לפני שרכשנו את הנשק שלנו, אני ואישתי ניהלנו שיח פתוח לגבי זה. אני חושב שהתחלנו בחוסר רצון מוחלט לרכוש אחד ובהדרגה עברנו להסכמה שצריך שיהיה אחד להגנה עצמית במקרה של פריצה לבית. גם לאשתי וגם לי יש גישה שווה לנשק, היא מעוניינת להתחיל ללכת למטווח איתו (אך כרגע לא כ״כ פנויה בגלל לימודים), ושאלה חשובה ששאלנו את עצמנו זה האם אנחנו מרגישים שמבחינה נפשית אנחנו יציבים מספיק כדי להכניס כלי נשק הביתה. הסיבה ששאלנו את השאלה הזאת, שעל פניו היא טריוויאלית, היא כי לאחרונה חברה של אשתי רצחה את ביתה והתאבדה (פה בארה״ב, לא בנשק חם).
אז זאת פתאום הופכת להיות שאלה שלא מזלזלים בה. אחרי שהכנסנו את הנשק הביתה, אחת השאלות שאני שואל את עצמי בערך כל פעם שאני פותח את הכספת היא האם אני עדיין מרגיש בטוח שאני בחיים לא אפגע במשפחתי, כנראה עמוק בפנים אני עדיין פוחד מזה שיש בבעלותי נשק קטלני, התשובה היא תמיד כן, אני בחיים לא אפגע במשפחתי. אם פעם אחת, אפילו לרגע קטן אני ארגיש שיש מצב שאשתמש בנשק שלנו כדי לפגוע במישהו יקר לי או בחף מפשע, באותו הרגע הנשק חייב לצאת מהבית ולעולם לא לחזור.
בהקשר של מתן אישורי נשק בצורה נדיבה יותר בתקופה האחרונה בישראל, תקראו לי צבוע אבל אני נגד, מאוד. אנחנו עם של חמומי מוח, ריבים בכביש הופכים לדקירות, נשק קטלני כמו אקדח יכול לגרום לתוצאות גרועות יותר (כמו כדור תועה, שפוגע באישה או אלוהים ישמור ילד). אני בטוח באלף אחוז שמצפות לישראל בהמשך הדרך השלכות מרחיקות לכת מהנדיבות הזאת.