עיתונאי הרכב חיים בעולם מושגים שהוא זר לחלוטין ובעל מעט מאוד חשיבות בנהיגת השגרה. להלן דוגמאות:
הגה מתקשר: מי מתקשר עם חפצים דוממים? אני לא מתקשר עם ההגה, וגם לא עם נעלי הבית שלי. הגה צריך להיות חלק ורך כדי לא לשבור את הידים בחניה.
תמיכת צד בכסא: חשוב מאוד לנהג ראלי, אבל לבעלי עכוז שמנמן ולא מחוטב זה עושה פצעי לחץ. כסא צריך להיות רך ורחב.
מד סל"ד: על מי אתם עובדים? מי מסתכל על זה בכלל? שמים ב D, ונותנים גז. שעון מיותר.
תנוחת נהיגה: אולי נהגים איטלקים יכולים לשבת ב"תנוחת נהיגה". אני יושב ב"תנוחת הנוהג": רגל שמאל נשענת על הדלת, מרפק שמאל על החלון ומחזיק את ההגה עם שתי אצבעות. יד ימין עסוקה: טלפון, רדיו, אף, ביצים. זאת תנוחת הנוהג.
איכות הרכבה: עוד שטות. יש נהגים שאחרי חודש מרצדס נראה אצלם כמו חורבה: כפתורים שבורים, ריפוד קרוע, ג'יפה חומה על ההגה וקרקושים אפילו מהשטיחים. יש אחרים שגם אחרי 20 שנה הכל בפיאט אונו עובד פיקס.
לעומת זאת, יש דברים חשובים שאף פעם לא מוזכרים:
מרחק מכסא הנהג לתא האיכסון הרחוק: באוטו איכותי, כל תאי האכסון נמצאים בתחום מוטת ידיו של הנהג, כך שלא צריך ידים של אורנג-אוטנג להגיע למשקפי השמש בתא דלת הנוסע.
תאורת פנים טובה: כי תמיד השקל שחסר לחניה נמצא בפינה שלא מקבלת תאורה.
זמן מזגן: מדד איכות מספר אחד בקיץ. נמדד באופן תקני כזמן שעובר מהתנעת האוטו בשתים בצהרים באוגוסט ועד להתייבשות הזיעה בקפלים של הכרס.
גובה מהכביש (או היתרון שבג'יפ): מאפשר לבדוק כמה נהגות בפקק מסביב לובשות מיני, מה צבע התחתונים ומה עומק המחשוף. במכונית נמוכה מאבדים את כל האינפורמציה החיונית הזו.
איפה התחת? יש מכוניות שמיקום הפגוש האחורי בהן, ברור לכל אחד מהנהיגה הראשונה. יש מכוניות שדורשות כמה דפיקות ברברס עד שמקבלים את הרגש.
חלונות שעולים מהשלט: כי תמיד נזכרים אחרי שהוצאנו את המפתח שהחלון לא סגור.
אז לסיכום, הגיע הזמן שעיתונאי הרכב ידווחו על מה שבאמת חשוב.