יער חורשים. נכנס ליער, חלונות פתוחים, ריח של גשם ושל אורנים רטובים. שמש נעימה ושאריות גשם. עבודה וזה, שטח וכאלה (עם דימקס, הטנדר עם השם הכי רוסי), חומוס בגל׳ג׳וליה ואני מתפנה לחזור הביתה. אבל למה בעצם? מה רע לי ביער? ממשיך לשוטט עם היאריס. אני נוסע לאט רוב הזמן, אבל לא יכול להתאפק בפניות. אני מטורף על דרכי כורכר עם פרייבטים. היאריס נהנית מזה, אני מרגיש. לא מתעלל בה, נוסע רגוע, רק קצת משחק בפניות. אני מכיר את השבילים האלה מצויין, נהגתי בהם בפרייבטים, ברכבי שטח ורכבתי באופנועי שטח. יודע איפה אפשר להיכנס לפניה על הצד ואיפה כדאי להיזהר. גשם מתחיל לרדת, אני חותך לכביש. יש שם פניה אחת, גאונית. יוצאים מכיכר, 100 מ׳ כביש ישר ופניית 90 מעלות ימינה, כביש די רחב עם שטח הפרדה מצוייר בין הנתיבים. ים של מרווח ביטחון ואין שם אף אחד. אני פונה ימינה בכיכר בהחלקה קלה, נכנס לפניה בהחלקה יותר חזקה. פרסה, ושוב. ושוב, ושוב. כמו ילד מפגר. איזה כיף לשחק ב-60 קמ״ש. עזבו אותי מהירות, תנו לי רק פניות חלקות ושבילי כורכר כבושים. מפנה את חרטום היאריס לכיוון ת״א. 85-95 כל הדרך, נתיב ימני, שירים עבריים של שבת ברדיו. מסביבי הפסיכים הרגילים, אני מאושר עד הגג באוטו, שר בקול וממציא מילים מפגרות לשירים. הרוגע הזה, של שבת נהדרת, עם עבודה שלא מרגישה כמו עבודה וטיול שמרגיש כמו טיול בן זונה - בשביל זה צריך לחיות. כל השאר זה גיבובי ביניים. מחנה את האוטו במרכז ת״א, מצאתי חניה מתחת לבית של אחי. היה לי ברור, יום כזה יכול להסתיים רק בחנייה המושלמת. מוציא את הטבק, יש לי פילטר אחרון. קלאסי, סיגריה בדרך לתחנת האוטובוס והביתה. איך הכל יכול לפעמים להסתדר בול? עולה לאוטובוס, מעביר הרב קו, לא עובר. נגמר לי הכסף בו. אופס, אין עלי שקל. הנהג ידידותי אבל לא מוכן שאסע בחינם עד הבית (10 דק׳ נסיעה), אך כן מוכן לקחת אותי תחנה אקסטרה בשביל שארד ליד כספומט. מוציא כסף, מחכה לאוטובוס הבא. שולף את שקית הטבק, וואלה יש עוד פילטר אחרון. שיחקתי אותה.

למה, לא שמעת את הראיון? אלוהים הציל את אימא. אין שום צ׳אנס שהיא חושבת שהיא עשתה משהו לא בסדר, כי לא נראה שאף אחד מגורמי אכיפת החוק או התקשורת מואיל בטובו להתייחס לפן הזה של המקרה. במקום כתבה לקונית על אלוהים הציל את אימא, הייתי מארגן לה דחוף הדרכת נהיגה מתקדמת, מצולמת, שבסופה היא תבין לבד וגם תגיד מול המצלמות כמה חסרת אחריות היא הייתה כלפי הילדים שלה. יאללה רוני, זרוק ל״אוטו״ את הכפפה, אני אתן לך לקחת את הקרדיט .

איזו שיטה? כשאני קונה נעליים אני אומר למוכר שאני 42-44, נתחיל מ-43. כל חברה והמידות שלה, כל דגם והמידות שלו.

אף פעם לא אהבתי ללמוד ממש, אבל למזלי התברכתי בקליטה מהירה שאיפשרה לי לזרוק פין כל השנה וללמוד רק לקראת המבחנים. למעשה למרות שלמדתי בבית ספר רגיל, בערך מכיתה י׳ היו לי הסכמים עם המורים שאני מגיש עבודות ועובר מבחנים, וכל עוד אני לא נכשל אין לי חובת נוכחות. נורא הצחיק אותי שהחבר הכי טוב שלי אז (שגר בית לידי) היה חורש כמו חמור, אימא שלו הייתה יושבת לו על הוריד, אני סתם מחנטרש משהו, והציונים שלנו היו דומים (ממוצע+ ככה). ברחתי ממבחני הערכה למחוננים, אחרי שגיליתי שהם מקבלים שיעורי העשרה. ייתכן שאיני מחונן, אבל לעולם לא נדע, אני יכול להמשיך לחשוב שיכולתי להיות. הייתי קמצן בבית ספר, לא גבבן. אני זוכר מבחן בהסטוריה שבו כתבתי שלושה דפים כשכולם כתבו איזה 12. קיבלתי 70. זה מסכם בערך את הכל - מינימום השקעה, תוצאה ממוצעת. עבודה בספרות - לקחת שיר כלשהו ולתת לו פרשנות אישית - הגשתי למורה קלטת בה אני מנגן ושר את ״אנה״ של משינה. קיבלתי ציון לא גבוה במיוחד אבל עובר, בתוספת הערה שאני עצלן, אבל שאמשיך להתאמן. כבר אז לא הייתי מוסיקאי גדול. בגיל 16 היה לי טרקטורון והייתי מגיע איתו לבי״ס (מדובר על לפני תקופת הערסיאדה, ובמושב מרוחק. נסעתי לבי״ס 10 ק״מ בשטח). סיבוב שלום לחבר׳ה וחותך לאנשהו, בד״כ היו נגררים איתי עוד כמה פושטקים. איכשהו יש לי ממוצע בגרויות של 84, בעיקר בזכות 5 יח׳ טכנולוגיה שם קיבלתי 95. בסה״כ הגשת עבודה ובניית מודל, גיבוב קלאסי. המצאתי שם בבליוגרפיה פיקטיבית לגמרי, זה היה לגמרי חינטרוש. במכללה כבר התעליתי לדרגות אמנות גיבובית גבוהה. לא הצלחתי לשבת שיעור עד הסוף, והמרצים היו שולחים אותי לצאת לעשן כי כל הזמן הייתי עסוק בלתופף על משהו, להתנדנד בכיסא או סתם להטריד את הסביבה. ישבתי בשורה האחרונה עם גלי, נשענים עם הכיסאות על הקיר ועסוקים בדברים אחרים. היא תמיד הייתה מגיעה לסיגריה ישר אחרי. הייתי מספר עוד על גלי אבל אין לי וויסקי ואני עוד צריך להירדם הלילה, עובד מחר על הבוקר. גם ככה זה יהיה קשה עכשיו, קיבינימט אתכם. לענייני גיבוב - במבחנים תמיד הייתי עונה על מה שלא צריך. כלומר שופך את הידע הרלוונטי המינימלי, אבל תמיד עם תוספות שלמדתי בעצמי באינטרנט. תגידו שחצנות? אני אגיד שזה גם, אבל זו נוסחה מתוחכמת למדי - הפתע את המרצה עם פריט מידע שאולי הוא בעצמו לא ידע, יצאת חכם והוא מתעלם משאר השטויות שרשמת או ממה ששכחת. מרצה אחד החזיר לי בתרגיל משל עצמו פעם - נתן לי 50 על המבחן ובונוס של 30 נקודות על הפגנת אקסטרה ידע. לדעתי הגיע לי יותר, כי גם במבחן עצמו עניתי על מה שצריך, אבל אף פעם לא התלוננתי על ציון עובר. במבחן אמי״ר (ככה קוראים לזה של האנגלית?) היה צריך לכתוב חיבור באנגלית על תוכנית טלויזיה או פרסומת אהובה, כתבתי חיבור שלם על זה שאין לי טלויזיה. קיבלתי בו 100 או משהו קרוב לזה. לשיעורי מחשבים בכלל לא הייתי מגיע. בסוף השנה שאל אותי המרצה מה הוא עושה איתי, כי מצד אחד ברור לו שאני יודע את החומר, ומצד שני לא הגשתי כלום כל השנה, אז איזה ציון הוא נותן? אמרתי לו שיעשה מה שהוא רואה לנכון, לי מספיק ציון עובר. זה מה שקיבלתי, פלוס הצעה לבוא לעבוד אצלו. בקיצור, אני יודע שאני מצטייר שחצן, אבל זו לא אשמתי. מה אעשה שהתברכתי במה שהתברכתי, לזכותי ייאמר שעשיתי הכל כדי שזה לא יבוא לידי ביטוי . עשה רעש. מיד הרמתי אותו וקשרתי בשרוך הנעל .

תסתכל טוב, זה נראה כמו שקל רק עם חור ופס באמצע.

נפל, תודה.

לא מנחית, אבל לא מתעלם מההרמה. אתה יכול להרים את האסימון כדי שיפול גם אצלי? מה לא לשים רגליים על הספה? אז איך אתה רובץ? ואם אתה לא רובץ, תנחומי. 90% מהזמן שאני על הספה הרגליים עליה, אלא אם כן אני אוכל נניח. אוכל יד המחשב? תמיד. רווק ללא שולחן אוכל, השולחן בסלון מאכלס את המחשב הנייד ומשמש גם לאוכל, בישיבה על הספה כמובן. איזה כיף להיות רווק. בדיוק עכשיו אני מתכנן לאכול ליד המחשב, אבל בניגוד לרופני יש לי מודעות אסטתית אז לא תקבלו תמונה. מדובר על תבשיל קינואה עם קבב כבש וירקות, כך אני נוקם בטבעונים. טעים בטירוף, נראה זוועה, כמו כמעט כל ״ארוחה בסיר אחד״. לוקו, היום נזכרתי בך באמצע היום פתאום, בגלל זה: מה יש לך שם? האמת נראה כמו מקום בן פרוצה לגור בו. אח״כ מצאתי את השלט המגניב הזה: חיבקתי את העמוד, נישקתי ונסעתי. תודה לעיריית כפר סבא על חוויה מינית מסוג חדש.

מאיפה השם יסאנה?

חמודה דווקא. ולא הייתי צריך לבקש תמונה - יש לה תמונת פרופיל בוואטסאפ. רוצה? היא לא בדיוק לגילי. בנוגע לגיל - שמעתי ציטוט של מישהו שאני לא זוכר את שמו (טוני קרטיס?) - אני לא מוכן לצאת עם נשים שיכולות להיות אשתי. אתה יודע, הוא היה כוס התה שלי לגמרי. בשני האלבומים הראשונים שלו, או יותר נכון השני והשלישי. לאלבום הראשון שלו (רוצה לראות אתכם במקומי) הוא מתכחש ובצדק, זה אלבום מזעזע (הוא אמר לי את זה אישית). אחריו הגיע ״עמיר לב״, שהוא חד וחלק אחד מאלבומי הרוק הגדולים שהוקלטו כאן. הגיטריסט, מוטי ביקובסקי, מעבר לכך שהוא גיטריסט ענק הוא מעניין ומקורי בטירוף. הגיטרות באלבום הזה פשוט אמנות. ראיתי אותם מופיעים פעם, רק שניהם, באיזה פאב קטן. שתי אקוסטיות, היה מטורף. גם עמיר גיטריסט רוק מצויין. האלבום השלישי, ״פעם בחיים״, גם כן מצויין, פחות כסאח אבל עדיין גיטרות מצויינות ויש שם אחלה של שירים. מאז והלאה זה מתחיל להתדרדר. הוא ירד למין מלנכוליה שאני בד״כ אוהב, אבל אצלו זה מרגיז אותי. שיתפוס כבר את הלס פול וייתן בראש! גם הטקטסטים שלו מרגישים לי על איזה שטאנץ, הוא כותב יפה אבל זה לא נוגע. לא בי. קראתי את ההודעה שלך מהסלולרי בלי לראות איזה סרטון פרסמת, ולמרות זאת היה לי ברור מה הוא. קטע ענק! אין ספק שהוא אוהב גיטרות, וגיטריסט תותח לצידו מוציא ממנו המון. בעבר אמיר צורף נתן איתו אחלה עבודה על הבמה, היום הבנתי שרם אוריון מנגן איתו וזה חייב להיות מעניין. מפה לשם עשיתי לי חשק, אלך להופעה חשמלית שלו בקרוב, למרות שאני בטח כבר לא מכיר את רוב החומר. גבע אלון הוא סיפור לפוסט אחר, בינתיים הנה עוד שלהם: http://www.youtube.com/watch?v=QoaFdz_orJg דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed. לוקו, זה גאוני רופני, בבקשה.

הטלפון מצלצל, מהמספרים האלה שלא עונים להם. עניתי. שלום זאת רוני (שם בדוי) ממילואים, אני צריכה לוודא פרטים. אתה גר ב(הכנס שם של מקום המגורים הקודם שלי)? לא, כבר שנה לא. גם עדכנתי אתכם כבר. טוב נו, זה לא רשום אצלנו, אני צריכה לעדכן שוב. עכשיו את תתחילי לשלוח אותי לחפש פקס, אין לי זמן לזה לא לא, שלח לי בוואטסאפ הופה! התקדמתם! אין בעיה, רק תוכיחי לי שאת באמת מהקישור, תני לי את הפרטים שיש לך. (מקריאה, הכל הגיוני). (שולח בוואטסאפ) טקסט מרוני: אתה יכול אולי לשלוח לי תמונה של מכתב שנשלח אליך? (מצלם כתובת ממכתב, שולח) אני צריכה תמונה של כל המעטפה (מצלם, שולח) רוני, אם הייתי יודע שאת כזאת נודניקית כבר הייתי שולח פקס חחחחח, זה לא אני זה צה״ל! צה״ל חזק אוסף של אייקונים נקרעים מצחוק מרוני תיעוד אמיתי לחלוטין.

מאי זה אולי שם של כוסית, אבל אני לא איל גולן. שימו לב בטבלה של תפוחי לאדל. נפוצות השם באופן מפתיע מגיעה מהמגזר החרדי, יחד עם כמה מתלהבות שקראו לבת שלהן על שם הזמרת. טובי?

רופני, זה כי אתה ילד. אין כוסיות ״הכל בחוץ״ סטייל ערי החוף, אבל יש בהחלט יופי ירושלמי אלגנטי. בייחוד בחורף.

סופרבמבה, לפי מה קנית את הרכב? גם אז המחירון המגוחך לא היווה שיקול? אליה, נועה הוא השם הכי נפוץ לבנות כבר כמה שנים. גם מאיה במקום די גבוה, כך שאין ערובות לגבי ההתאמה עם המראה. יחד עם זאת אני מסכים שמאיה אקראית היא בד״כ שווה. אני תמיד אהבתי את השם נגה. זה גם אחת המילים היחידות שאני מעדיף בהן כתיב חסר. יש לי גם חולשה לגלי, אבל לאחת ספציפית. לוקו, לקח לי הרבה זמן לקבל בהבנה את כתיבת הטקסט לאחר המנגינה. אני חולה מילים, ולא מסוגל לדמיין איך בדיוק אפשר לשמור על איכות הכתיבה כשהמסגרת מוכתבת. מצד שני אני גם מעריך מאוד מלודיות איכותיות, אז אני מניח שאין כאן נכון ולא נכון. המבחן האמיתי הוא האם בסופו של דבר: א. אני אוהב את השיר. ב. אני מסוגל לדעת מה נכתב קודם. בגלל שברוב במקרים אני לא מסוגל לדעת, זה פשוט לא משנה. אני זוכר אפילו את יענקל׳ה רוטבליט אומר פעם שהוא מקבל מנגינות וכותב להן טקסטים (אם אני זוכר נכון הוא דיבר על יהודית רביץ). לאחרונה רץ ברדיו לחן חדש של פוליקר לשיר שחמט של חווה אלברשטיין. שיר יפהפה בעיני, מילים של חנוך לוין. שמעתי ראיון איתו בו הוא מספר שהיה לו לחן והוא חיפש לו מילים, ופתאום גילה שהטקסט מתיישב עליו בול. אבל מה? חרא לחן. שום דבר מורכב, שום דבר מעניין, אפילו הטקסט לא יושב מי יודע כמה לטעמי. רצח את השיר ומקבל במה כי הוא פוליקר. חבל, אני דווקא אוהב את פוליקר. לא יאשה, לא במובן הקהילה.

בתור מי שלפעמים מבין אותך יותר טוב ממה שאתה מבין את עצמך, אין לי מושג על מה אתה מדבר. *עריכה - התכוונת קהילה בטח. נו, הוכחתי את המשפט הראשון .

חבר התקשר ושאל אם בא לי ללכת להופעה של קרוב משפחתו. אני אוהב הופעות, ולזכותה עמדו כמה קלפים חזקים: -כניסה בחינם -בירה ראשונה עליו (אם כי ברגע שאני מזמין אותו לשניה זה די מתקזז, אבל נשמע יפה) -מרחק הליכה מהבית -המופיע הינו גיטריסט בוגר רימון אז הלכתי. בכניסה פגשתי את הגיטריסט, קשקשנו קצת, הוא הגדיר את הסגנון כפולק רוק, או יותר נכון ג׳אז פולק. וואלה נשמע טוב. על הבמה מערכת תופים, בס ושתי גיטרות אקוסטיות, אחת טיילור ואחת גילד. נראה מבטיח. לבמה עולים שני חבר׳ה, אחד תופס בס, שני גיטרה, מכוונים ומתחילים. הא? בוגר רימון אמרו לי, גם אני יודע לנגן ככה. הזמר/גיטריסט קצת מתרגש, יאללה שיר ראשון לא נחשב. שיר שני ואני זע באי נוחות מסויימת. בעיות קצב, בעיות זיופים, דווקא הבסיסט לא רע אבל הווליום שלו בתחת. גם הסאונד. הקהל מורכב מבני משפחה בעיקר ודי אוהד, אני נסחף עם האהדה, חצי מרחמים חצי כי אין לי עמוד שדרה. עוד כמה שירים, זה משתפר אבל עדיין, אם הייתי צריך אובייקטיבית לומר את דעתי הייתי שולח אותם בחום הביתה להתאמן. ולהתאמן עוד. ועוד. ולהביא מתופף. או לפחות מטרונום. הבסיסט יורד ועולה בחורה, תופסת גיטרה שניה. שתי גיטרות אקוסטיות והמצב משתפר, אם כי עדיין לוקה בחסר. זמרת נחמדה, גיטריסטית בינונית אבל יש חיבור לא רע. שיר שלה דווקא תופס אותי. הזמרת יורדת והבסיסט חוזר, אני יוצא לסיגריה. חוזר פנימה להמשך ההופעה ומהרהר. אני האחרון שימנע ממישהו לעלות על במה, להיפך. אני מעריץ כל מי שמסוגל לעשות את זה, בלי שום קשר לתוצאה. בעוונותי ניגנתי על במה פעמים ספורות, אפילו שרתי פעם אחת (במה פתוחה, הייתי שיכור מהתחת). אני אשאיר את השורה הזו ואוסיף שפתאום נזכרתי שהיו פעמיים ששרתי, שיכור מהתחת כמובן. הפעם השניה אפילו מוקלטת, אין לי עותק ואני לא בטוח שאני רוצה, גם ככה קשה לי להדחיק. אולי יש לי מודעות עצמית גבוהה מדי, אולי אני סתם ביישן, אבל איך אפשר לעלות לבמה כשאתה יודע שאתה לא מושלם? שאם מישהו יקליט את זה אתה אולי תתפדח אח״כ בטירוף? כנראה זה צורך פנימי, כמו הגיבוב רק בלי אנונימיות. להוציא, לשתף, לקבל איזה זיק של חום. אני רוצה להופיע אבל מפחד. אז בעצם מי כאן טועה? או מי מפסיד? אני שרוצה ולא עושה, או ההוא שעושה וטועה? מת להגיע למצב שאני בטוח בעצמי מספיק כדי לנגן על במה. מה במה, סתם בפני אנשים שאני לא מכיר. מה לא מכיר, בפני כאלה שאני מכיר. מה מכיר, כאלה שאוהבים אותי מספיק כדי שיפרגנו לי אפילו אם אזייף בטירוף. שיר שלא מסביר כלום, אבל מתאר : http://www.youtube.com/watch?v=STx5ySGJx8g דרך יוטיוב ERROR: If you can see this, then YouTube is down or you don't have Flash installed.

הגיבוב, כשמו כן הוא, הוא אוסף, או יותר נכון מערום. אתה מניח את מה שיש לך להגיד, זה שאחריך מניח את מה שיש לו (אין צורך בקשר בינהם) וכך הלאה. במקביל אתה יכול לחטט בערימה ולשלוף משהו שמעניין אותך, ולהניח למעלה מה שיש לך להגיד, וחוזר חלילה. כוחו של הגיבוב הוא באקלקטיות, אם כי נראה משום מה שטחורים הם קו מקשר. תנסה, מקסימום תתמכר.