honda cx500

ואני מצרף הצצה קלה אל פרוייקט הדרבי אירופה כולל תמונות של לפני ואחרי. תהנו.

בוקר טוב לכולם, תודה על התגובות המפרגנות. ירון - אל תדאג, הפנטיק עוד לא עברה אפילו 50 מטר אז אין חשש שהגלגלים יתלכלכו......הנעתי אותה במרפסת, רכבתי 10 מטר, ויש לה פשוט כח מטורף. גם חברים אחרים (שיש להם פנטיקים) שישבו עליה ויצאו לסיבובון קצר אמרו שהתחושה שלי מוצדקת ובאמת מדובר במנוע יוצא דופן. השיפוץ הזה לא היה פשוט והצריך הרבה מאוד סבלנות והרבה מאוד משאבים נפשיים וחומריים. לא התפשרתי על כלום. לדוגמה - למרות שהשגתי כנף אחורית חדשה ומקורית, או מכסי צד מקוריים חדשים, התעקשתי לקחת אותם לצביעה מחדש כולל ציפוי לכה. במנוע לא היו שופ פשרות - הכל חדש, נקודה. יש עוד כמה דברים קטנים שאני ממתין להם, למשל - את הכסא הרזרבי שלי שלחתי לתאילנד לשחזור והכנת כיסוי זהה למקורי כולל הטבעת לוגו מדוייקת. לא זול בכלל, אבל אני מקווה שהתוצאה תהיה שווה את המאמץ. אני מניח שהכסא יגיע בחודש הקרוב בחזרה ואז אני אעלה תמונות. אני גם מעוניין להרכיב בולמים אחוריים של מרזוקי, כולל מיכל גז (לא שיש לי משהו נגד הבולמים החדשים שהרכבתי כעת, אבל ויזואלית זה נראה פגז). במקביל, התחלתי לבנות עוד קבלרו אחת......תשאלו למה? כי אני רוצה שתהיה לי קבלרו אדומה וקבלרו לבנה.....ובמקביל אני ממשיך עם שיפוץ הדרבי אירופה שנת 85 שלי. נשאר רק להרכיב מנוע ולתקן את צמת החשמל. אני מצרף מספר תמונות של המנוע לפני ההרכבה. תהנו.

אגב, חדי העין שביניכם בוודאי שמו לב שהמנוע "מעט" שונה. הפתרון פשוט - אם כבר משפצים לרמת בורג, אז הולכים עם השגעון עד הסוף. המנוע פורק לגורמים והורכב מחדש. יש לו ראש משופר של פוליני בנפח 80 סמ"ק כולל קרבורטור 26, וקלאץ מחוזק 6 קפיצים והצתה אלקטרונית ועוד מעדנים יקרים. הפנטיק הזו פשוט "רוצחת" במלוא מובן המילה. אפילו שאני כבר לא שוקל כמו שהייתי בגיל 16, היא עדיין מעיפה אותי כמו טיל כאשר אני מעט לוחץ....ואני ממש לא לוחץ כי מתוכננת הרצה כדת וכדין בדיוק כמו לפני 34 שנים כאשר נולדה. תאמינו או לא, בניתי אותה בסלון ונשארתי בחיים למרות מחאותיה הנמרצות של הנשמה. מי הגבר בבית תגידו לי אתם??????

שלום חברים, אני לא מאמין, אבל חלפו למעלה משנתיים וחצי מאז עדכנתי את הפוסט הזה. הרבה תלאות עברתי, וים של קש אכלתי, זכיתי להמון "ברכות" מהנשמה העדינה שחיה איתי, אבל בסופו של דבר סיימתי את הפרוייקט. להזכירכם, הכל התחיל בראש השנה 2012, והנה אנחנו כאן, אחרי החגים ובחלוף 4 שנים.... לא אקשקש יותר מדי, פשוט אצרף את התמונות ואסגור מעגל וחוב שאני חייב לכם. תהנו. שלומי

הי אורן, כתיבה משובחת ומהנה, כיף לקרוא ובעיקר לצחוק. אהבתי את הקטע עם נמלי האש...... תמשיך לכתוב גם אם הפורום כבר לא פעיל כבעבר. אנחנו כותבים בגלל ההנאה שבכתיבה ובגלל החיוך שאולי יעלה על פני הקוראים, וזה הכי כיף (לפחות עבורי). שלומי

בוקר טוב חברים, זהו זה, הנשר נחת.......(טוב, לא בדיוק נשר, לא בדיוק נחת, יותר מדוייק לומר החילזון זחל). ביום שני בשש בבוקר הנשמה והאוצר הקטן המריאו לטיול בארצות הים, ועבדכם הנאמן רץ שמח ועולץ וללא חשש לפוגרום קליל, להביא את ג'רי אל ביתו החדש. מה אגיד לכם? זו רכיבה מסוג שונה.....בהתחלה לא הבנתי למה הכלי נוסע לאט. ככל שהתקדמתי חילחלה לראשי התובנה שזו המהירות המירבית, בערך 50 קמ"ש. מה שמצחיק זה שבמהירות הזו נדלקת נורית אזהרה אדומה עם כיתוב יפה בנוצרית - speed.....כאילו מה? זו התראה לפני המראה? כאשר הגענו הביתה עייפי ומיוזעים ורצוצי כליות ועמוד שדרה (אין לכלי הזה מתלים של ממש), התחילה מלאכת הניקיון וההברקה כמיטב המסורת. כאשר סיימתי, רצתי לעשות טסט אבל אז אמרו לי שאני צריך אישור בלמים. כאן אני שואל לעצתכם. האומנם צריך? ברישיון הרכב רשום שנת ייצור 1999. האם כלים מעל גיל 15 צריכים אישור כזה? (אני חשבתי שרק מגיל 20 ומעלה). שאלה נוספת בה אשמח לעצתכם ועזרתכם. אני מעוניין לרכוש זוג צמיגים אחוריים. המידות הן 130/90-6 (או 4.5-6). האם ניתן להשיג בארץ ואם כן היכן? במידה ולא, ראיתי שניתן לרכוש בחו"ל ואז השאלה היא האם יש פרוצדורה מסויימת ליבוא שלהם (אישור משרד התחבורה וכו')? תודה מראש לעוזרים בשתי השאלות שהעליתי. שלומי

אוי ואבוי, לומר על ג'רי שלי שהוא מכוער?????? (אני מסכים עם החינני......) הוא לא מכוער בכלל, הוא מיוחד ויש לו יופי פנימי...... ככלל, אני מאוד אוהב דברים יוצאי דופן , ונדמה לי שאני דומה בכך להרבה מחברי הפורום הזה. כך גם היה עם גברוש הסובארון האמיץ שהצלתי דקות ספורות לפני שהפך לבאגי, וכך גם עם הדרבי שלי שיש כאלה המלעיזים עליו שהיה גרוע עוד כאשר היה חדש במפעל....יופי פנימי - זה הסוד!!!! אגב, גם לנשמה שחיה איתי יש גם ייחוד יוצא דופן שמיד משך אותי אליה - היא ענוגה ושברירית, בלונדינית עם חיוך קטן.....עד שהיא מתהפכת עלי והופכת ללוחמת דעאש תקנית. בדרך כלל זה קורה כאשר אני מנקה חלקים עם נפט בסלון או שאני גורר גוש חלודה חדש למרפסת.....עד היום לא הבנתי מה הטריגר הזה שככה מצליח להקפיץ אותה......מיוחדת כבר אמרתי???? וחוץ מזה, כל דבר שגורם לי לחייך שנית יקבל אצלי פינה חמה בלב ואם אפשר, רחוק מעיניה של הנשמה שעדיין אינה מודעת לפיגוע הכלכלי החדש שגרמתי. אני עדיין מושך את הזמן בתקווה קלושה שאולי היא לא תשים לב, או שאראלה הארורה ממפעל הפייס תיזכר שגם אני מנוי אצלה והיא יכולה להתקשר מדי פעם לשאול מה שלומי.....

בוקר טוב ותודה לכולם. ספרי הרכב בקישורים שצורפו אינם תואמים לדגם שלי. הג'יירו שלי נקרא honda nj או honda gyro x. יש גם הפרש של כ-15 שנים בין הדגם שבקישור לבין הדגם שלי. אשמח מאוד אם במקרה תצליח לאתר ספר רכב תואם לדגם שלי. אני ניסיתי אתמול ללא הצלחה יתרה. להשתמע. שלומי

שלום חברים, לא יאומן שכבר חודש יולי, איך הזמן עובר מהר כאשר עצובים........חלפו כבר כמעט חודשיים וחצי מאז נפרדתי בסוף חודש אפריל מגברוש אהוב ליבי, וכל בוקר מקומו הריק בחנייה מזכיר לי כיצד טעיתי ונפרדתי ממנו על לא עוול בכפו. איזו טעות נוראית. מאז לכתו הפסקתי לחייך בכל פעם שאני יורד לחניה, והפסקתי לסנן מתחת לשפם "אהלן גבר, מה קורה?". גברוש הפך לחלק ממני בארבע השנים האחרונות, הפשטות שלו, החיוך שהוא העלה בי בכל פעם שהנעתי אותו, המבטים הלא מאמינים של העוברים ושבים, נפנופי הידיים בדרכים, כל אלה חלפו ואינם עוד. נכון, אני משחק בפנטיק שלי, וגם הדרבי מחייך אלי בסלון ומנסה לשפר את מצב הרוח, ועוד דרבי אחד מתחנן שאתחיל לשפץ אותו, אבל אני נותר בשלי, עצוב עד עמקי נשמתי וכל פעם חובט לעצמי בראש בתסכול כיצד נכנעתי לנשמה ומכרתי את הקיבוצניק המדהים שלי. וכך, חלפו להם חודשיים וחצי בלי בלאגן, בלי לקנות אף "ברזל חלוד" כדבריה של הנשמה, שקט ושעמום נוראי. הימים המתארכים עד אין קץ מוציאים ממני את החשק לעשות משהו וכל שנותר לי הוא לקטר על מר גורלי. אז זהו זה. לא עוד. החל מתחילת החודש - 1/7/2015 - נוסף גבר חדש למשפחה. תאריך עגול, תחילת חודש , התחלה חדשה לשנינו. תתפלאו, לשם שינוי לא מדובר בדו-גלגלי אלא בתלת-גלגלי אמיתי..... קטן, אבל עושה רושם של ערס גדול. למי שטרם הבין, התיישנתי בהונדה ג'יירו, שנת יצור 1999, 50 סמ"ק, עם 27,520 ק"מ אמיתיים, טסט בתוקף, והכי חשוב יד ראשונה!!!! אתם בוודאי מכירים את השריטה הלא מובנת שלי להעדפת יד נמוכה ככל האפשר, ואם זה יד ראשונה אז בכלל חגיגה. כמו באגדות על הזכייה המובטחת שאראלה ממפעל הפייס מספרת לנו, או סיפורי הגז הטבעי שראש הממשלה וחבורתו מוכרים לנו, גם כאן כרגיל יש סיפור מעניין שהיה חייב להתרחש דווקא אצלי כדרכם של כל הסיפורים מהסוג הזה. לפני מספר שנים, התגלגלה שיחה ביני לבין חבר לעבודה על רשימת הקניות האולטימטיבית שחייבת לעמוד אצלנו בסלון. בין שאר הכלים ששמותיהם נזרקו לחלל האוויר ציינתי גם את הג'יירו (לצד r750 כמובן, בלי להסמיק בכלל). החבר אמר לי שזה מצחיק כי הוא קנה לאשתו אחד כזה חדש והיא בקושי נוסעת עליו ושומרת אותו מכוסה בחניה. מיד ביקשתי שימכור לי והוא ענה שאין סיכוי כי אשתו לעולם לא תמכור את הכלי. כך חלפו השנים ומדי פעם אנחנו נפגשים ומדברים על אופנועים, ובכל פעם אני שואל על הג'יירו והוא עונה שאני הראשון שידע ברגע שזה יהיה רלוונטי. ביום שלישי שעבר בשעות הצהריים אני מקבל שיחה לנייד ובקצה השני החבר ששואל לשלומי ומיד מוסיף שתי מילים – הג'יירו רלוונטי. בלי להתבלבל בכלל עניתי לו במילה אחת – קניתי.תאמינו לי שמעולם לא ראיתי את הכלי, לא היה לי מושג כמה הוא דורש עליו, אין לי מושג על פרטים אחרים וכדומה. אני רק הבנתי מיד בלב עמוק בפנים שאולי יש סיכוי שמישהו בשמיים ריחם עלי והחליט להחזיר לי את החיוך שאיבדתי לפני חודשיים וחצי. אחרי שנשמתי ונרגעתי, ביררתי את כל הפרטים. כפי שכבר אמרתי מדובר בכלי יד ראשונה עם 27,520 ק"מ, חונה תמיד בחניה מקורה, מקבל טיפול איכותי רק במוסך היבואן, טסט בתוקף, ונראה כמו חדש. אשתו של החברה חצתה את גיל ה-60 והחליטה להפסיק לרכב, וכך הוא הפך לרלוונטי למכירה. ביקשתי תמונות והן נשלחו אלי. למחרת בבוקר, התייצבתי אצל החבר, כסף החליף ידיים ולאחריו בעלות, ועכשיו יש לי ילד חדש ומצחיק, מיוחד עד אין קץ, ששוב גורם לי לחייך כאשר אני יורד בבוקר לחנייה. שמו של הרכש הוא "ג'רי". למה? לא יודע, הוא פשוט נראה לי כזה, כמו שמיד ידעתי שלסובארון קוראים "גברוש" כך אני יודע שלקטנצ'יק הזה קוראים ג'רי. ועכשיו תשאלו מה היתה תגובתה של הנשמה לרכש החדש? אז זהו, שעדיין לא סיפרתי לה.......למה להרוס לעצמי את החיוך עד שמצאתיו בחזרה? אני יודע שהוא לא עדיין לא אספנות, אבל הוא כל כך מיוחד שהרגשתי צורך לשתף אתכם. מה אתם אומרים? אשמח לשמוע את דעתכם. שלומי

שלום חברים, זהו, תם ונשלם. אני לא מאמין שאני כותב את הפוסט הזה. הלב שלי בוכה אבל הנשמה שגרה איתי בבית שמחה...... כפי שרמזו ירון וישי, לפני כעשרה ימים, ברגע של חולשה ועל מנת להפיס את דעתה של הנשמה, פירסמתי פוסט בפורום אספנות בפייסבוק עם תמונות של גברוש לאחר הטסט. אותן תמונות שפירסמתי כאן. כל כך הייתי גאה בקיבוצניק שלי עד שרציתי לשתף את כולם בחוויה, גם כאלה שאינם חברים בקארספורום. הנשמה שראתה אותי כותב את הפוסט, ציינה כי יהיה נחמד אם אכתוב שהוא למכירה. לא שהיא מאמינה שמישהו אכן יקנה את הקיבוצניק החביב (או בלשונה - מי הטיפש שיקנה את גוש החלודה המקרטע שניסה להתנקש בחייה), ואני כאמור באווירה של רצון טוב אכן רשמתי שהקיבוצניק למכירה. תאמינו לי, חלפו פחות מ-24 שעות ונוצר קשר עם אדם שהצהיר שהוא מעוניין ברכב ומבחינתו העניין סגור. ניסיתי להסביר לו שמדובר בבדיחה, שהמחיר המבוקש מוגזם, שהרכב לא שווה ונראה יפה רק בתמונות, שיש חלודה, שצריך להשקיע על הרכב ים של כסף וכלום, נאדה, הבן אדם עקשן כפרד. בצר לי פניתי אל ההיגיון שלו וניסיתי את הטיעונים של הנשמה - בשביל מה הוא צריך כזה גוש חלודה מקרטעת. גם זה לא עזר. שלפתי את הקלף האחרון ואמרתי לו שמדובר בקיבוצניק ולא בעירוני, ושיש לו מצבי רוח, והוא אפילו מזמזם את "ים השיבולים" כל הזמן. גם זה לא עזר. ניתקתי את הנייד. לא עניתי לשיחות שלו. אבל הגבר עקשן. התקשר כל יום ורצה להגיע לסגור עניין. מרחתי אותו שיש לי עבודה, שיש טקסים ויום זכרון, שיש חג שצריך לשרוף בו בשר וכלום, האיש לא קולט, פשוט קשה. בסוף נשברתי. לא האמנתי שהוא רציני ואמרתי לו תגיע. היום הגיע האיש, ניגש אל גברוש, עשה היכרות נימוסית ומיד החל לנהוג בו כאילו הם חברים מחדר הילדים בקיבוץ. בתום הנסיעה בה גברוש באמת ניסה להיות נחמד, שלף האיש מעטפה עם הסכום המבוקש, התווכח רק בשביל הנימוסיות של העניין כדי שגברוש יחוש מחוזר, לקח אותי לעשות העברת בעלות, ולפני שהבנתי מי נגד מי יצא גברוש בשמחה ובששון אל ביתו החדש. ואני? אני מרוסק. הנשמה מאושרת ואפילו הכינה לי ארוחת צהריים אבל למי יש חשק לאכול? גברוש אהובי, קיבוצניק חביב ומצחיק שלי, רכב קטן אבל עם נשמה ענקית, מה אאחל לך? רק אושר ובריאות, שתזכה לשכבת צבע חדש ופחחות ראויה, שלעולם לא תסחוב משא כבד, שצמיגך יישארו מצוחצחים, שתמיד תקבל שמן איכותי ושתמיד תמיד יאהבו אותך כמוני. כפי שאמרתי, תם ונשלם הסיפור על גברוש הקיבוצניק שלי. אבל הסירו דאגה מליבכם. עדיין לא העליתי על הכתב את המשך קורותיו של ולנטינו, הפנטיק האדום, הנסיך האיטלקי המפונק שלי, חלום גיל 16 שאני זוכה להגשימו בימים אלה. אז זהו זה חברים. נשתמע בסיפור הבא ועם גוש החלודה הבא. שבת שלום. שלומי

למכירה 4 קאפות לגלגלים של סובארו רקס מתחילת שנות השמונים. חדשות לחלוטין מעולם לא היו בשימוש. מחיר מבוקש - 300 ש"ח. איסוף מאור יהודה או מתל אביב. שלומי - 0507-429966

אורן היקר, תודה רבה על הפירגון. אנחנו צריכים להיפגש בקרוב. אני צריך עזרה בהדבקת המדבקות למכסי הצד של הפנטיק. ירון היקר - דווקא הזכרון שלך משובח. אין לגברוש או לאחים שלו שום בעיות חניה בעיר נורמלית, אך מה לעשות שעירנו האהובה אינה כזו? הנה אני אסביר: ליד מפעל הגלידות יש המון מכוניות שחונות בצורה יצירתית כי כולם אצלנו בעיר ממהרים, ולכן חונים "רק לשנייה" באמצע הכביש או על הפסים הלבנים של סימוני החניה כפי שמחייב ראש העיר.....ברוב המקריפ הפיקוח העירוני לא רושם דוחות אלא אפילו שומר על הרכב. ככה זה, עיר קטנה, כולם מכירים את כולם או שלמדו ביחד בבית הספר, או שקשורים בקשרי משפחה כאלה ואחרים, מעין קומונה אחת גדולה ואוהבת, או אם תרצו, קיבוץ עירוני עם מגוון עדות וטיפוסים, נורא לחוצים, תמיד ממהרים, אבל בדרך כלל עם לב ענק. כאשר סיפרתי על תמרוני החניה, פשוט ניסיתי לתמרן בין ג'יפ מבריק מניקלים שהנהגת שלו שוחחה בנייד, תמרנה ברוורס, התאפרה, החליפה חיתול לתינוקת, צרחה על הילד השני, קיללה את בעלה, ובסוף עמדה עם גלגל אחד על המדרכה ואז עזבה את הילדים והלכה לקנות גלידה. פשוט מקסימה, איזו הליכה אצילית עם קבקבי אצבע עם בהונות משוחות בלק זרחני שיכול לעוור טייס ג'מבו, עגילים עדינים בקוטר של ג'אנט משאית קלה, אודם צנוע ואדום שמעטר את שפמה, ובקיצור - אישה יפה עם התנהגות למופת שמראה לצאצאים שלה כיצד יש להתנהג בציבור. לצידה, חנה איש מבוגר שאני משוכנע שאחד מאבות אבותיו היה קוואזימודו הגיבן מנוטרדאם. אם הוא לא נראה להיט, תדמיינו את הרכב שלו. היה לו רכב שנראה כאילו הוא הרכיב אותו על פי הוראות מאיקאה ומה שהוא לא הבין הוא פשוט דפק עם פטיש והדביק עם מסקינג טייפ. גם הוא כמובן מיהר לגלידה. בכלל, אצלנו בעיר כולם אוכלים גלידה, גם בחורף. ככה אנחנו מקיימים את המפעל ומשאירים אותו בחזקת "עסק חי". זו דווקא לא אשמתו של ראש העיר ירום הודו שישמח להיפטר מהמטרד ולבנות עוד קומפלקס זכוכית להייטק כדי שיהיו יותר מיסים וכך יהיה לו יותר כסף לבזבז על שלטים עם התמונה המחמיאה שלו. בעיר שלנו יש תחושה אורווליאנית בבחינת האח הגדול רואה הכל. לא פעם אני מפחד להיכנס למקלחת שלא אפגוש שם חלילה את כבוד ראש העיר מציץ עלי בחיוכו הרחום ושופע החסד. בין שני הפציינטים המוזכרים למעלה, הג'יפ והמסקינגטייפ, ניסה גברוש לעמוד עם 2 גלגלים על פס לבן כמצוות הפיקוח העירוני..... אגב, גברוש המסכן נדחס אבל לא קילל כי קיבוצניקים לא יודעים לקלל. היום לא התעסקתי עם גברוש. מהבוקר טיפלתי בפנטיק, אבל זה כבר סיפור אחר ושרשור אחר. להשתמע חברים, ותגיבו בבקשה או תשאלו שאלות. אני תמיד שמח לספר על חוויות היומיום שלי בעיר המופלאה אך הבלתי אפשרית בה אני גר לצידה של הנשמה ובעיקר בגללה כי כאן היא נולדה וככל הנראה כאן אני אמות..... שלומי

תודה לכל החברים על הפירגון. אני שמח לחזור ולכתוב מעט. קצב החיים המטורף בו אני חי, מושך אותי לא פעם למקומות אחרים ולא תמיד יש זמן לתחביבי הברזל החלוד שלי או למוזה של כתיבה. אני שמח שחופשת הפסח מאפשרת לי מעט זמן פנוי לשני הדברים הללו. יתרה מכך, בימים אלה במקביל לעבודה עם גברוש, אני עובד על הנסיך האדום שלי, ולנטינו, הלו הוא הפנטיק המהמם שלי. אני נותן לכם כאן טיזר קטן. ברוב אעדכן גם את שרשור הפנטיק. בינתיים, שתי תמונות ששכחתי לצרף מקודם. בתמונה אחת רואים את הקיבוצניק ישן שנת ישרים של אנשי עמל, ובתמונה השניה מצויה תוספת למחזיק המפתחות שלו, שמייצגת באופן הולם את דעתי על הגבר. להשתמע. שלומי

שלום חברים, חג הפסח בא עלינו לטובה ועימו חופש מהעבודה. הנשמה שחיה איתי משוכנעת כבר שנים שחופשה מעבודה אינה קשורה כלל ועיקר לחופשה ממטלות הבית, וכך מדי יום מצפה לי רשימת מטלות ארוכה, בעוד הנשמה מנפנפת בידה ונעלמת לה לנוח במקום עבודתה. חרף האמור לעיל, הבטחות צריך לקיים, וכך מצאתי את עצמי חמוש בשני דליי מים, סבון, סמרטוטים למכביר, וילד אחד שמתעקש להצטרף לנקות את "האוטו שלו", ומרשה לי לסייע לו. גברוש הופתע מכך שאני מקיים את ההבטחה לרחוץ אותו, והתמסר בעונג למקלחת הצוננת והמרעננת. בעוד אני מקרצף את חלקו החיצוני, נכנס האוצר לתא המטען ומירק אותו עד זוב פיברגלאס, עם תשומת לב לספסל הישיבה. בתחילת העבודה עוד שמעתי אותו מדבר אל עצמו אך ככל שהזמן חלף השתררה דומיה חשודה. חרש ניגשתי ופתחתי את דלת תא המטען ומצאתי את האוצר נם באושר על גבי שטיח מרוט שפרש על רצפתו של גברוש. גברוש מצידו זקף גבה והזהיר שלא אעיז להפריע לילד לנוח כי "זה בריא"...... ניצלתי את השקט על מנת לצפות את ההגה בכיסוי רטרו אלגנטי, וגם תליתי על המראה שתי בובות שהאוצר שמר מכל משמר כדי לתלותן לקישוט ב"אוטו שלו". כך חלף לו בוקר של כיף שהופרע רק בצהריים בטלפון מהנשמה שאבוא לאסוף אותה. ללא היסוס, הנעתי את הפנסיונר ובטירטור מנוע הפלגנו לדרכנו. כאשר הגענו, מצאנו את הנשמה ממתינה בדריכות לאיסוף. למותר לציין שהיא לא ציפתה לגברוש וכדי למשוך את תשומת ליבה צפרתי לה בעדינות. מה רבה היתה הפתעתי עת מצאתי את הנשמה קופצת במהירות לתוך גברוש ומסננת "סע מכאן מהר". לשאלתי לפשר האתלטיות שנפלה עליה בצהרי היום זכיתי לתשובה צוננת בזו הלשון: "שאלוהים ישמור אם מישהו מהעבודה יראה אותי בתוך הפחית הזאת"..... בעודי חוכך בדעתי אם להיעלב או לא, פקדה עלי הנשמה לנסוע לבית חרושת "פלדמן" לקנות ארטיקים וגלידות. גברוש ואני ששנו למטלה הזו ויצאנו במהירות הבזק לכיוון איזור התעשייה. מהירות בזק? בטח תרימו גבה בתמיהה. העיקר הכוונה כמו שהנשמה אומרת לי תמיד. הפעם התקדמנו באיטיות משוועת ולא באשמתו של גברוש. עליכם לדעת כי באור-יהודה בה אנו מתגוררים, לכביש ולחניות יש כללים משלהם. תחילה אספר לכם על הכבישים. ראש העיר שלנו ירום הודו, טורח לאחל לנתינים שלו ברכת חג שמח בכל פינת רחוב על גבי שלט חוצות ענק שעליו מתנוססת בהדרת כבוד תמונתו, מה שמזכיר את ימיו היפים של חאפז אל אסד האב יימח שמו, או את בנו דמוי החרק שהלוואי וייזכה לאירוח בצל קורתם של אחינו מדעא"ש. היות וכל התקציב מופנה לברכות חג מחממות לב הרי שלא נותר תקציב לסלילת דרכים, וכך מורכבים הכבישים בעירנו מהרבה בורות, עוד יותר הרבה פסי האטה בגובה של תלולית ממוצעת לרכיבת מוטוקרוס, ובין לבין פזורים חצץ ושאריות אספלט. כך מצאנו את עצמנו שלושתנו מקרטעים ומתנדנדים עד למפעל הגלידות. הנשמה לא פצתה פה במהלך הנסיעה אך החיוורון שפשט על פניה הענוגות לא בישר טובות להמשך. היא נאחזה בחגורת הבטיחות כאילו היה זה חבל מציל חיים של גולש סנפלינג. כאשר הגענו למפעל היא נחפזה לנטוש את שנינו. גברוש בלע את עלבונו והחל לתמרן על מנת להיכנס לחנייה. כאן נכנס האלמנט השני שציינתי לעיל והוא החניה. בעירנו האהובה יש משתמשי דרך רבים. ניתן למצוא נהגות בגווני בלונד בג'יפים מהודרים, או בני תשחורת עם תסרוקות בלתי אפשריות ברכבים מצועצעים מהם בוקעת מוסיקה קולנית, ישנם נהגי מכוניות מטען שמקפידים לעמוד באמצע הנתיב וללכת לעיסוקיהם, נהגי היי-טק שיודעים לקלל ביצירתיות את נהגי המטעניות, ועוד הרבה סוגים שתקצר היריעה למנותם. המכנה המשותף לכל ציבור משתמשי הדרך בעירנו האהובה הוא האכסיומה המוחלטת כי יש לחנות על הפסים הלבנים המסמנים את החניה בחניונים ולא ביניהם. אין לי מושג מהיכן צמח המנהג החביב הזה, אבל ככה חונים אצלנו. גם הפקחים של כבוד ראש העיר ירום הודו מקפידים לחלק דוחות למי שחונה בין הפסים הלבנים, אך חלילה וחס לתת דוח למי שחונה עליהם. דוחות ניתנים גם לכל מי שחונה במדרכה המסומנת בכחול לבן. אצלנו חייבים לחנות רק באדום לבן. למה? ככה. לראש העיר הנכבד הפתרונים. אנו נתיניו רק מצייתים להוראותיו. נחזור לסיפור. עד שסיימתי את תמרוני החניה, סיימה הנשמה את הקניות וחזרה עמוסת שקיות אלינו. כפי שתראו בתמונות, בקבינה של גברוש אין ממש מקום לשקיות, אולי יש בקושי מקום לארנק או לסלולארי, וכך באדיבות פתחתי את תא המטען של גברוש וסימנתי לנשמה להניח שם את השקיות. הדרך הביתה עברה ללא מילים אך בהרבה קפיצות ומהמורות. כאשר הגענו לחניה, שאלתי בקול חרד לדעתה של הנשמה על חוויותיה. בואו נסכם זאת באמירה שאהבה גדולה לא שוררת בין הקיבוצניק הגמלאי לנשמה העצבנית שלי. מזל שהיו קרטיבים לצנן את דעתה של הנשמה..... אני מצרף כמה תמונות של גברוש לאחר הנסיעה. תשומת ליבכם למראה הפנורמית ולבובות החינניות המשתלשלות ממנה, לכיסוי ההגה המרשים, לגוז'ונים המיוחדים מעשי ידיו של בני לוי על גבי הג'אנטים, ובאופן כללי ליופי הבלתי מתפשר של הגמלאי שלי. אז עד לפעם הבאה שניפגש, חג שמח וכשר חברים. שלומי

שלום חברים, זוכרים אותי??? לא יאומן איך שהזמן חולף לו. חלפו שלוש שנים ותשעה חודשים מאז עדכנתי לאחרונה את השרשור הזה. שינויים רבים חלפו מאז יולי 2011 ועד היום, שינויים במדינה, שינויים בעבודה, שינויים בפורום ועוד. אינני יודע אם כל החברים שהגיבו בעבר על הרפתקאותי עם גברוש עדיין חברים בפורום, ואף אני האטתי את קצב הכתיבה מסיבות שונות. אז קודם כל עדכון קטן, אני כאן, חי וקיים, וכך גם גברוש שלי. נכון, לא דיברנו תקופה ארוכה אבל זה באשמתי כמובן וחלילה לא באשמתו. המסכן קיבוצניק וכידוע לכם, אלה לא ממש יודעים לריב...... אז מה היה לנו? בואו נחזור קצת לאחור בציר הזמן. אי שם בסוף חודש ינואר 2012 הסתיים תוקף הטסט של גברוש ואני החלטתי מסיבות תקציביות להוציאו לחופשה ללא תשלום עד אשר יגיע לגיל 30 ויכנס לסטטוס אספנות בשנת 2014. גברוש הועמד אחר כבוד בחנייה מקורה, נעטף בכיסוי חדש ומבריק, ננעל עם מנעול הגה עתיק יותר ממנו, וזהו, החל שלב ההמתנה ותשומת ליבי ניתנה לשני הפרוייקטים האחרים שלי – שיקום הדרבי ושיקום הפנטיק. שנת 2014 הגיעה וחלפה, גברוש אומנם נכנס לקטגוריית אספנות, אבל לי כאמור היו ערימות חלודה אחרות שהצריכו את תשומת ליבי ואת שארית ממוני, וכך נותר לו גברוש עומד גלמוד ומכוסה בחנייה, כאשר מדי פעם אני מניע אותו עד אשר המצבר החזיר את נשמתו לאלוהי המצברים וגם ההתנעה השבועית פסקה. לאורך התקופה הצלחתי להשלים חלקים חסרים או פגומים. כך נרכשו להן חגורות בטיחות מקוריות במצב נהדר שהותקנו במקום הישנות והבלויות, המנורה המנותקת בתא המטען חוברה והיא מאירה בעליצות, הותקן סוכך שמש מקורי במצב מעולה לנוסע הימני, הותקנה מראה פנורמית לנהג, מצית מקורי נמצא והוכנס אחר כבוד למקומו, ואפילו כיסוי הגה "של פעם" דמוי עור עם שרוך בצבע אפור נרכש. כך חלף לו הזמן, ממשלות קמו ונפלו, נשיא נכנס לכלא וזה שאחריו הספיק גם הוא לסיים את תפקידו ולהתחלף, אביב ערבי בא לעולם, כיפת ברזל כיכבה בכותרות, דעאש הוקם (אני חושד שאלו קרובים של אישתי כי ההתנהלות שלהם מוכרת לי איך שהוא....), ורק גברוש המשיך לנום את שנת היופי שלו ועם הזמן הפך למרבה הבושה למחסן זמני לציוד מזדמן כגון נדנדה, מדפים, צמיגים, מיכל נפט וכיוצא בזה. לפני מספר חודשים החלו לנקר בי הרהורי חרטה על היחס שאני נותן לקיבוצניק הגמלאי שלי. לא יפה חשבת לעצמי, ככה להתייחס אל לגבר כמו גברוש? הרהרתי בנושא זמן מה ובמקביל התחלתי לשים בצד מעט מצלצלים לצורך החזרתו של הגבר לכבישי ארצנו. את הרמז שעלי להחזירו לפעילות קיבלתי לפני מספר שבועות עת פגשתי במתחם "שוק-עתיק" את המומחה והאגדה בכבודו ובעצמו, בני לוי. מיד החלטתי שזה סימן מלמעלה לעשות מעשה וקבעתי עם בני להכניס את גברוש לטיפול ויישור קו כולל העברת טסט. כדי שלא אחזור בי מהחלטתי הנחושה (יש לי נטייה כזו, לצאת בהכרזות ואז לסגת מהן בחינניות מבוהלת), מיד פצחתי בסידורים מנהליים שונים כגון רכישת מצבר חדש במקום הקודם שנפח את נשמתו, חידוש הרישיון ותשלום האגרה, ביטוח, הכנת לוחיות אספנות ועוד. ביום שבת האחרון ירדתי אל החניה, הסרתי מגברוש את הכיסוי, והתחלתי במלאכת פינוי הגרוטאות שנערמו בו. גברוש כמובן הופתע מאוד מהיוזמה שגיליתי לפתע פתאום לאחר כמעט 4 שנים בהן עמד בטל ממעש, ושאל לפשר מעשי. להלן תקציר השיחה שניהלנו בינינו: אני – אהלן גבר מה קורה? הגיע הזמן לחזור לפעילות. יאללה, בוא נחבר מצבר ונניע אותך. גברוש - נראה לך? כמעט 4 שנים אני לא שומע ממך, אתה לא מתייחס אלי, אני תקוע בחניון הזה עם מאזדות צעירות ואוטומטיות שלא מבינות כלום מהחיים שלהן, אין לי עם מי לדבר, והכי מעליב זה שהפכת אותי למחסן. תעשה לי טובה, תחזיר את הכיסוי ולך תתחנף אל המאזדה שלך, אני איתך סיימתי, לא מניע גם אם תקפוץ לי מעכשיו ועד מחר. אני – היה בלאגן, לא היה כסף, האישה חפרה, היו הוצאות על האופנועים, היתה לי המון עבודה ותפקיד חדש, באמת שלא היה לי זמן אליך. גברוש – זמן? אתה מתבכיין על זמן? שמעת אותי מתבכיין על זה שלקחת אותי מקיבוץ של מצביעי מרץ ומפלגת העבודה ותקעת אותי באור יהודה איפה שכולם מצביעים ליכוד במקרה הטוב, ואני בכיתי? שמעת ממני ציוץ? כלום, נאדה, מילה לא הוצאתי!!!! אני זרמתי איתך, אבל אתה הפכת אותי למחסן. סע חביבי, אני איתך גמרתי. אני - אחי, חלאס, אוהב אותך. לא מתאים לך פוזה של פולניה זקנה. אתה בכלל יפני. בוא נפנק אותך אצל פרופסור בני לוי, תקבל יחס, תעבור טסט, נחליף לך שמן ונמלא אוויר, אפילו דלק תקבל וגם שטיפה עם סבון, ונפנה ממך את המחסן, אין אני איתך? גברוש – לא מדבר איתך. אני – די, מה אתה רוצה שאני אוריד לכאן את הנשמה? אתה יודע שהיא רוצה למכור אותך לגריטה. רק אני מגן עליך כבר למעלה מארבע שנים. תמשיך לסרב ואני ניגש לאינטרקום לסגור איתה עניין. גברוש - למה ישר באיומים למה? עזוב אותך מהנשמה, תביא מצבר ואני מניע. תגיד, יהיה הרבה סבון בדלי של השטיפה שתכין לי? תשטוף לי גם את הארגז? אני – ברור !!!! ביום ראשון אחר הצהריים הגיע הגרר, גברוש דילג באופן עצמוני לחלוטין על גבו והפליג בדרכו אל הקליניקה של פרופסור לוי. אתמול אחר הצהריים הודיעני כבוד הפרופסור כי גברוש סיים טיפול ועבר את הטסט בהצלחה, והוא כשיר לנוע בכבישי ארצנו בשנה הקרובה. אצתי רצתי מיד לאסוף את הגבר מהקליניקה, ויחד שבנו בשעת לילה מוקדמת אל החניה השמורה של גברוש. מה אומר לכם? היתה חסרה לי החוויה הנוראית של הנהיגה בגברוש. הוא מקרקש ומקפץ, מטרטר וגונח, אבל מלא נשמה. ברמזורים בהם עצרתי לטשו בי נהגים מבטי תדהמה (או אולי אימה, אני לא ממש בטוח), בתחנת הדלק שוב הגבר היה אטרקציה של ממש, וכאשר צפרתי לגברת נחמדה שעמדה ברמזור וניהלה תכתובת מסועפת במכשיר הנייד שלה ולא שמה לב שהרמזור התחלף, בכלל הרגשתי שגברוש חזר לעניינים. מה הלאה? לא יודע כרגע. גברוש ממש בסדר כמות שהוא. אין לי כוונה להשקיע בו שיפוץ לרמת תצוגה, לפחות לא בטווח הזמן המיידי. אני מניח שאסע בו בעיקר בסופי שבוע, אוביל בו עציצים ופרחים לאישתי (מי אמר שוחד?), מדי פעם אבקש ממנו לסחוב ערימות חלודה דו-גלגליות אחרות, אני מניח שאולי אגיע גם למפגש של סובארוהוליק כדי שהגבר ידבר עם בני עמו האחרים ולא ירגיש בודד, וזהו זה. מקווה לצלם כמה תמונות בסוף השבוע ולהעלותן כדי לסגור מעגל. שלומי

שלום חברים, בניגוד למנהגי, הפעם לא אכביר במילים ופשוט אניח כאן כמה תמונות..........תהנו - שלומי שלומי

בדינמומטר ליד היכל נוקיה רכשתי 3 לוחיות רישוי מוטבעות לרכב אספנות (לוחית אחת לאופנוע ועוד שתי לוחיות עבור רכב אספנות). העלות היא 60 ש"ח ללוחית בודדת, ההכנה אורכת כחצי שעה (תלוי במידת הלחץ שיש באותו יום אבל בכל מקרה לא יותר משעה). ניתן לבחור את סוג הלוחית (ארוכה או צרה, קטנה או גדולה), אין צורך להגיע עם הרכב אלא רק עם רישיון תקף. במידה ומדובר בלוחית לרכב אספנות אין צורך להביא לוחיות מקוריות. אם מדובר ברכב עם רישוי רגיל אזי יש צורך להביא את הלוחיות הקודמות. ניתן לשלם באשראי. ישנה בעיית חניה קשה במקום וכניסה לחניון סמוך עולה 25 ש"ח לשעה ולכן אולי כדאי להגיע עם קטנוע או שמישהו ימתין ברכב עד שתסיימו את ענייניכם עם הלוחיות. לבעל המקום קוראים שמעון. אם תנהגו אליו בנימוס ובאדיבות הוא יחזיר במטבע דומה. אם תהיו חסרי סבלנות - נו, כאן אין צורך להרחיב...... מקווה שהתשובה ממצה ומקיפה ושופכת אור על הנושא. שלומי

היי לירוי, אני רכשתי בדינמומטר ליד היכל נוקיה כי הוא מטביע את הכיתוב "רכב אספנות" בהבלטה ולא במדבקה. העלות היא 60 ש"ח ללוחית. לא משנה גודל הלוחית. אני הכנתי לוחית אחת עבור הדרבי ועוד 2 לוחיות עובור הסובארו. יש צורך להגיע עם רישון הרכב, ובמידה והרכב הוא אספנות אזי גם על רישיון הרכב להיות אספנות. איו צורך בלוחיות קודמות. מקווה שעזרתי. שלומי

שלום חברים, מתנצל שטרם עידכנתי, ותודה ללירוי על הקפצת השרשור. הדרבי שלי הועבר בתחילת החודש לסטטוס אספנות, הופק מספר רישוי חדש וקטן והוא אפילו כבר מורכב, נשאר רק לחבר ולכוון כבל קלאץ', ואז להניע, ואם הכל תקין אזי לגשת למוסך ולקבל אישור בלמים ואז לטסט המיוחל. לצערי, נסיבות אישיות מונעות ממני להשלים את המלאכה כעת, והנסיבות הללו גם מונעות ממני להעלות תמונות עדכנית או לכתוב בהרחבה על המשך עלילותיו של הדרבי (אם כי חדי העיין שבכם ראו תמונה חטופה של הדרבי בשרשור שלי על משאבת הדלק....). אני מקווה שבקרוב אוכל לחזור לשגרה ולעדכן. שלומי

וכך חלף שבוע.....(שימו לב, אני מדווח באיחור של שבוע כלומר למעשה אני מתאר כעת את קורותי בסוף השבוע שעבר). במהלך כל השבוע שמתי לב לכך שתושבי הבית השונים, אלו על 2 רגליים ואלו על 2 גלגלים, מתרחקים מהילד החדש ומעט מעקמים את האף. לא ממש הבנתי את היחס המעליב הזה אל האורח בן חסותי, ומיד שאלתי את האוצר הקטן לפשר התנהגותו הנלוזה. האוצר כלל לא התבלבל והשיב בנחרצות "הוא נורא מלוכלך, בכלל לא כמו ההונדה המבריקה או כמו הדרבי החדש שעומד בסלון. אבא, אף פעם לא ידעתי שעל אופנוע יכול להיות אבק או שיהיו לו גלגלים מלוכלכים בבוץ!!!!! אמא תזרוק אותך ואותו מהבית". חמוש בתובנה המעניינת של האוצר הקטן, וספוג בתחושה של סכנה ברורה ומיידית להמשך שהותו של האורח בצל קורתנו, ולמען האמת גם חשש ממשי לבריאותי כי מי שלא ראה את הנשמה מעוצבנת לא ראה פוגרום של ממש, גמרתי אומר לעשות מעשה. חיש קל הוצאתי את האורח ממקום מנוחתו בסדנא, והובלתיו אחר כבוד לעמדת השטיפה. בשלב הזה הוא עוד היה משועשע משהו מהיוזמה שאני מגלה, וכלל לא הבין מה עומד לנחות עליו. רק לאחר שראה את הדלי שמתמלא בכל מיני נוזלים מוזרים מבחינתו, ונוצר הקוקטייל המפורסם של ליאור ברוך שלדעתי מסוגל למרק גם את מצפונו של אשמדאי (אקונומיקה + סבון כלים + מסיר שומנים קר + מים, הכל לפי העין ואיך שמתחשק, מקסימום הצבע יורד.....), האורח החל להבין שאני רציני ונחוש, וחשש כבד התגנב אל ליבו שאולי בכל זאת לאחר כל שנותיו אצל ישי, הוא יצטרך להתרחץ. הוא מיד פתח בתחנונים שאניח לו, שהוא עשוי להתקרר (היתה שמש מדהימה), שמקלחת זה לנשים ולא לגברים מסוקסים כמוהו, שאסור לפגוע בעכבישים השוכנים מתחת לכסא מאחר והן חיות מוגנות וגם דיירים מוגנים על פי חוק לאחר כל השנים שהם גרים שם, ועוד טענות ומענות. אני מצידי אטמתי את אוזני לקול תחנוניו והקשחתי את ליבי לקול הבכי. בצר לו, פנה האורח לנסות את הנשק האולטימטיבי מבחינתו והצהיר מפורשות כי יספר לישי על ההתעללות שהוא עובר. התשובה שהוא קיבל היתה שפריץ חביב מהצינור ולאחריו החל מסע הקירצופים עם הקוקטייל המפורסם. השעות חלפו ביעף, כמו שאומרים – הזמן טס כאשר נהנים - כל פינה קורצפה וכל שפיץ מורק, ואפילו שאריות דבק של מדבקות וגם מדבקות ישנות הוסרו אחר כבוד. על הדרך ירד לי העור מהידיים. לא תאמינו מה מסיר שומנים בשילוב עם אקונומיקה וסבון מסוגלים לעולל לעור ידיים, וכן, בהחלט היו לי כפפות אבל זה לא ממש עובד במקרה של הקוקטייל הזדוני הזה. בתום החגיגה, עמד לו האורח נקי ומצוחצח כפי שלא היה מימיו או לפחות מאז עזב את בית ילדותו ביפן שם שמעתי גרים אנשים מנומסים ונקיים עם חיבה עזה להתאבדויות טקסיות עם חרבות. מובן שניגבתי אותו במיטב המגבות הרכות שמצאתי (מזל שהנשמה הלכה לבקר את אמא שלה), ולדרישתו של האוצר הקטן ניסיתי מיד להניעו לא לפני שניצלתי את ההזדמנות להשלים לו נוזלים חסרים. היו מעט עיטושים קלילים ואז גרגור של אושר, והאורח הניע כמו גדול, מפרפר בגלגליו בעליצות וכולו קורן יופי ובריאות. האוצר הקטן זינק על גבי ויחדיו הפלגנו שלושתנו לשוטט ברחבי המרפסת לקול צהלותיו של האוצר, טירטור מנועו של האורח וזעקותיה של הנשמה שלצערי בדיוק חזרה הביתה והשביתה את השמחה. מאחר ואדי הקוקטייל עדיין השפיעו על שיקול דעתי, ניצבתי בגאווה מול הנשמה והכרזתי בנחרצות שכעת, לאחר הניקיון והקרצוף, אין לי שום ספק כי האורח ראוי לשכון בסלון, בסמיכות לדודנו הדרבי האדום והיפה שלי. כאמור, חוסר צלילות הדעת שלי באותו רגע נתון השפיע על ככל הנראה גם על ראייתי, ולכן לא שמתי לב לעובדה שהאוצר הקטן התפוגג בבעתה אל מתחת למיטתו, או לווריד שהחל לתפוח בצאוורה הענוג של הנשמה, וגם לא לנצנוצים המפחידים באישוני עיניה היפות, סימנים שבימים כתיקונם אני משתדל להימנע מהם ככל יכולתי, והמשכתי במרץ במלאכת השכנוע ואומנות המשא ומתן מתוך כוונה אמיתית לשכן את האורח בסלון. שמעתם פעם לחישה של נחש, שנייה לפני שהוא מכיש? שמתם לב להיעלמות הדגים בשונית אלמוגים כאשר כריש מתקרב? זוכרים את השקט בין הברק לרעם? הייתם פעם ליד ביבי נתניהו כאשר הוא אומר לשרה'לה שהוא לא רוצה לקחת אותה לחו"ל? זהו, שאני שכחתי את זה......טעות איומה. הנשמה פצחה בסירנה איכותית במיטב המסורת של ילידות אור-יהודה האורגנליות, וכאשר אני אומר אורגינליות אני מתכוון לרמת מקוריות של 100% ואל תתבלבלו עם האשכנזיות המזוייפות שגרות בנווה סביון, אצל הנשמה שלי מדובר בדבר האמיתי, שמתחיל ביללה שגורמת לכלבה הארורה להצטרף אליה ביללות שמחה משלה, ואז זה מתגבר לרמה של צופר אוויר בנושאת מטוסים, ומסתיים במעין סולו לתופים וכינור עצבני. עם תום האזעקה ולאחר שהצלצולים באוזני שכחו מעט, הראייה הצטללה והדמעות נמחו בגניבה, ולאחר שהצלחתי להוציא את האוצר הקטן מתחת למיטה שם הוא ייצב קו מגננה בטוח, ניסחתי את עצמי מחדש ובדיפלומטיות זהירה הודעתי לנשמה שטיעוניה מקובלים עלי לחלוטין ואף הגיוניים בעליל ואין ספק שהסבריה המדוייקים שפכו אור חדש על הנושא, וכעת לאחר שאני מודע לדאגתה לאופנועים שלי, אין לי שום ספק שמקומם הטבעי הוא בסדנא ולא בסלון ואין טעם שהיא תנסה לשכנע אותי אחרת כי אני ממש איתן ונחרץ בדעתי, ודמעות לא יעזרו לה הפעם, ההחלטה שלי היא סופית לחלוטין בתנאי שהיא מקובלת עליה. הנשמה רק חייכה והסמיקה קלות, ושאלה בחינניות למה מגיע לה כל הטוב הזה של החיים במחיצתי......אין על אשתי, איך שהיא יודעת את מקומה כאשר אני קצת מתעצבן......... מצורפות מספר תמונות של האורח לפני ואחרי, כולל ממצאים מרשיעים לעניין הלכלוך. תהנו. שבת שלום. שלומי

ישי אחי, אני שמח לקרוא שתנאי המגורים שסיפקתי לילד, ולו גם באופן זמני, הולמים את הסטנדרטים שלך. חכה לסוף השבוע, בעצם, חכו כולכם חברים., בסוף השבוע אפרסם את חלקו השני של הסיפר, והפעם - המקלחת!!!!! להשתמע. שלומי

שלום חברים, הסיפור הזה יהיה מעט שונה. הוא לא יעסוק בשיפוץ אופנוע, אלא בשמרטפות..... לפני זמן מה פנה אלי ידידי ורעי כאח לי - ישי – בבקשה מוזרה, האם תסכים לשמש כשמרטף לתקופה לא מוגדרת לאחד מהילדים שלי? מאחר ולישי ולי יש תחרות ידידותית על עומק השריטה האישית של כל אחד, וגםתחרות על הבקשה הביזארית ביותר שניתן לבקש מחבר, לא היססתי כלל ומיד עניתי בנימוס שאשמח לסייע. שאלתי היחידה אל ישי היתה בן כמה הילד, וישי ענה בן 29. לא חשתי צורך מיוחד להעמיק ולחקור את נושא הגיל אם כי די ברור לי שאדם שפוי היה מיד נזעק כיצד ילד יכול להיות בן 29. מבחינתי, אם ישי הגדיר אותו כילד הרי שמדובר בילד ובזה הסתיימה הפרשייה. מובן מאליו שלא טרחתי להוסיף ולשאול בכמה זמן שמרטפות מדובר, מי הילד, מה הם תחביביו, כיצד יגיע ללימודים, היכן יישן, מה הוא אוכל ושותה או האם חלילה הוא אלרגי למשהו. מבחינתי, ישי ביקש ואני מבצע. ישי גם ציין שהוא יביא אלי את הילד עם טסט כחוק. אני חייב להודות שכאן קצת חשדתי שהחבר שלי אינו בקו הבריאות כי אפילו אני שידוע בחינוך הקפדני של ילדי לא מעביר אותם טסט, אבל מיד זנחתי את קו המחשבה הזה מתוך הבנה שכל הורה רשאי לחנך את ילדיו על פי מיטב הבנתו. אם ישי רוצה להעביר את הילד שלו טסט כנראה שכך צריך וזו זכותו המלאה כהורה. חלפו מספר ימים ובבוקרו של בוקר צח עת שכבתי גוסס במיטה עם צינון קל, בטוח שבעוד רגע אוציא את נשמתי, גונח ומילל בחדווה אל רעייתי הענוגה שתציל אותי ממוות וודאי ותזמין שח"ל או טיפול נמרץ כי האף סתום לי ואני לא יכול לנשום מהפה ועדיין לא השכלתי לטפח זימים, והיא בתורה עונה שנמאס לה מההצגות שלי וכדאי שאקום מיד לקפל כביסה או לשטוף את הסלון או להוריד את הכלבה הארורה לטיול, והנה הנייד מטרטר בעליצות ומצידו השני של הקו נמצא ישי. "מה שלומך" הוא מתעניין ואני עונה בגניחות "אני עומד למות מצינון", ואז ישי מציע בשמחה שאם אני כבר גוסס בבית אולי יש טעם להביא את הילד עליו שוחחנו בעניין השמרטפות. "אין בעיה הכלל" השבתי לו, "אני מחכה ואפילו הכנתי לילד חדר עם מזגן וטלוויזיה"....בכל זאת, לילד בן 29 יש כבר ציפיות מסויימות מהשמרטף שלו. חשוב לציין שבשלב הזה בריאותי השתפרה פלאים, כהרף עיין השלכתי את השמיכה והתלבשתי להפתעתה הרבה של רעייתי שהיתה משוכנעת שבקרוב היא תזכה בירושה שלי, וירדתי לחניון על מנת לפגוש את בן השמרטפות החדש שלי. תארו לעצמכם מה היתה שמחתי כאשר ישי הציג בפני את הילד, ואיזה בן לתפארת יש לו, פשוט כיף להיות השמרטף שלו. ישי נתן לי הסבר קצר על הרגלי השתייה של הילד (בכל זאת, בן 29 עם קצת קילומטראז' בחיים), נפרד ממנו בנשיקה והפליג לדרכו. אני כיוונתי את הילד למעלית, העליתי אותו לביתו החדש, הכנסתי אותו אחר כבוד אל הסלון, הצגתי לפניו את שאר בני המשפחה (כולל זוגתי שכמעט חטפה התקף לב והד צעקותיה מצלצל באוזני עד עכשיו), ואת האוצר הקטן בן ה-11 שהתמוגג מאושר על המתנה שאבא קנה לו ליום-הולדת...... לא עזרו ההסברים שהילד החדש הגיע רק לתקופה קצובה לצרכי בייביסיטר, האוצר הקטן בשלו, מלטף את האורח בחדווה וקובע בנחרצות ששמו יהיה "הרבי", ומיד צירף הסבר שזה כמו בסרט החיפושית השובבה וגם מתחבר לאותיות ה – RV שמקועקעות לאורח על גופו. ביום שישי הגיעו לביקור האבא של השמרטף ואמו (כלומר הסבא של האוצר הקטן, אצלנו המשפחה היא סוג של תשבץ היגיון), וגם הוא שמח להכיר את האורח הזמני החדש ומיד הפליג בסיפורים על ימי השמרטפות שלו על ילדים אנגליים אי שם בשנות ה-60. דווקא הסבתא לא ממש התלהבה מהעניין שבעלה עושה מהילד החדש ומיד התחברה אל הנשמה שחיה איתי ושתיהן נהנו ליילל על מר גורלן ועל נישואיהן ההרוסים לחובבי הברזלים החלודים. בשבת, הורדתי את האוצר הקטן ואת האורח החדש לשחק בשדה הסמוך ואני חייב לומר שאין לי שום ספק שזו תחילתה של ידידות מופלאה. מה יהיה הלאה? לא יודע. מאוד נקשרתי אל הילד החדש ואני מקווה שהשמרטפות תימשך עוד הרבה זמן. אני לא ממהר. באמת מדובר בילד למופת, עם תחביב שתייה קל, שמתחבר מיד לסובבים אותו ומעלה על פניהם חיוך מהסוג הדבילי. אי אפשר לשנוא אותו, הוא פשוט חמוד מדי. אז זהו לבינתיים. אני מבטיח לעדכן אם יחולו בילד שיפורים או שינויים, ועד אז תהנו מהתמונות כולל זו הממחישה את החיבור בין האוצר הקטן לילד החדש וכן את הקשר של האורח עם שאר ילדי הבית. שבת שלום. שלומי

היי רן, אז מה? זהו זה? אחרי 3 שנים של קריאה מרתקת נגמר הספר? צ'טער, זה לא הולך ככה חמודי. יש לי הרגלי קריאה ואין לי שום כוונה לוותר עליהם כי פתאום החלטת למכור את המפלץ!!!!! אני ממש לא אשם ואני מתעקש להמשיך ולקרוא מפרי מקלדתך!!!!! אז עם כל הכבוד (ויש כבוד), אני מאחל לך שתמצא חלופה מעניינת ומרתקת לא פחות מהמפלץ וכמובן שיפה שעה אחת קודם, ושנזכה כולנו להמשיך לקרוא פרקים נוספים בסיפור החדש בשנים הבאות. בידידות. שלומי

שלום חברים, לא עידכנתי מזמן, מעל חצי שנה כמדומני. פשוט לא קרה שום דבר חדש ולמעט המשך צבירת חלקים, לא ממש התקדמתי עם פרוייקט הפנטיקים שלי. טרדות היומיום, פרוייקט הדרבי שלא נגמר, הפרוייקט ה"סודי" שנכנס לצנרת, והחייים בכלל, מעכבים אותי מעיסוק במה שכולנו אוהבים. יחד עם זאת, לפני כחודש ימים, בעודי עסוק בצייד חלקים ברחבי איביי איטליה, קלטה עיני מודעה בדבר מכירת מתקן לשיפוץ מנוע עבור פנטיק קבלרו. יצרתי קשר עם המוכר האיטלקי שהבטיח לי שהסטנד פרי יצירתו מיועד ממש ובמיוחד לפנטיק קבלרו. למרות שהיססתי מעט בנוגע לרכישה, בעיקר בגלל שהמוכרים האיטלקים הם נחמדים ואדיבים אבל מעט מפוזרים ולא תמיד מדוייקים או מבינים אנגלית עד הסוף (או שישנה אפשרות שהאיטלקית שלי ממש גרועה....), החלטתי לרכוש את המתקן. הייחוד שלו הוא בכך שניתן לסובב את המנוע ב-360 מעלות וכך נוח מאוד לטפל בו. לשמחתי, המתקן הגיע ארצה בשלום ואפילו חמק מציפורניהן של פקידות המכס החרוצות והאדיבות. מיד הרכבתי אותו ושידכתי אליו את שרידי המנוע החוקי של הפנטיק האדום שלי. ההתאמה פשוט מופלאה. כעת כל שנותר לי הוא לאחד בין פגר המנוע החוקי לבין המנוע החלופי ששוכן בבטחה בפנטיק הלבן הרזרבי שרכשתי (אצלי הכל כפול, תמיד יש כלי חוקי עם רישוי ועוד כלי נוסף על תקן תורם איברים), והיצור האדום שלי, המדהים, יחזור לטרטר בכבישי ארצנו. אז הנה המתקן, תהנו מהתמונות, ועל הדרך – אם יש למישהו רעיון כיצד לבצע את השידוך בין 2 המנועים, אשמח לשמוע בהודעה פרטית. שבת שלום. שלומי

שלום חברים, כמו תמיד, הכל התחיל ממחשבה אקראית שחלפה לי בראש. כבר כאשר רכשתי את הדרבי הראשון אי-אז בשנת 2009 התחבטתי בשאלה כיצד אמלא בו דלק. הרהרתי לתומי שממש חבל שאין יותר את משאבות ערבול השמן שהיו מוצבות בתחנות הדלק בזמן שהייתי צעיר ושעיר יותר. כך הרהרתי ביני לבן עצמי, ואז צצה בראשי מחשבת המשך - בעצם, אם אין משאבות זמינות, למה שלא אנסה לאתר לעצמי אחת כזו? הרי בטח ישנו מקום שאליו הולכות כל המשאבות הישנות באחרית ימיהן? כך אוכל לפתור לעצמי את בעיית הכנת התערובת לעדר אופנועי 2 הפעימות שלי. נכון, רובם של האופנועים הללו במצב צבירה מפורק ומאוכסן בארגזים מקוטלגים, ומי שמורכב עומד בחינניות בסלון ללא שום כוונה ללכלך חלילה את צמיגיו המבהיקים, אך למה לי לעסוק בזוטות שכאלה? אני חייב, פשוט חייב משאבת דלק ויפה שעה אחת קודם. עם המחשבות וההרהורים הללו הסתובבתי זמן מה (נו טוב, בעצם כמה שנים), וכמו תמיד, בשיטוט מקרי לחלוטין ביד 2, תחת קטגוריית אספנות, קפצה לעיני מודעה מוזרה שמציעה משאבת תדלוק חדשה, שמעולם לא היתה בשימוש, ולמעשה נמה את שנת היופי שלה במשך שלושים השנים האחרונות בציפייה למישהו טוב לב ויפה תואר שיעיר אותה משנת היופי שלה. אני אומנם לא ממש יפה תואר, אבל הנשמה טוענת שיש לי לב טוב כי אני נותן תמיד מחסה ליצורים חלודים מתוצרת דרבי או פנטיק, ולכן החלטתי שאני בהחלט ראוי להיות בעליה של היפיפיה הזו. האמת? בהתחלה לא האמנתי והסתכלתי היטב בתמונות שצורפו למודעה, ואכן, מדובר במשאבה בתולית ללא שום לוגו או צבע של חברת תדלוק כזו או אחרת. שמח על המציאה, החלטתי לעבור מיד לפסים מעשיים ולרכוש את היפיפיה ויהי מה. החלטות לחוד ומציאות לחוד. מאחר והמשאבה מאוחסנת בתחנת דלק בירושלים, ואני לשמחתי גר באור-יהודה ויוצא ממנה רק במקרי חירום ובוודאי שלא לכיוון ירושלים (סליחה רן, יוני ויתר החברים הירושלמים, אולי תעברו לאור-יהודה?), לא נותרה בידי כל ברירה אלא לפנות לידידי ורעי כאח לי (או בראשי תיבות – יוכ"ל), הלא הוא ישי, ולבקש את עזרתו. ישי המורגל בהתקפי השיגעון שלי כלל לא התרגש, הקשיב בסבלנות, אמר בקצרה מילה אחת – "בטיפול" – ומבחינתי הסיפור הסתיים. ישי יצר קשר עם המוכר, נסע ירושליימה, שילם, העמיס, ונסע חזרה לשפלת החוף הבטוחה. אתמול, הגיעה המשאבה אל ביתה החדש. ניקיתי אותה כמקובל אצלי, כלומר קירצפתי את אמאמא שלה עם סבון, וניגבתי עם מטליות רכות (בכל זאת, צריך לתת לגברת יחס), והרי לכם משאבה חדשה ומדוגמת. ועכשיו לבעייה האמיתית שנוצרה - מה אעשה איתה? הרי אין לי לב או אומץ למלא בה דלק.......היא כל כך יפה. אולי אמלא בה יין? אולי בירה? או אולי אעמיד אותה בסלון בצמוד לדרבי? אני מעט חושש שהנשמה תתנגד לרעיון החדשני הזה שלי, להפוך את הסלון למוזיאון מוטורי, אבל זו בעיה שלה ולא שלי, או לפחות זו לא בעיה שלי ברגע זה.......החבאתי את המשאבה בסדנה שלי ואני שוקל איך לשלב אותה בסלון בלי שהנשמה תשים לב. מצורפות כמה תמונות להנאתכם, כולל תמונת אילוסטרציה של הדרבי עם המשאבה. אין ספק, הנסיך האדום שלי נדלק על הכלה הלבנה שהבאתי לו והם הקפידו לממש את אהבתם מצינור ראשון (דרך אגב, עדכונים על הדרבי יהיו בקרוב). חוץ מזה, אולי מישהו מוכר משאבת תדלוק משומשת??????? אני חייב, פשוט חייב משאבת דלק ויפה שעה אחת קודם..... שבת שלום, שלומי