גשם עושה לי מצב רוח מהורהר.
אחרי שהתחמתקתי ממפגש זוגות שניסו לשכנע אותי בכוח ללכת אליו (נשבר לי הזיין לצאת עם זוגות, זה מדכדך אותי),
החלטתי לצאת לטיול נהיגה קטן, אז בדרך הבייתה מההורים נסעתי לימין משה ועצרתי בתצפית קטנה וחביבה שהייתי פוקד דיי הרבה עם ההיא.
כל כך אהבתי את המקום הזה, הוא היווה מבחינתי את התמצית של "ירושלים".
חדש עם ישן שמשתלבים במן ערבוב מושלם כזה למקשה אחת.
זו הפעם הראשונה שהתקרבתי למקום הזה ביותר משנתיים,
יש בו יותר מידי זכרונות ויותר מידי "רוחות", אבל הגיע הזמן להתמודד איתם.
אז ישבתי פתחתי את הפק"ל ועשיתי לי תה,
העברתי בראש את התקופה מאז הפעם האחרונה שהייתי שם,
מה עשיתי עם עצמי בשנתיים האלה,
התקדמתי, כמעט בכל תחום בחיים שלי, כלכלי, מקצועי, חברתי, חוץ מאחד.
זוגי.
בתחום הזה לא רק שלא התקדמתי, רצתי אחורה.
הדרך שלי להתמודד עם הפרידה הייתיה הכחשה, פשוט הדחקתי הכל למטה, והעסקתי את עצמי בדברים אחרים
קברתי את עצמי בעבודה, קניתי לעצמי דברים יקרים
כל פעם שהרגש הציץ קצת החוצה קברתי אותו עוד.
שכנעתי את עצמי שאין לי איפה להכיר מישהי נורמלית, ושאני לא יוצא סתם לדייטים.
וזה התגלגל עד לאותו יום מחורבן שראיתי אותה, אותו יום שהיא אמרה לי שהיא מתחתנת.
(היום שהתחלתי לגבב, אגב)
אותו יום הכל התפוצץ וכל החרא התחיל לצוף.
מאז אני בסוג של פאניקה, יש לי בלאקאוט בכל מה שקשור לזוגיות.
עד שאני מוצא כבר מישהי, אני נלחץ ממש ומחרבן את זה.
הבחורה האחרונה לדוגמא ממש ביאסה אותי,
התנאים הסביבתיים היו מושלמים
ואני עדיין חושב שעם הייתי מתנהג אחרת איכשהוא, היינו יוצאים.
אולי אני לא יודע איך לדבר? אולי אני לא מספיק משכנע? אולי הייתי צריך להיות קצת יותר אסרטיבי?
אומרים שהכל בחיים זה טיימיניג,
מתי יהיה לי טיימיניג מספיק טוב בישביל זוגיות?
או שאולי מישהו מסמן לי שנועדתי לקנות רכב שלא מתאים למשפחה...