ttzz

רוני פספסת דבר אחד,אנחנו במלחמה וכמה שזה נשמע נורא במלחמה יש נפגעים,ל2צדדים...אף אחד לא רוצה את המלחמה הזאת אבל גם לא נראה לי שהיא תגמר עם יתרון כל עוד לא מטפלים במי שאחראי עליה ולא,לא נראה לי שזה לבנון,הרמטכ"ל פעם אמר,אם צריך לבחור בין נפגעים פה לנפגעים שם אני בוחר בנפגעים שם,אל תתחסדו כולכם הייתם בוחרים ככה גם אם לא היתם אומרים את זה... צביקה

לא רק לך...לכולם אמרו את זה...מענין שעכשיו כל מי שצידד ביציאה בכל מחיר מעיז להוציא את הפרצוף ולתת עצות להלחם...עיין טור של אורי פורת סופ"ש אחרון מוסף שבת עמ'15..טור חזק נכון...

יש לך איזה בעיה עם חיפושית או כל רכב אחר מקרטע?אנשים מזלזלים בחיפושית אספנות רק כי זאת חיפושית ויש הרבה כאלה...שתהיה לך אחת תבין שכל אחת והמיוחדות שבה... אם בנאדם מחזיק מקרטע סימן שמתישהו זה יגיע לשיפוץ לעומת רכב אחר... עצם העובדה שעל הלוחית מופיעה הכיתוב רכב אספנות מראה על כבוד מסוים,גם אם חלק לא עושים את זה בתמימות מאהבה לאספנות אלא בגלל המחיר מתישהו זה יגיע גם אליהם...!

"נסעה עד לשם לצלם"... כמות האנשים הזאת תמיד עומדת בחוץ,בלי קשר מה שהולך בפנים זה בלאגן,יכול להיות שככה יהיה יותר טוב בפנים...

323 ניסן סאני או קורולה יתנו תמורה טובה לעומת רכב טוב עם מחלות ידועות...

1.צריכת דלק כמו שאמרת לא משהו,תלויה גם בנהג 3.דילמה טובה,שאלה איזה טיפולים עברה הקורולה והסופר לנסר...על שתיהן לא תקבל מי יודע מה במכירה,השאלה ממה תהנה יותר 4.אחרי שהיה לאמי רכב כזה,לא הייתי נוגע בסופר לנסר אוטו',יש הרבה רכבים יותר טובים

איפה בר"ג?

אם תסע על החיפושית כמו שהיא לא תרצה להפוך אותה לבאגי...אל תעשה צעדים בלתי הפיכים

פרט די קריטי פה...אוטו'?

אני חושב שזה מתחיל במצב שהרכב "תקני" או שרוכשים אותו למטרה כזאת וזה מצמצם עלות...הרבה יותר קל למצא 106 גמורה מאשר סיויק

זה אמור להיות כמו אופ טופיק שאנשים ישאלו שאלה בכל נושא אם אין להם מושג...כמה טיפ לתת?כמה עולה מוצר...

תאמת שכן...בדוק איךחיל מקבל צוי גיוס...

אם אפשר להאשים את הספורט המסוכן הזה אז למה לא

בפ"ת באלון עם שירות מלא 15 אג הנחה

שמר??????

הוא נכנס לבית הראשון שלו. בדרכו עבר בגינה היפה, המטופחת. "באמת הפכו את החולות האלה לגן פורח", הוא חושב לעצמו. באוטובוס בדרך לפה הוא לא הבין. איפה הגוש-קטיף הזה שרוצים לפנות? הכול פה מלא בתים ויישובים פורחים וחממות ומפעלים. לאחר זמן הסבירו להם. הוא מתבונן בשלט הקטן שעל הדלת, והשם מכה פתאום כמו אגרוף חזק בקרקעית הבטן. גזית, גזית, הוא זוכר את השם הזה, מי לא זוכר. בעצם, יש בטח הרבה שלא זוכרים, אבל הוא כן, ההורים שלה הרי גרים בישוב שלו, שני בתים מעל הבית של הוריו. אף פעם לא היה לו קשר ישיר איתה, כי למרות ששניהם בני אותו ישוב, היא כמעט 10 שנים מעליו. אבל לשבעה של הבן שלה שנרצח, הוא הגיע. בטח, בכל אופן הם בני אותו ישוב. הוא עומד ואינו מצליח לזוז. אבל הוא יודע, הוא שמע את זה בסדרת החינוך, והוא הפנים את זה, שדורות-דורות של יהודים שנרצחו חיכו ליום שיהיה לנו צבא, והוא חלק ממנו, והוא לא יהרוס את צה"ל. מבט אחרון אל מעגל החיילים המקיפים את הבית. אנחנו הרוב כאן, הוא חושב. נושם נשימה עמוקה, ודופק. האמת, שלא ציפה שיפתחו לו את הדלת. אבל הדלת נפתחת. בעלה עומד בדלת, לבוש מכנסיים קצרים וציצית על הגופייה. הבטן שלו שוב מתכווצת. הוא נכנס לבית של מישהו, לחיים של מישהו כדי להחריב אותם. אבל הוא מוכן לרגע הזה, הוא שמע הרבה דברי עידוד והסברים מאנשים חכמים, יש לו את הכוח. הוא יודע שתפקידו להיות רגיש ולחבק. "מר גזית", הוא אומר, "אתה יודע שצריך לעזוב עכשיו"? "לא". "מר גזית, זה קשה גם כך, גם לי ובטח לך, אתה יודע שאין ברירה, זו הייתה ההחלטה, לא אתה ולא אני נשנה אותה. אני מבין את הראש שלך, אבל מה זה יעזור אם זה יהיה בכוח"? "אני לא יכול ללכת, אומר לו בנצי גזית, זה החיים שלנו פה, וגם המת שלנו פה. אני לא יכול ללכת, אתה לא יכול לעשות לנו את זה. אין לך שום זכות לעשות לנו את זה". ואז זה מתחיל מהסלון, הצליל הזה גורם לו להביט, על הספה יושבת יעל. הוא מסתכל עליה וממש לא מזהה, הוא נזכר שבשבעה חשש להיכנס. "איך נראית אישה שרצחו לה את הילד"? חשב לעצמו. כשהעז להיכנס הופתע שהיא נראית כמו שזכר אותה בערך. עכשיו היא נראית אחרת. נורא. מיבבת, יבבה ארוכה. כמו בעל חיים שמקונן. הילדים שלה איתה, התאומות בנות חמש, יש ילד בן כמעט שלוש, עוד עם קוקו, ותינוק שמתעורר מהבכי של אימא ומצטרף. אלישיב היה אמור להיות היום בן שבע וחצי בערך. הוא מנסה להיות חזק. הוא יודע שיש עוד חמישה חיילים איתו, ובסימן החולשה הראשון שלו הם יוצאים מהבית בלי לעשות כלום. אסור שזה יקרה. עיני כל הדורות של העם היהודי נשואות אליו. יצליח או לא להתגבר על רגשותיו, על הנטייה הטבעית שלו, על השכל הפשוט, ולהתחבר למכלול השיקולים ולמציאות המורכבת, ולעשות את מה שנדרש ממנו. הוא נזכר בדברים המרוממים והנשגבים ששמע מכל מיני אנשי רוח בסדרת החינוך. הוא מושיט יד ואוחז בזרועו של בנצי. לחיצה עדינה אבל תקיפה. "בוא אחי" הוא אומר, ומחבק את כתפו. "לא". בנצי משתחרר מאחיזתו ורץ לחדר הילדים. הוא נאחז בספריה של ילד בכיתה א', ואומר: "לא, לא. אל תוציא אותי מפה, החיים שלנו פה, המתים שלנו פה". הוא, עם דמעות בעיניו, משחרר את אצבעותיו של בנצי הלופתות את מכתבת בנו המת אחת אחת. ואז, ספק גורר ספק תומך את בנצי השבור וממרר בבכי הוא מושך אותו החוצה, אל הרכב הצה"לי הממתין לו, בעוד הילדים מוצאים החוצה בוכים ומבוהלים על-ידי שאר החיילים, ומאחור הוא עוד שומע את יעל מייבבת כחיה פצועה מעל גופות גוריה. הוא יודע שהחיילות בפנים, הן כבר יוציאו אותה. הוא נושם עמוק, מוחה את הדמעות ועובר לבית הבא. מקוצבסקי. זה מה שכתוב על הדלת. טוב, לפחות זה לא מצלצל מוכר. הוא דופק בדלת שוב. יש איתו רק שלושה חיילים, שניים אחרים נשברו. הוא לא יודע מה יעשה אם תהיה התנגדות, אולי יש פה ילדים גדולים בני נוער, איך יסתדר? הלב שלו נשבר, אבל לא יכול להיות שכל המפקדים והרבנים ששמע, כולם טועים. לכן, בלב נשבר, הוא משנס מותניים ונכנס. הוא חוטף הלם, לזה לא ציפה. ליד השולחן זוג קשישים, באמצע ארוחת הבוקר שלהם. הריח של הקפה עושה לו רע פתאום… אבל, אין לו זמן להתעכב, הוא יודע מה הוא עושה פה. ברגישות, בעדינות, כמו שהתפקיד הקשה מחייב אותו, הוא פונה לזקן: "סבא, הגיע הזמן לצאת". הסבא לא עונה, וגם הסבתא לא. קשה להם להתעלם, הם רגילים להזמין את כל מי שנכנס לשבת, לשתות איתם, בטח חיילים, אבל היום לא, הזקן לועס את הלחמנייה שלו בשתיקה והזקנה שואלת אותו: "רוצה עוד חלב בקפה"? הדמעות שלה זולגות על הלחיים בלי הפסקה. הוא עומד שם נבוך, מפחד להסתכל עליהם, מפחד להסתכל על החיילים שלו. "סבא", הוא מכחכח שוב בגרונו, "אתה צריך להתפנות. זאת החלטת ממשלה. אתה מבין, זה קשה לי מאד". "אם זה קשה לך אז תלך מפה" אומר הזקן. "אני מבקש, אני לא רוצה לעשות את זה בכוח", הוא אומר. "אז תלך, תלך מפה". "אין לי ברירה, זה פקודות שקיבלתי מהצבא שלנו". "גם אצל היטלר היו פקודות" יורה הזקן. "די זליג, די", היא אומרת, והדמעות ממשיכות לרדת. "כבר גירשו אותי פעם אחת, נכון, הם לא היו נחמדים כמוך, וגם לא התכוונו שאצא מזה בחיים, אבל גירוש זה גירוש ואתה מגרש אותי". לא מפנה, מגרש". עכשיו הזקן כבר על הרגליים. הוא רותח, העורק הימני בצווארו בולט ופועם. "די, זליג, די", אומרת הזקנה, "אתה לא בריא". הדמעות ממשיכות לזלוג מעיניה. היא פונה לחיילים ואומרת "לכו מפה". פתאום צפה במוחו המילה "דמוקרטיה". הוא שמע אותה הרבה בסדרת החינוך. איכשהו מה שהוא עושה עכשיו אמור לחזק אותה. הוא לא הצליח להיזכר בהסבר. מושון, דווקא חניך מצטיין, שיודע שקורס הקצינים מחכה רק למי שלא יסרב, אומר "אני הולך", הוא נשאר עם שני חיילים בלבד. אין לו ברירה, זליג זקן, הוא פשוט יחבק אותו חזק החוצה. לא להסתכל בעיניים. כך המליץ הקב"ן. הוא ניגש אליו ומחבק אותו. זליג בוכה, זה קשה. זה קורע לו את הלב, אבל ברגע שהזקן מתחיל לבכות הוא מבין שהוא ניצח. גם את זה הסביר הקב"ן. הוא מנסה לכוון אותו אל הדלת אבל זליג מסרב. עוד משיכה קטנה והדלת נראית קרובה מתמיד. לפתע, בתנועה שלא ציפה לה, משתחרר ממנו זליג ומנסה לברוח. אבל הוא חזק יותר והמאבק לא פשוט. "ב?אנה", הוא חושב, "יש לו כוח לזקן הזה", ובשנייה הזו של חוסר תשומת לב זליג משתחרר ממנו, ומעוצמת ההדף נופל על פינת השולחן. השפה שלו נפתחת והוא מדמם. דם, הרבה מאד דם זורם שם. הזקנה מתחילה לצרוח, והוא מנסה להוציא את זליג. הבגדים של הזקן מלאים דם והוא אומר לעצמו "זה רק שפה פצועה, אני יודע שיורד המון דם, אבל זה רק שפה פצועה". יש טיפות דם על הרצפה, על המדים שלו ועל הידיים שלו, אבל זליג בחוץ. הוא שוטף את הידיים שלו היטב, נאנח, ואומר לחיילים שעוד נשארו איתו, משימה קשה. הקשה ביותר בתולדות המדינה, אבל אנחנו נעמוד בזה ונצא מחוזקים. משום מה, הדברים המרוממים והחכמים האלה ששמע מכל מיני מלומדים ומומחים למוסר, נראים פה בבית היפה והמטופח עם טיפות הדם על הרצפה כמו אוסף קלישאות מטופש ומרתיח את הדם. מחוזקים? הוא מרגיש אפס, שבור ומגעיל. הוא ממש מתפלל, די, אנחנו לא יכולים יותר, אני רוצה להיכנס לבית נורמאלי, בלי ילדים מתים ובלי זקנים שניצלו מאושוויץ. והתפילה שלו נענית. בבית הבא גרה משפחת ששון. אבא, אמא ושבעה ילדים, הגיעו לפני 20 שנים והם בני ארבעים ושבע. בנו בית, הקימו משק, הילדים נולדו וגדלו פה במושב. כשעבר בדשא שלפני הבית חשב פתאום שהוא רואה שם משפחה ערבית יושבת וצוחקת. ואז נעלם המראה. הוא גירש אותה. את המחשבה. הוא נכנס בלי לדפוק כי הדלת פתוחה. ברקע מתנגן דיסק של אריק איינשטיין. "איפה אמא"? הוא שואל את הילד הקטן שיושב בסלון ובונה בלגו. אימא במקלחת. הילד יושב ומביט בו באימה של ממש. במטבח שוטפת הבת הגדולה את הכלים. יפה, הוא חושב. ואז נכנס לסלון אבי המשפחה. הוא פונה אליו: "אנחנו לא יכולים ללכת מכאן, זה החיים שלנו, אנחנו כאן מהיום שהתחתנו. אין לנו מקום אחר, אין לנו פרנסה אחרת". "אנחנו לא יכולים. אתה לא יכול לעשות לנו את זה. אסור לך, זה לא צודק. זה לא יהודי". הילד הקטן נצמד לרגל של אבא שלו מבוהל. מעולם הוא לא ראה ילד יהודי מביט כך בחייל. בחייל צה"ל. כמו בהסתערות, הסבירו להם בסד"ח, אתה רץ מול האש ולא שואל שאלות את המפקד. הוא מצידו היה נותן הון כדי להיות עכשיו בקרב אמיתי, עם אויבים אמיתיים. כאן השאלות הרבה יותר חזקות. שאלת חיים או מוות קטנה לידם. שווה לחיות בלי מצפון? הוא מנסה בכל זאת: "זו החלטת ממשלה", הוא אומר, מתקשה לשמור על קול יציב. "אז תגיד לממשלה שתבוא לכאן ותעשה את העבודה המלוכלכת בעצמה", עונה לו האבא. ושני הילדים היותר גדולים עומדים למעלה וצועקים: "יהודי לא מגרש יהודי". האבא פונה אליהם ואומר: "די, שקט. נגמר. זהו זה". הוא נרגע. הוא מבין שפה לא יהיו בעיות, ואז האבא אומר: "אני לא יכול לסבול את זה. די. די. זה נגמר". בסלון נופלת דומייה. הוא עומד ומחכה, מקווה שהפעם זה יהיה יותר פשוט, ואז מתעוותות פניו של חיים ששון בכאב. הוא אוחז בחזהו, מתקפל לשניים ונופל. ליבו לא עמד לו. הוא מצטרף לסטטיסטיקה של גברים בשנות הארבעים שליבם חלש מכדי להמשיך. אל הבית ממהרים צוותים רפואיים עם ציוד משוכלל שהוכן מבעוד מועד. הם מנסים לטפל, להחיות. הילדים זועקים "אבא!" ובתוך כל ההמולה הוא ניצב. מאובן. עיניו קרועות לרווחה. הוא מסתכל על הידיים שלו. כל החיים, כל החיים לרחוץ ידיים לא יהיה מספיק. לעולם שום דבר לא יהיה עוד מספיק. כשאמרו להם שיהיו עשרות הרוגים, הוא חשב על יחידת הצלפים. עכשיו, אחד מהם שייך לו. לזה אף אחד לא הכין אותו. אם רק היה אפשר להחזיר את השעון אחורה. אם רק הייתה ניתנת לו עוד הזדמנות, הוא יודע: את הפקודה הזו הוא לא היה ממלא. האם כל זה יקרה? או יישאר כחלום בלהות?

לרגע לא הצדקתי את מה שהיה שם,אני ראיתי אותו מקבל אבנים גם אחרי ששכב אבל תראה איך הגיע לזה... צריך לקחת בפרופורציה.. אם תסתכל על דמותה של המדינה גם במקרים בהם צהל צריך להגן עליה אתה לא תעשה כלום,צריך לעשו מה שעוזר לבטחון שלנו ולא חשבון לעולם...ראינו את זה בחומת מגן אחרי שכולם צעקו לצאת,אנחנו עשינו מה שהינו צריכים והיום לא מדברים הכיבוש עשה את זה

מי שדאג לפצוע הערבי,תמונות שמראות את בימוי השכיבה http://www.shame.co.il/media/actor.htm

עם כל הכבוד לחפים מפשע העבר הוכיח שמתי שרצו יכלו לחסל את הטרור ולא בדרך מסירת שטחים עכשיו הצינים יגידו שהפיגוע בגלל הכיבוש...

מה הסטיקר הכחול של איפה הבושה?

תראה לי אחד נורמלי שקורא לאלימות... חובשי כיפה,זקן והשבכ לא מחפש?הם נגד אלימות?

אל תתפוס את 99.9,אומי צודק במה שאמר לגבי אום א ל פאחם למה ברור שלא נחזיר?יש שם יהודים?הם רק ערבים בדיוק כמו בכל מקום אחר?איפה עובד הגבול?אם פתאום הם ירצו מדינה משלהם מה תעשה אז?תגיד זה לא שטח שלך? לגבי חובשי כיפות,גם ההנהגה הנורמלית קוראת לא לאלימות אז למה אנשים צריכים לבוא להגיד לא דרך שלי?

מה שניסיתי להגיד שהמצב לא אותו דבר כמו לבנון אז אתה אומר שלי חשוב אדמה יותר מחיי אדם?

מי אתה שתחליט מה שיך לנו ומה לא?אפילו לראש ממשלה אין זכות לעשות את זה לבי רוב אז אתה? עזה לא היתה שלנו?מתי?של מי היא?אתה לא בעזה...אתה ברצועה על החוף מקום בלי פלשתינים על מה אתה מדבר? אפילו קונדוליסיה ריס אמרה שזה יותר חשוב מברלין ושאר ירקות,עם ישראל מוותר על חלק בארץ ישראל מה תשאיר למשא ומתן?את מה תתן להם אז? שלא נדבר על הסיכונים הבטחונים,לא הספיק לך הנסיון באוסלו?לא הספיקו התחלות של נסיגות גם בשנים האלה שהפיגועים חזרו?אז על איזה שטח שלנו או לא שלנו אתה מדבר?אנחנו נהיה בכל מקום שצריך להגן

שמר נראה לי שאנחנו סכמנו על הכל או על כלום,אנחנו צריכים לרוץ לממשלה...תעגל פינות ויהיה בסדר לגבי אשקלון זה לא אותו דבר כמו בצפון,בצפון החיזבאללה ישב בשטח לא שלנו והפציץ אותנו למרות שלא היו לנו שם אזרחים פה אתה אחרי 4 שנים של טרור,אלפי פצמרים ומה התגובה שלך?לברוח,זה נראה לך הגיוני? אתה אמרת שאם משהו יבוא אליך לדלת ויכנס...הנה זה מה שקורה... לא יגנו עליך ולא תגן עליהם?זאת בעיה שלך הם אזרחים בדיוק כמוך משלמי מיסים ומשרתים בצבא ביחידות הכי מובחרות,למה אתה חושב מפחדים מסירוב המוני כי יודעים מי נמצא בפיקוד ראיתי אדם שדברו עליו הוא פראייר למה?כי הוא עשה פול שמירות ירד עלה ירד עלה להביא דברים,זה פראייר?זה שירות מסור למדינה...