dror barli

פרונט של חיפושית אתה יכול לשחוט מכל חיפושית שיורדת מהכביש. הבעיה הגדולה יותר היא להשיג את מכלול המתלה/גיר מטרנספורטר Type-2 ישן. באגים בסגנון הזה אתה יכול לחפש באתרים אמריקאיים ולהעתיק/לתכנן שילדה בעצמך.

לגבי צינורות השילדה הראשיים והקשתות הראשיות של הכלוב - תשתמש בסקדיול 40. צינור ברזל שחור ללא תפר בקוטר 42 או 45 מ"מ (אני כבר לא זוכר) ועובי 3 מ"מ בערך. לחיזוקים, צינורות משניים וכו - חומר דומה בקוטר קטן יותר - 38 מ"מ או 35 מ"מ, גם יספיק. כמובן שאם אתה מתכוון להתחרות בעתיד עם הרכב הזה, תצטרך לבנות את הכלוב לפי תקן FIA ואולי אפילו מצינור קל יותר שעונה לתקנים בדיוק ויחסוך לך אי אילו ק"ג במשקל הרכב. את השרטוטים של כלובים התואמים לתקן תוכל למצוא באתר ג'יפולוג. אולי אחר כך אני אצרף לך קישור.

זו הסופה שלי. 95' ארוך סגור. מתלים משופרים, כלוב פנימי מלא, דיפרנציאלים אחורי וקדמי נעולים ועוד ממתקים. רק 10 שנים ביחד, והיד נטויה.

זה אחד הבאגים שנבנו בזמנו על ידי ארנון שושני שהוא מסגר אומן, כשעוד היה גר באילת והיה בונה כאלה לפי הזמנה. הוא מכר כאלה מושלמים ומוכנים לנסיעה בכ-15,000 שקל. מה שאתה רואה זה בדיוק הסט-אפ שדיברתי עליו: פרונט של חיפושית (דגם "חדש" כלומר 68' ומעלה - עם תפוחים), סרן אחורי וגיר של טרנספורטר Type-2 משנות השבעים, מנוע סובארו 1600-1800 כלשהו. יופי של באגי - קל וזריז, בנוי טוב. לא כלי לתחרויות, אבל מעולה לפאן ולטיולים.

למנוע 1200-1400 אין "הרבה מומנט". מומנט הוא נגזרת ישירה של נפח המנוע. תגדיר את קוטר הגלגלים הרצוי. מכאן אתה מתחיל. ואז תצטרך להתאים מנוע וגיר ויחסי העברה מתאימים. רמז קליל: גלגל גדול תמיד עדיף, אבל מנועים, גירים וציריות של פרייבטים לא מתמודדים יפה עם גלגלים בקוטר גדול מהמקורי... הסט-אפ הקלאסי, המוכח, שעובד שנים רבות מאוד - הוא באגי בעל גיר ידני 4 מהירויות של טרנספורטר, שהוא גיר חזק יחסית במקורו (מיועד למשקלים של רכב מסחרי עמוס) עם שוק שיפורים נרחב מאד בארה"ב - מגוון רחב של יחסי העברה סופיים לבחירה, וכמובן שאפשר להתאים אליו מגוון רחב של מנועים - החל ממנוע הטרנספורטר מקורר האוויר המקורי (2 ליטר, 70 כ"ס ועקומת מומנט שטוחה יחסית), דרך מנועי בוקסר של סובארו (מאוד נפוצים ואמינים, מליאונה 1600 ישנה ועד מנוע אימפרזה טורבו מודרני שלדעתי חזק מדי עבור הגיר הזה ופשוט יטחן אותו אחרי כמה שעות נסיעה) ועד מנועי 4 בוכנות בטור של פאסאט ואודי 80 מהעשור הקודם, בעלות מנוע המוצב לאורך. לטעמי - כדי שהבאגי תיסע טוב באמת, אל תסתפק במנוע קטן מ-1800 סמ"ק ובעל הספק של פחות מ-75-80 כ"ס, אל תגזים עם כמות הברזלים בשילדה (שמירה על משקל קל) ואל תגזים עם קוטר הגלגל האחורי! צמיג 235/75/15 (קוטר של בערך 29 אינץ') הוא הגבול העליון לטעמי, לפני שתצטרך להחליף ליחס העברה סופי קצר יותר. לגבי הסרן האחורי, מקובל להשתמש בכל מכלול המתלה האחורי מהטרנספורטר שהוא חזק ועמיד, ובעל ציריות חזקות - אתה צריך את הטרנספורטר Type-2 שיוצר מסוף שנות השישים ועד סוף שנות השבעים. מומלץ להחליף א תמפרקי הציריות (CV-Joints) לדגם פורשה 930. לא הרבה יותר יקר, אבל חזק בהרבה מהמקורי של הטרנספורטר. לגבי הגיר עצמו - דווקא הגיר מדגם 091 של Type-3 (סוף שנות ה-70 עד תחילת שנות ה-90) חזק יותר ומתאים לעבוד מול המנועים החזקים יותר. כמובן שכבר קשה להשיג טרנספורטרים ישנים... תצטרך לחפור היטב במגרשי גורטאות (רמז - בשטחי יהודה ושומרון יש רבים מאוד כאלה, רובם עדיין נוסעים... אולי אפשר לרכוש שם נבלה מושבתת לצורך שחיטה) מלפנים מקובל להשתמש במכלול פרונט שלם של חיפושית - מין הסתם תגלה שהוא צר ביחס לסרן האחורי של טרנספורטר ועם הזמן תרצה להרחיב אותו - אבל עבור באגי בסיסית ובונה מתחיל שלא רוצה להתעסק עם תיכנון מערכת מתלים שלמה מאפס, זוהי האופציה הקלה, הזולה והמועדפת. גם כאן יש הבדלים בין השנתונים - הפרונט הישן (עד 67 כולל) הוא המועדף בעיני, משום שהוא עושה שימוש בקינג-פינים ולא בתפוחים, ומאפשר למתלה לעבוד בטווח גדול יותר ובפחות בלאי.

כמי שהחזיק שלא מרצונו באפלאוז במשך שלוש שנים מקוללות, צברתי מספיק שעות המתנה במוסכי דייהטסו כדי לקטר בצוותא עם בעלים מתוסכלים אחרים של היצירה היפנית הזו, ואין לי ספק שזו המכונית הכי פחות אמינה שנתקלתי בה אי פעם. רשימת התקלות בה יכולה להחזיק שרשור משלה בפורום, ואני מדבר על בעיות כרוניות שלא מתייחסות רק למכונית "לימון" ספציפית. האם מכונית נחשבת "מוצלחת" כי היא נמכרה במספרים גדולים? כן, עבור היבואן שלה כמובן... ולא יותר מזה. עד כמה האפלאוז מוצלחת במבחן השנים? את התשובה אפשר לקבל בצורת האפלאוזים התקועים בצידי הדרכים, עם מכסה מנוע פתוח, ענן אדים מהביל ושלולית נוזל קירור ירקרק מתחת למנוע אכול הקורוזיה. דרך אגב - לא צריך לקחת ברצינות רבה מדי את הבחירות שעושה צה"ל... צה"ל בחר פעם בפיאט 132 לאל"מים שלו (תחילת שנות ה-70) וכמובן - בפונטו ובאפלאוז. דווקא את הסובארו ליאונה המאוד אמינה צה"ל לא לקח... למה? השיקולים הם הרבה מעבר לכספי סיוע, אלא כלכליים נטו. צה"ל של לפני עידן הליסינג היה אחד מציי הרכב הגדולים במדינה, וכל היבואנים שיחרו לפיתחו. אתם יכולים לדמיין לבד מה הלך שם.

מזל שאף אחד לא נפגע קשה יותר. אנשים אולי לא זוכרים, אבל בשנת 1975 נהרג נהג ג'יפ פתוח שנסע בשבת לתוך רחוב בבני ברק שתושבים חרדים חסמו בשבתות עם חוט תיל או משהו דומה - הדבר הזה פשוט ערף את ראשו של הנהג. בכל מקרה, אנשים נפצעו, לרכב נגרם נזק ויש כאן מקום לתביעה. עכשיו העירייה והמשטרה יתקוטטו ביניהן מי אחראי למחדל.

חוסר הסובלנות כלפי מי שמעיז לחרוג מהקונצנזוס הוא אחד ממאפייני החברה הישראלית, ומתבטא כאן במלוא כיעורו. אולי באמת מגיע לכם לנסוע במכונית כמו ליאונה. אין ספק שאם מישהו בהנהלת סובארו ביפן יקרא את השרשור ההזוי הזה, הוא ייתן הוראה מיידית להחזיר מיד לייצור את הליאונה דמוית הצוללת משנות ה-70... עוצמת הרגשות שאתם מביעים כלפי הפחנוע הזה מונעת מנוסטלגיה-נטו לרכב שלזכותו ייאמר שאולי היה באמת אמין, אבל לא שום דבר מעבר לזה (הקופה GFT של 79 היתה גם בעלת עיצוב מיוחד ושונה, אבל זה כבר באמת עניין של טעם אישי). זה גם מה שהיה אז, אז בזה נסעו ובסוף גם התרגלו... וכמו שמקובל בישראל - גם כאן תופס הכלל של "שלי הכי גדול, שלי הכי טוב, וכל מי שחולק על דעתי ואין לי תשובה עניינית לענות לו, אז לפחות אכנס בו בכל הכוח ברמה האישית". נו, שיהיה לבריאות. אני מקבל דברים כאלה בחיוך, לא נעלב מחבורה פאתטית כזו. עיני מישהו צרה בליאונה שלכם? זה באמת כבר מגוחך. רוצים לעורר את קינאתי ולגרום לי לרייר על מכונית אספנות שווה באמת? תראו לי סיטרואן DS משופצת כמו שצריך, ואני אשפיך ניטים... וגם זה כמובן עניין של טעם אישי. יש מספיק כאלה שלא סובלים אותה. ולמי ששאל איזה מכונית קרעה לי את הכיס - פיזרתי מספיק רמזים, אבל בכל זאת: דייהטסו אפלאוז, שהוא באמת הרכב הכי עלוב בהסטוריה של תעשית הרכב. מצד שני זה בכלל לא מפליא - בהתחשב בעובדת היותה של דייהטסו חטיבה בטויוטה... עוד מותג-אליל עם אלפי חסידים שוטים כאן בארץ. השניה היא סוזוקי באלנו, שעצבנה אותי הרבה-הרבה פחות מהאפלאוז, אולי כי לא אני שילמתי את החשבונות.... בכל מקרה, אם מישהו חושב בכיוון של משומשות כאלה (מי יודע, אחרי שקוראים את ההשתפכויות שלכם כאן אולי הוא עוד עלול לחשוב שגם הן יהיו "קלאסיות" בעוד 20 שנה...) אז שיכין את חשבון הבנק שלו, וישנן את מפת קוי האוטובוסים סביב מקום מגוריו... יאללה. עייפתם אותי. תהנו.

בינתיים, עד המלחמה הבאה, מילוז זה בצרפת. עיר קטנה ואפורה, ומ השאתה מחפש הוא "מוזיאון המכוניות הלאומי" (MUSEE NATIONAL DE AUTOMOBILE או משהו דומה - אני לא שולט בצרפתית עד כדי כך...) מ השאנ יכן זוכר זה שבכל הצירים המרכזיים בעיר יש שילוט עם ציור של מכונית עתיקה שמכוון אותך למוזיאון, שהוא הארקטציה העיקרית בעיר. יש שם את אוסף מכוניות בוגאטי הגדול בעולם, (ועוד הרבה מאוד מכוניות קלאסיות מעניינות) ורק בשבילו שווה לנסוע עד שם. בפאריז תיכנס בשאנז אליזה לסוכנויות הגדולות של פיז'ו, רנו וסיטרואן. בשטוטגרט יש מוזיאון מרצדס. במינכן יש מוזיאון של ב.מ.וו, ובעיר עצמה מוזיאון גדול למדע וטכנולוגיה - למכוניות יש שם חלק לא גדול אבל כל היתר גם מעניין. כמובן אל תחמיץ את מודנה. בבריטניה - קח רכבת מלונדון ל-ביולי לביקור במוזיאון המכוניות הגדול והמרשים מאוד. שוב - לא מכוניות אבל שווה: באחד מפרברי לונדון ישנו גם מוזיאון חיל האוויר הבריטי. שווה ומומלץ. נהיגה באירופה בכלל - אין מה לחשוש. אתה מדבר על מערב היבשת - איכות הכבישים מעולה, השילוט משובח. הנהגים אדיבים ומיומנים פי כמה וכמה ממה שאנחנו מכירים אצלנו. אנחנו רגילים לתמהונים שזוחלים 60 קמ"ש בנתיב השמאלי... שם אין דברים כאלה. משאיות נצמדות בקנאות לנתיב הימני, לא עוקפות ולא חוסמות... אירופה! תרבות!... תענוג לנהוג. קנה לך מפות של מישלן, רלוונטיות למסלול שלך (בכל תחנת דלק) וסע לשלום. חלק גדול מהכבישים המהירים הם כבישי אגרה. התעריפים מזעזעים ויגרמו לך להתגעגע לכביש 6 שלנו... אבל אם אתה ממהר לפעמים אין ברירה אחרת. מומלץ לברר אם חלק מכבישי האגרה (בשוויץ למשל, וגם בצ'כיה) לא דורשים רכישת מדבקה מיוחדת לחלון הרכב (בתחנות דלק וחנויות נוחות) שמהווה אישור לתשלום אגרת הנסיעה בכביש - מאוד לא נעים להיתפס בכביש כזה ללא המדבקה... ולחטוף קנס רציני. אפרופו מהירות - בניגוד לשנים עברו, כיום רוב מדינות אירופה אוכפות ביד קשה את מהירות הנסיעה המותרת. מצלמות לרוב, גם בכבישים מהירים וגם במשניים וגם מכמונות מהירות ניידות. חצי נחמה - לפני כל קטע באכיפה מוגברת מוצב שילוט שמזהיר את הנהגים מראש... לא לזלזל, הקנסות גבוהים מאוד, ברמת מאות יורו... אז דיר באלק. דלק: יקר. באיטליה הרבה תחנות דלק סגורות ביום א', מומלץ לתדלק עד הפקק בשבת כדי לא להיתקע במצוקת דלק. כל הכבישים המשניים בהרי הדולומיטים, בהרי האלפים, סביב האגמים בצפון איטליה, בפרובאנס, מעל לריביירה האיטלקית והצרפתית, מונטה קארלו, ניס, קאן וכו' וכו' - מומלצים בחום ומדהימים לנהיגה. בהרבה כבישים משניים באיזורים כפריים תצטרך להאט ולהזדחל לעתים מזומנות מאחורי טרקטורים, משאיות וכו' - סבלנות. אין מה לפחד בכבישי ההרים המפותלים - אם אתה לא מרגיש בטוח אז אל תשתולל. הנופים המדהימים יתנו לך פיצוי נאות... תהנה.

לצערי ולצער חשבון הבנק שלי נחשפתי למוצרים היפניים האיכותיים של תחילת ואמצע שנות ה-90. אחזקה זולה? לאו דווקא. החלפים תמיד עלו כמשקלם בזהב וצריכתם השתוותה רק לתצרוכת הדלק הלא נמוכה של מנוע 16 השסתומים הרועש והמחוספס, שלמרות הקפדה על שימוש בנוזלי צינון איכותיים המומלצים על ידי היצרן, אהב לפתח קורוזיה בכל פינה אפשרית בבלוק האלומיניום שלו ובכל מכלול שמסביבו. שלוש שנים עם משפחתית יפנית משומשת בעלת "מוניטין אמינות וסחירות" היו יקרות יותר מאשר הסופה והקליאו גם יחד. ותאמינו למי שכבר ניסה ונכווה - אם היפנית היתה מדגדגת חצי מהאמינות שמפגינים הג'יפ הישראלי הגדול והצרפתיה הקטנה, לא הייתי מתלונן. וגם כשהדרעק היפני המקולל ההוא היה תקין לגמרי - עדיין נסע כפי שרכב כזה יכול לנסוע - כלומר, לא משהו. ואני לא מתכוון למהירות או להתנהגות מרשימה לשם ביצועים או הנאה (אני יודע שבעיני הישראלי הממוצע נהיגה זה עול, והנאה מנהיגה זו סוג של סטייה חולנית). אני מתכוון למינימום של נוחות שלא קיימת, לבטיחות מפוקפקת, לרעש מכני טורדני. לאיכות בנייה ירודה, לתחושה של צעצוע זול שעלה מאד ביוקר ולא נתן שום תמורה. לפני שרכשנו את הנפילה, אני משכתי לכיוון של פיז'ו. אבל זוגתי דאז הושפעה חזק מאבא שלה והתעקשה על יפנית למרות שזה יעלה יותר. "זה אמין" טען האבא המומחה שבעצמו קיבל חזק בראש ובעיקר בכיס, ממשפחתומטית יפנית פופולרית ששלטה בשוק הישראלי באמצע שנות ה-90. "לא מתקלקל, קל למכור, הערך תמיד נשמר". לצערי ולצערה של הגברת, היא נתנה משקל רב יותר לדעתו המיושבת של אבא שלה מאשר לשגיונות של בעלה. כמובן שהיא רק הרוויחה מהרפתקאה היפנית. היא תמיד הגיעה לעבודה בזמן - בזכות העובדה שלהבדיל מרוב הנשים, היא הסתדרה מצוין עם הג'יפ שבמפתיע תמיד הניע ותמיד הגיע, בזמן שאני דיוושתי להנאתי באופניים... באותו הזמן המציאה היפנית האמינה, הזולה לאחזקה והשומרת על ערכה, כזו שתמיד מניעה, תמיד מקררת ותמיד מגיעה בזמן לאן שצריך, השתפצה לה להנאתה במוסכים, בהמשכים ובפריסת תשלומים ובלי סוף נראה לעין, כל שני וחמישי. מכיוון שבמשפחה המורחבת היו בטוחים שאני מדבר שטויות ושסתם נפלנו על אקזמפלר לא מוצלח - התעקשו שני קרובים (מהצד שלה. בצד שלי אוהבים לנהוג ולא נוגעים ביפניות, לפחות לא ביפניות הבסיסיות. תקציב ל-STI או EVO עדיין אין לנו לצערי...) ורכשו שתי מכוניות זהות מאותה פירמה יפנית רבת מוניטין. לאחר כמה חודשים, כאשר נטל ההוצאות במוסכים התחיל להדאיג גם אותם, שאלו אותי בחצי תמימות למה לא הזהרתי אותם מראש... וכדי לאשר את הפתגם הידוע - מי שנדפק פעם אחת כבר לא יכול להיגמל מזה - אותה גברת החליפה את היפנית הלא מוצלחת ההיא ביפנית אחרת, חדשה בשש שנים, ממשפחה טובה יותר, אמינה ומוצלחת הרבה יותר. לזכותו של הרכב הזה ייאמר שהוא באמת כמעט ולא מתקלקל, כלומר אם לא נתייחס לבלאי היסטרי של בולמי זעזועים ובלמים, לקרטועים מדי פעם, לרעשים וקרקושים מכל עבר, לדיפונים נושרים, לבעיות חשמל, לתצרוכת דלק לא נמוכה, ובעיקר לעלויות טיפולים וחלפים מפחידות (כל כניסה לטיפול תקופתי נגמרת בסכומים של ארבע ספרות ומדובר במוסך הגון שלא מרמה) אפילו "מחיר המחירון", אותו ערך מקודש, תכלית קיומה של כל משפחתית מייד-אין-ג'פאן, כבר צלל לחצי אחרי פחות מארבע שנים, ולמרות שהבונבוניירה ללא תאונות ובמצב מצויין לגילה וכבר חודש וחצי מפורסמת למכירה, זה קצת מוזר, אבל אף אחד לא מתעניין..."סחירות" כבר אמרנו?.... אם זו היתה רנו או סיטרואן, כל המבינים היו מפטירים "נו בטח, מי קונה צרפתיה?... עם-חרא, אוטו-חרא". אבל מכיוון שזו יפנית צדיקה וטהורה, יקירת לוי יצחק וסוחרי הרכב, אז מותר לה. קורה. זה הגיל, זה המצב הכלכלי. תראו חברים, אתם יכולים להמשיך להאמין לקול העדר, לטמון את הראש בחול ולהתעצבן עד מחרתיים. על העובדות - איכויות נסיעה והתנהגות מפוקפקות של מכוניות ישנות מהמזרח הרחוק, אני מאמין שאין שום ויכוח. אני לא צריך לנסוע במכונית ספורט כדי להינות מנהיגה, אבל אם להתייחס למשל הנעליים - אני מעדיף להחליף זוג נעליים שנקרעות כל שנה וחצי בתנאי שיהיו לי נוחות, למרות שאפשר לצלוע שנים על שנים בנעליים צבאיות חזקות שיעשו לי יבלות איומות וכאבי ברכיים וגב, אבל לא יתבלו בעצמן... מי שמוכרח דווקא ליאונה או טויוטה או דייהטסו כדי לישון בשקט? יבושם לו, שיהנה. גם אני התפתיתי ושילמתי לא מעט תמורת הלקח.

למה הם בשטח? מה מושך אותם? אלה שאתה מתאר? אני מנחש שכלום. אבל היום זה עדיין נורא גברי וטרנדי. אחר כך הם לא שוטפים את רכב הכביש-שטח ונוסעים שבוע-שבועיים ברחובות ת"א עם אבק המדבר הצהבהב מעטר את פגושי הפלסטיק המיטלי שלהם ומרגישים גבר-גבר, לפחות כמו איש המרלבורו. לשמחתי בקרוב הטרנד הזה של SUV מפוארים יחלוף והשקט יחזור למדבר. ואז שוב נוכל לנסוע בנחת בג'יפ בלי להיתקע בפקקי התנועה שלפני כל מדרגת סלע בינונית ומטה, בלי ערימות אשפה וזוהמה בכל חניון לילה, בלי רעש אימים מגנרטורים וממוסיקת טראנס/מזרחית בקולי-קולות, ובלי שיצפרו, בלי שיעקפו בפראות, בלי שיחרבנו תחת כל עץ שיטה וישאירו תלוליות-חרא ריחניות, ניירות טואלט, טיטולים ומגבונים מתנופפים ברוח, בלי שיסמנו את דרכם בשברי פלסטיק מייד-אין-ג'פאן בשלל צבעי הקשת המיטליים... והרשימה עוד ארוכה... ואחרי שהוצאנו את הקיטור - נתפנן לנו על מחצלת תחת עץ שיטה המועדף, נבשל לנו פינג'ן קפה שחור, נכרסם עוגיה מלוחה ונירגע, ונפנים שלמרות שעם-ישראל המטייל באמת קצת מעצבן, המדבר היפהפה הזה שייך לכולנו. גם לאלה מבינינו שאינם אנשי שטח "אמיתיים", שורשיים ומסוקסים שנוסעים בג'יפ פתוח ישן מברזל, מכירים כל עץ, שיח, נקיק, ערוץ-נחל או רועה בדואי בשמו הפרטי, לועסים קוצים וחרולים לארוחת בוקר, שואבים את המים שלהם מבאר בדואית וישנים בחריץ מג'ויף באדמה, אלא בוחרים דווקא להסתגר במזגן של הלנדקרוזר. גם להם מותר. קצת סובלנות. לא יזיק. אז לא כולם יודעים מה זה יעלים ופראים? לא נורא. טסים 80 קמ"ש בנקרות? שיטוסו. אחרי שיפגשו איזה סלע חד שמתחבא בתוך הדשדש ומחכה בדיוק לערסים האלה, שיקרע להם צמיג כביש-שטח יפני במידה אקזוטית שעולה מינימום אלפיה וחצי, ויפוצץ להם איזה ג'נט-מגנזיום נוצץ, הם ילמדו לתת את הכבוד הראוי למדבר. אם בזכות הטיולים האלה שלהם אפילו רק אחד מכל עשרה כאלה יתעניין, ילמד, יבין, ישנה את הסגנון שלו? כולנו הרווחנו.

וואלה, עלית עלי. אני אוהב ריגושים מוטוריים גם היום - בגיל 43 עוד מעט, ולא מתבייש בזה. אם לא הייתי אוהב ריגושים מוטוריים, כנראה שהייתי נוסע בסובארו לאונה, או בקורולה או בכל יפנומטית מגעילה אחרת. כשהייתי צעיר שיחקתי במנוע של החיפושית הראשונה פשוט כדי שתיסע טוב יותר. קניתי אותה ללא מנוע ב-700 שקלים של אז כי היא מצאה חן בעיני וזה גם מה שיכולתי להרשות לעצמי כחייל בסדיר. אבא תרם מתנה יפה בצורת מנוע מיבוא, ושיחקנו בו לא בשביל רייסים אלא כי ידענו שחיפושית סטנדרטית זו עגלה וכדי לקבל סחיבה משופרת בעליות של כביש חוצה שומרון של אז. זה עבד? כן ועוד איך. לא מכונית ספורט, אבל אוטו שנסע ממש טוב ושירת אותי שלוש שנים בנאמנות. מכרתי כי קצת נמאס ורציתי לשנות (ורציתי אלפא סוד... שהתגלתה כבחירה נהדרת. גם מהירה לזמנה, גם מהנה, ואפילו אמינה), וגם כי היה ישן מדי ולא היה לי אז רצון ותקציב לשיפוץ מקיף (חלודות), מה שכנראה הייתי עושה היום ושומר על אוטו שהוא חתיכת הסטוריה ובעל ערך אספני, מה שליאונה לעולם לא תהיה. בחיפושית השניה שהיתה חזקה בהרבה אכן טיפלתי גם במתלים ובבלמים ובהיגוי. להגיד לך שזה הפך אותה לפורשה 911 לעניים? זאת אולי תהיה הגזמה, אבל זה בהחלט היה הכיוון. האוטו היה מספיק מהיר כדי לברוח מכל משפחתומטית 1,600 של אמצע שנות ה-90' ומדהים לנהיגה גם אם קצת מסוכן במגבלות למי שלא מכיר אותו בצורה אינטימית, ואני אוכל את עצמי עד היום על שמכרתי אותו (אם היה קצת שכל בקודקודי אז, הייתי צריך לאכסן אותו ולשמור עליו). זה היה אחד מכלי הרכב היותר מהנים לנהיגה ומי שלא מסוגל להבין את זה בדרך כלל סתם כי לא ניסה, (אבל יש גם מקרים חמורים יותר, של מוגבלות מוטורית) יכול לנסוע בליאונה אוטומטית (אפשר גם קורולה, או לנטיס, או אפלאוז, או כל קופסה יפנית אחרת - אוטומטית כמובן, בצבע לבן או כסוף כמובן - כי צריך להיות כמו כולם - הכי חשוב להיות כמו כולם - כי אין כמו החמימות הדביקה של העדר שנותנת חיזוקים - כי העדר אף פעם לא טועה - וגם אם במקרה נדיר בהחלט הוא כן טועה, צרת רבים לעולם תהיה חצי נחמתו של הטיפש) ולקבל את הריגושים המוטוריים שלו משינון מחירון לוי יצחק וחישוב אחוזי ירידת הערך בכל לילה, לפני השינה. בהחלט לגיטימי. שלא תבין אותי לא נכון - אין לי שום בעיה עם השיקולים שמנחים אנשים לבחור במכונית מסוימת, סובארו ליאונה בשנת 82' לצורך העניין או יונדאי גטס או טויוטה קורולה היום, או כל מכונית פשוטה ובסיסית אחרת שעבור לא מעט אנשים מהווה התגשמות של חלום - מי אני שאשבור להם את החלום הזה?... אבל מה? לדעתי מי שאוהב מכוניות לא חולם על מכוניות כאלה. אנשים שאוהבים מכוניות מעדיפים מכוניות אחרות, חלקם אפילו יעדיפו להשקיע סכום זהה למחירה של משפחתית יפנית חדשה במכונית ישנה בשנה או שתיים, אבל טובה, נוחה, מהנה יותר, בהרבה מקרים לא הרבה פחות אמינה (ככל שעוברות השנים התהליך בדיוק הפוך - במחירה של משפחתית יפנית בסיסית אתה רוכש דגמים אירופיים עדיפים מאות מונים בכל פרמטר וצעירים בכמה שנים טובות) חבל לי רק שבעיני רוב הציבור זה מצטייר כסטייה או פלצנות. לדעתי חשוב איך מכונית נוסעת, לא פחות מאיך היא מתנהגת במחירון. אבל זו עובדה שבישראל השיקול העיקרי לבחירה במכונית מסוימת (בנוסף למה חושבים עליה השכנים) הוא רק בכמה תימכר ותוך כמה זמן - אנשים כאן מתכננים את מהלך המכירה של מכוניתם החדשה עוד לפני שחתמו על הזמנה וקיבלו את המפתחות... אין לי בעיה עם זה, זו זכותם המלאה. אבל לטעמי האישי זה אחד הסימפטומים של חברה שאין לה תרבות מוטורית. לכן אני גם לא מתפלא שרוב בעלי המשפחתומטיות החדשות האלה עושים כל כך הרבה שטויות על הכביש ונוהגים כל כך רע.

ממש לא. אבל היתה לה נשמה. אחרי משחק קל במנוע היא נסעה לא פחות טוב מכל ליאונה 1300 והיתה הרבה יותר מהנה לנהיגה (גם אם הרבה יותר מסוכנת).

אבל אם תשווה את מנועי הסובארו ההם למנועים אירופיים באותו נפח מאותם שנתונים, הסובארו בדרך כלל היה חלש יותר. הספק נמוך = פחות עומסים. בגלל שילדה ומתלים נחותים, הליאונה לא עודדה נהיגה מהירה ובדרך כלל נהגו בה בניחותא, ולכן האריכה ימים. החיפושית, וולבו 144, טויוטה היילקס ועוד כמה כלים שביצועים הם לא הצד החזק שלהם, הן דוגמאות טובות לתיאוריה הזו שלי. אם תקרע אותם או תשפר אותם הם יתבלו די מהר. אני מכיר את זה מקרוב ממנוע הסובארו טנדר 1.8 שיש לי בבאגי שלי. מצד שני, אני מאוד בספק אם מנוע אירופי מקביל כלשהו היה שורד את מה שהמנוע הזה עבר בחייו.

ערך נוסטלגי? אולי עבור מי שהיתה לו כזו, ועבר איתה פרקים משמעותיים בחייו. היתה לנו ליאונה 85' מהעבודה של ההורים כשהייתי חייל. לא הייתי אובססיבי לנהוג בה ובפעמים שכן - היא ריגשה אותי כמו מקלדת או טוסטר. לא חיכיתי לה, לא נהניתי ממנה. היא היתה עגלה, היה לה מזגן לא רע והיא היתה חדשה. זהו. כלי תחבורה בסיסי ותו לא. עדיין בסדיר, כשרכשתי לי חיפושית 64' שתיק חאותי לבקעה ובחזרה פעמיים בשבוע, היא דיברה אלי יותר... עבורי הלאונה לא אומרת כלום. מעולם לא קינאתי במי שבחר לשלם מכיסו עבור הדבר הזה ולנסוע בו. אולי אפילו קצת ריחמתי. היום אני פחות קיצוני, ועדיין, מעט מאוד מכוניות יפניות באמת עושות לי את זה. בהתאמה - הן מאוד יקרות... רכב אספנות? היו לי מכוניות ישנות שהיום יכל ולהיחשב כרכבי אספנות די מעניינים: חיפושית 64 עם סאנרוף מקורי, אלפא סוד 79' שעברה את השידורג המקובל בימים ההם למנוע 1.5 משופר, ג'יפ CJ5 78' עם מנוע 258 שהיה מפלץ שטח רציני, חיפושית 74' עם מנוע משופר ושדרוגי מתלים והיגוי (מכונית מהירה מאוד, מאתגרת לנהיגה על גבול הסיכון, מהנה ומעייפת מאוד), מיני מיינור 76' ששופצה כרפליקת קופר. אלה לא היו צריכות להימכר אלא לעבור לבן שלי, והיום היו אולי שוות קצת כסף. לאבא היתה וולבו 144 ידנית 73'. אוטו אלמותי שנמכר לבחור ערבי מפורידיס ועדיין נוסע על המנוע המקורי עם איזה 600,000 ק"מ (אבא מכר אותו לפני שנים עם 450,000...), אבל למרות שהוא ידני לטעמי הוא נטול ערך אספני ולא ממש עושה משהו לבלוטות החשק. היום יש לי ג'יפ סופה 95' משופר שהוא כנראה האוטו הכי טוב שהיה לי, ולאשה יש רנו קליאו 94' ידנית - נוחה, זריזה, חסכונית ואמינה לגמרי, אבל אני משתעשע ברעיון חזרה למכונית אספנות כל הזמן. אנ ימת על חיפושיות, על אלפא ג'וניור או GTV ברטונה בשמה המדויק, נורא בא לי על אמריקאית שרירית כלשהי מסוף שנות ה-60', אבל אם רק מכונית אספנות אחת שתישאר אצלי כל חיי - אזי נשארת רק האלילה האחת והיחידה, המכונית של כל הזמנים שאין בילתה - סיטרואן DS. אותה הייתי מעמיד בסלון ומבלה כל יום כמה שעות רק בלהסתכל עליה.

זה כל העניין. למדוד מכונית במונחי ערך כאילו היתה מנייה. אם השיקול הוא כלכלי נטו - מוניות יעלו לך פחות מלהחזיק פרייבט. אפילו יפני. האם היית קונה נעל לא נוחה שעושה לך יבלות רק כי הסוליה שלה מתבלה לאט יותר? בחיים לא. אבל מכונית פחות נוחה ופחות בטוחה עם ישראל רץ וקנה בלי להתלבט בכלל, בלי למדוד אותה, בלי לעשות סיבוב אפילו, אך ורק כי לכל השכנים יש כזאת, (באותו צבע בדיוק - כסוף או לבן, שהם "סחירים" יותר מאדום או כחול למשל). רק במדינה מוכת שיגעון-עדר, מכונית בת חודשיים-שלושה יכולה לעלות יותר מחדשה מהניילון, בגלל ביקוש היסטרי שקשה להבין מה מניע אותו... וקטע אבסורדי כזה קרה כאן פעמיים - בימי הסובארו ליאונה, ובתחילת יבוא המיצובישי לאנסר (89-90). לעם ישראל הפיתרונים.

באמצע שנות השמונים סובארו ליאונה התמודדה מול אלפא-סוד, פורד אריקה, פולקסווגן גולף וג'טה, סיטרואן GSA, פיאט ריטמו, לנצ'יה דלתא, דייהטסו שרמנט, רנו 9, פיז'ו 305... שכחתי משהו? אולי. בכל זאת עברו עשרים ומשהו שנים. חוץ מהשרמנט שכמו כל דייהטסו היא זבל-עופות, הליאונה לא באמת יכלה להתמודד - על הכביש - מול אף אחת מהן. מכל הרשימה היפה הזו, רק ליאונות נשארו על הכביש עד היום. האוטו הזה באמת הצטיין באמינות מוחלטת. אבל רק אמינות. מבחינת נהיגה - זוועה מוטורית אמיתית.

חבל. התחלתי לעשות רשימה. יש די הרבה.

איזה יופי!!!

תראה, רשיון נהיגה יש לי רק משנת 82. העניין הוא שהרבה מאוד מכוניות משנות ה-70 וה-80 עברו תחת ידי וידי אבא שלי כיד שנייה... יש לי מספיק רקע כדי לשפוט אותן. בכל מקרה, הגרועות מכולן היו מתוצרת יפן ולא רק סובארו. הרשימה עדיין מעניינת אותך? כי צריך לעשות בה סדר כרונולוגי.

אם סובארו רקס עושה לך משהו אישי נוסטלגי - זכותך. מצבך עוד טוב - יש אנשים שמתגעגעים לפרינץ 4 ולקונטסה.

עברו מספיק מכוניות אצלנו כדי לשפוט. הגרועות ביותר מביניהן היו מתוצרת יפן. אתה רוצה פירוט של כל מה שעבר אצלנו במשפחה המורחבת? בין אם בבעלות פרטית שלנו ובין אם מכוניות מהעבודה (לא לפי סדר כרונולוגי, ולא כולל מכוניות שאנחנו נוסעים בהן היום במסגרת עבודה, אבל לא צמודות אלינו)? זה יהיה ארוך ומעייף.

קצת קשה לי להצטרף למקהלת הנוסטלגיה הדביקה שמפזזת סביב גרוטאות הסובארו הישנות. בינינו, זה היה אוטו עלוב שחוץ מהאמינות המיתולוגית שנובעת אך ורק מהפשטות הכמעט פרימיטיבית שלו, לא היה בו כלום: הביצועים היו חלשים גם בסטנדרטים של אז, תא נוסעים צר וצפוף שמזכיר צוללת, ישיבה לא נוחה (ככל הנראה המושבים הכי גרועים שהוצעו אי פעם במכונית כלשהי, ורק מי שסובל מכאבי גב מבין למה אני מתכוון), למרות הנעה קדמית ומבנה מודרני יחסית לזמנו, סובארו FF וליאונה (עד 85) הן מכוניות שהתנהגו רע באופן מופגן, וגם הבטיחות הפאסיבית לא ממש הצטיינה.... סובארו היתה להיט כי היא הציעה שילוב של תכונות שמדברות למכנה המשותף הכי נמוך, כלומר ל"עדר": מחיר אטרקטיבי, מראה "גדול" ביחס למימדיה האמיתיים, אמינות וסחירות. נוחות? בטיחות? התנהגות? בתחילת שנות ה-80 קנו כאן מכוניות לפי שמועות, לפי המלצות של חבר של אח של בן-דוד שהוא במקרה מכונאי, או סתם בדיוק כמו השכנים. הבורות והאמונות התפלות שלטו. לקוח של מכונית חדשה יכל רק לחלום אז על תיאום נסיעת מבחן. מי שישמע את זה היום אולי לא יבין על מה אני מדבר - הצעירים כאן היו אז רק תינוקות או בכלל עוד לא נולדו, אבל אני זוכר טוב מאוד איך באולם התצוגה של סובארו אפילו לא הרשו ללקוחות אפילו לשבת במכונית... ולא בכדי. אול יכדי שלא יבהלו מתנוחת הישיבה או מהצפיפות... מי שנהג ב-82' בסובארו ליאונה חדשה ואח"כ באסקורט אריקה או בפיג'ו 305, אין צ'אנס בעולם שהיה בוחר דווקא בליאונה... ואם דווקא כן - כנראה שזה מה שהגיע לו. עיתונות רכב? זה מושג שלא היה קיים אז, פרט למגזין אחד ("טורבו") שהיה היחידי שצעק שהמלך עירום, ולכן קוטלג מיד כ"אנין-טעם" במובן הרע של המושג הזה. או בעברית מדוברת יותר - "פלצן" ו"מתנשא". אני לא מתבייש להיות "פלצן" ואנין-הגה ולא להעריץ את העגלות היפניות של שנות ה-80. רק במדינה בה מכונית נמדדת לא לפי איך היא נוסעת, אלא רק על פי אמינות ועלות אחזקה (כלומר - כמה זמן היא יכולה לשרוד ללא תחזוקה כלל - כפועל יוצא משתי תכונות אלה היא נשפטת כ"סחירה" או לא) אנשים מתייחסים למכונית כמו לאיגרת-חוב ומעריצים את הסובארו הישנות. לזכותן ייאמר שהאמינות של מנועי הבוקסר הישנים באמת מיתולוגית, (במחיר של ביצועים עלובים) אבל לסובארו אין מונופול על אמינות מיתולוגית. לפניה היו פיג'ו 404, וולבו 144 וכמובן החיפושית. כולן אמינות להפליא, וכולן אגב (כמה מפתיע), "מצטיינות" בניהוג רע להפליא, ולחובב הגה אין באמת מה לחפש בהן... (זה סרט שחוזר על עצמו גם היום ע םעוד כמה "סמלי אמינות", אולי זה אומר משהו?) מנוע אמין זה טוב וחשוב, אבל מכונית היא לא רק מנוע שיודע לנסוע 300,000 קילומטר. ואם היא נוסעת כל כך רע, למי זה כל כך משנה שהמנוע שלה שורד שנים ארוכות?.... כאן לא אפריקה. מותר לנו לצפות מהמכונית שלנו לעוד כמה תכונות. מאז שנות ה-80, סובארו כיצרן ביצעה קפיצת דרך מרשימה ביותר. היא מייצרת היום מכוניות מרשימות ומעולות באמת, אבל ביחד עם המצויינות והתחכום, האחזקה כבר לא זולה וגם האמינות, אפעס, כבר לא כל כך מיתולוגית. קל מאוד לקלקל סובארו מודרנית ולשלם תועפות על תחזוקה ותיקונים שלה.

אסור לרדת ברכב מנועי כלשהו, לחופי הים, מוכרזים ולא מוכרזים, עד למרחק של 100 מטרים מקו המים. כן, אני יודע שתיאורטית זה הופך את הנסיעה בכמה קטעים של כביש החוף ושל כביש 90 (כינרת, ים המלח) וכביש 92 (כינרת) ללא-חוקיים... אבל ככה זה. מדינה מפגרת. בשטח: בתחומי שמורות טבע מוכרזות מותר לנסוע אך ורק על שבילים מסומנים ורק בשעות היום. חניות לילה ניתן לבצע רק בחניוני הלילה המוכרזים. פקחי רשות שמורות הטבע אוכפים את ההגבלות הללו והקנסות אינם מהנמוכים - ראו הוזהרתם. בכל שטח שאינו שמורה מוכרזת, מותר תיאורטית לנסוע ולישון איפה שרוצים ומתי שרוצים. תיאורטית - משום שגלגלי הרכב חורצים "קוליסים", פוגעים בצמחיה ובבעלי חיים, ולכן - נהגי רכבי השטח מתבקשים לא לרדת מהשבילים גם בשטח שאינו מוכרז כשמורה. שטחים נרחבים, בעיקר בנגב, רמת הגולן, מדבר יהודה, אבל גם בכרמל וברמות-מנשה ועוד ועוד, משמשים את צה"ל לאימונים, חלקם באש חיה, ולכן הכניסה אליהם והנסיעה בהם אפשרית רק בסופי שבוע ובחגים. לעתים קורה שיחידות מסויימות נאלצות להתאמן גם בסופי שבוע ולכן אם אתם מתכננים טיול שכולל מעבר בשטחי אימונים/אש גם בסופ"שים/חגים, מומלץ לתאם את הכניסה/מעבר עם מפקדות תיאום האימונים של הפיקודים הרלוונטיים (דרום/מרכז/צפון) כדי למנוע מצב של פגזים ומצררים שורקים מעל לראש... בכל מקרה של מעבר בשטח אימונים - אסור באיסור חמור לרדת מהשביל, לא לנגוע, לא להזיז ולא להרים גרוטאות וחלקי מתכת שעשויים להתגלות כנפלי פגזים, פצצות או טילים - וכבר קרו אסונות! שבילי שדות - מותרים בנסיעה, אבל אנא מכם, נא לא לרדת מהשביל ולעלות על שטחים מעובדים ולפגוע בפרנסתם של חקלאים. בסה"כ, ביחס למה שקורה בחו"ל, שם רוב השטחים הינם פרטיים/אסורים בכניסת רכב מנועי, מצבם של חובבי השטח בישראל מצוין - רוב השטחים הפתוחים הינם אדמות מדינה ומותרים לכניסת הציבור הרחב על ג'יפיו, אופנועיו וטרקטורוניו במגבלות שהוזכרו. אז בבקשה - אל תסטו מהשבילים, אל תשחיתו, אל תשליכו אשפה - גם כדי לשמור על הטבע, וגם כדי לשמור על מירקם יחסים תקין עם הרשויות.