urban.racer

רגע, הוא מקעקע בקיפוד הפעם? האמת שלא התייחסתי לשלך ספציפית כי דילגתי עליו. בכל מקרה, אני עדיין חושה ששניר הוא לאו דווקא הבן אדם למשימה, כי הסגנון שלו הוא די אישי וזו הסיבה שבדרך באים אליו. כל זה בטל בשישים בהנחה שהחבר רוצה משהו בסגנון של שניר. ואז, אכן זהו כנראה ההמלצה הכי טובה. וסליחה

אז אתה בעצם אומר שהוא צריך לטוס לברצלונה להתקעקע? תחשבו רגע לפני שאתם זורקים לאוויר. שניר נמצא בארץ לעיתים רחוקות יחסית. פעם אחרונה שפגשית אותו היה לפני כחצי שנה, ולר יודע לי אישית שהוא חזר מאז. ושניר ממש לא יתאים פה כי החבר רוצה משהו שהוא החליט שצריך להיות בצורה מסויימת בלי לערער על כך. יש סיבה לזה שלא המלצתי על אף אחד מהמקעקעים שאני מכיר כי הם לא עובדים ככה, מהסיבה שיש להם אינטגרטי מקצועי שלא יתן להם לקחת כל עבודה. ושניר, כמו שכתבתי ומההכרות השטחית לי איתו , הוא אחד מהם.

הקפצה

ניסיתי לשכנע אותו לקחת את הרכבים לנסיעת מבחן, אבל הוא עקשן. בסוף יקח ככל הנראה את ה208. בעיקר בגלל הנוחות שלה.

http://www.audison.eu/index.php?page=product&id=51 אודיסון מפרסמים את סדרת פרימה, מגילה גם היא DSP, ומיועדת לאינטגרציה עם מערכות OEM. ספציפית הקישור למגבר 5 ערוצים. יש גם מגבר 8 ערוצים, 4 ערוצים ועוד שני מגברים שמיועדים להתחבר למגברים מסדרת BIT (כמו שקשרתי) למטרת הוספת ערוצי הגברה. אחד הדברים שעניינו אותי יותר היא האופצייה למערום. המגברים תוכננו ככה שיהיה אפשר להניח אותם אחד על השני כדי לחסוך מקום והתעסקות

גם סחבק נטש את האייפוד בסוף לטובת כונן פלאש. ההבדל אדיר ולסחבק עוד יש מערכת שיועדה לאייפוד (ida-x100 של אלפיין).

אבא שלי החליט שהוא צריך רכבב חדש. הוא יודע שני דברים בגדול. שהוא רוצה צרפתייה ושתהיה זולה. מהון להון, הוא די נסגר על הרנו 208 הבסיסית, שיקרה בסכום די נכבד מהקלירו הבסיסית, כמעט 7,000. הייתי רוצה לבקש את עצתכם. מה דעתכם? קליאו? 208? האם יש רכב אחרת ששווה בדיקה? איך הפיאסטה, היא בכלל בקטגוריה?

Dont over do it. כלל ברזל לדעתי. האיכות של פרטים כאלו תלויה בגודל הכללי של הקעקוע

א׳. עוף על זה. קשה להסביר יש משהו מספק בקעקועים. אני כבר די מכור לעניין ודי מגיע למצב שאני חייב אחד מדי פעם. יוצא לי לפחות אחד בשנה, לפעמים שניים. ב׳ למי אכפת מה אחרים חושבים על עצם הקונספט של להתקעקע או למה. השאלה הייתה על המה. לא על הלמה או על האיך. מה עם שתי ידיים ריאליסטיות (תמונה של יד של סבתא ויד של סבא לדוגמא) שחופנות לב מקודש? שילוב של הריאליזם ש החבר מריפר עושה ושל קעוקוע קלאסי? בראש זה נראה לי יפה, שונה ומעניין.

אנטריקוט זה למתחילים. סינטה זה לחובבנים. גברים אמיתיים אוכלים ראמפ ואונגלה. פילה זה בכלל שיקוץ. אלא אם זה טרטר, ואז זה אחלה חמודה. ולעניינינו. איפה יש בייבי בק ריבס בארץ?!?!

אתה יודע, יותר מהכל בתמונות, זה החיוך שלך זה מה שקפץ לי לעין. כיף לראות אדם מאושר הלוואי עלי לחייך ככה.

https://www.google.com/search?q=sacred+heart+tattoo&espv=210&es_sm=122&tbm=isch&tbo=u&source=univ&sa=X&ei=QQHUUsrVN-qh7Abb8YD4DQ&ved=0CEcQsAQ&biw=1600&bih=774 אבל לא נראה לי שזה מה שאתה מחפש

לטעמי יד שמחזיקה לב מסמלת מחנק כלשהו. Sacred heart יותר מתאים אם תשאל את דעתי (נסיון קודם מסתכם ב11 קעקועים, אחד במקרה הוא קעקוע לזכר סבי ז״ל) עריכה: עברתי על הגלריה. מרשים בהחלט

דריש, לצערי סגרו לנו את הבסטה באוקטובר האחרון. עניינים מוציפליים, ככל הנראה בעזרת הרבנות שלא מתה על העניין שאנחנו העסק היחיד בשטח השיפוט של תל מונד שפתוח בשבת ועוד גרוע מזה מללא תעודה. אבל אין לי הוכחה, זה בגדר שמועה גרידא. אני בנתיים המשכתי לשבתאי באבן יהודה. אווירה שונה ורגועה יותר. האוכל לצערי לא קרוב ברמה, אבל עדיין טוב. לענייננו אנו. פלו, תבדיל בין סטייק לגוש. שניהם נתחים. שניהם מצריכים טיפול שונה. פורטר ופריים הם סטייקים, ככאלו, סטיית התקן בהכנה חמידה רצוייה בהתאם למשקל היא די קטנה. סטייק פורטר במשקל של 800-900 גרם צריך בין 7-12 דקות, תלוי בעוצמה למדיום רר עד מדיום. כמובן שהנתחים עומדים בחוץ כחצי שעה לפני עלייה לגריל. לעומתם, גושים עולים על רשת גבוה או רוטיסרי אם יש (אגב גוש, למי שלא ניסה, שפונדרה עם העצם הוא גוש מדהים). אני פדנט על האש, ולא עוזב את הגריל. אני לא מוכן שיצלו בשבילי את הסטייק למעט חברים שהם במקרה אשפים על הגריל.

ה שני גרוש שלי, מלח - מלחי ים גסים כמו מלח אטלנטי, מלח פחם וכיו"ב לטעמי עדיפים פי כמה מונים. טעמם עדין יותר, והם סופחים פחות נוזל למיטב הבנתי, עוד שמועה ששמעתי שהם פחות מסיסים בנוזל. אני רק יודע שבפורטרהאוס, בה עבדתי (זצ"ל), עבדנו על הבשרים עם מלח אטלנטי באופן בלעדי. אני אישית עובד בעיקר עם נתחים "יבשים" יותר, לא אוהב שומן במיוחד. אז הנתחים נמצאים ממש מעט על האש, למעט פהתחים כמו פורטרהאוס או פריים ריב שהם עבים מאוד וצריכים לפעמים גם 10 דקות או רבע שעה (תלוי בחום שהגריל שומר [אני ממש צריך גריל גז ]) את ההמלחה והפלפול אני עושה עם העלייה לגריל ואחרי ההפיכה. עוד טריק שלמדתי מהשף לנתחי אנטריקוט במיוחד הוא לשים מערום מלח על גושי השומן של האנטרקוט כדי להפוך אותו לקריסיפי יותר.

לא מצאתי את עומרי הזה בפייס, אפשר קישור?

שכחתי תמונה של הבורד

סכיני מטבחי של f.dick. זוג טורנה 3״ מסדרת סופרייר וסכין פריסה מסדרת פרמייר פלוס הטורנה עדיין באריזה המקורית, אחת מהן מעולם לא הוצאה בהאריזה, והשנייה הוצאה פעם אחת לצורך בדיקה והוחזרה לאריזה. שתי הטורנה ימכרו ב70 לאחת או 130לשתיהן. הסכין פריסה הוצאה פעם אחת לבדיקה בחנות (לובלינסקי קינג ג׳ורג׳) ולא הייתה בשימוש בכלל. האריזה הלכה לפח באדיבות המנקה. הסכין עולה 442 חדשה ותמכר ב390. *מי שירכוש את כל הסכינים יקבל אותן ב500 לכולן עם מגן להב לסכין פריסה. בנוסף, יש לי לונגבורד ספייר, רק הבורד עצמו של חברת מדריד. מתאים לפרירייד וcarving בעיקר. הלוח עצמו עשוי כולו במבוק, בעל פלקס בינוני ונרכב רק כשלושה שבועות בזמן שהייתי בארה״ב באיזור סן פרנסיסקו וכביש 1. הוא שכב קצת בשמש ולכן הצבע שלו טיפה דהוי. מחיר חדש הוא כ550 ש״ח בארה״ב. בארץ לא מוצאים כאלו נקודה. אני מעיעף אותו ב400. יש מצב שאני יכול לעזור בסט מוזל של צירי פריס עם גלגלי דיוויין במחיר אטרקטיבי. המחירים סופיים. בהחלט. אני זמין ב0544962382, אפשרי גם בהודעות sms, פרטיות ובמייל [email protected]

עבר זמן מה מאז שכתבתי פה לא זוכר מתי באתי לפורום כדי לגובב את אשר על ליבי, נראה לי שבגיבוב מעולם לא. כמה ימים מחורבנים עברו עלי, כנראה שהפרפורציה שלי לא משהו, אבל עדיין אני מרגיש נורא. תמיד הייתי ספק דכאוני קליני ספק מאני דפרסי. במאניה אני די שולט, בדכאון לא תמיד, ועברה תקופה די ארוכה מאז המשבר האחרון. הרבה פעמים זה נבע מלחצים בתחום הפיננסי. גם הפעם. עוד פעם באתי למשוך כסף מהבנק (אינני מחזיק בפלסטיק. אני לא ממש טוב עם העניין הזה, אני עובד על הנושא הזה של שליטה בהוצאות) ועוד פעם נשמעה הבשורה. אני לא יכולה לבצע העברה (אני מעביר סכום כסף מדי חודש להורי מכיווןן שהם שלמו משהו באשראי שאני לא יכלתי) כי יש עיכול. ״שיט, שוב? איך עוד פעם הגעתי לזה חשבתי לעצמי״. אם נוסיף את הנ״ל לעובדה שדי מאסתי בלימודים וזה שאני רוצה לעשות כל כך הרבה דברים אבל מפחד לעשות צעד בכיוון, וקבלתם מתכון לאסון נפשי. והנה עבר עוד לילה שבו אני חושב איזה כיף היה לא להתעורר בבוקר, או בכלל. צריך לציין שלא אשלח יד בחיי שלי, זה לא שאכפת לי, הדבר הכי טוב שאני מרגיש שיכול לקרות לי הוא איזה שהיא תאונה. ככה מישהו אחר יהיה אשם ולי תהיה מנוחה. אני אשלח יד בחיי, פשוט יש יותר מדי אנשים שאכפת לי מהם כדי לפגוע בהם ככה. אז אני קם בבוקר והולך לעבודה, אחרי חצי שעה-שעה ככה נכנסים ללופ והראש עובר מוד של עבודה. יש לקוחות ועובדים, צריך לעטות את המסיכה של הרציני והשמח. זה עובד. אני טוב בזה ומנוסה בזה כבר שנים. בשוגון של ג׳יימס קלאוול יש משפט שאומר "It's a saying they have, that a man has a false heart in his mouth for the world to see, another in his breast to show to his special friends and his family, and the real one, the true one, the secret one, which is never known to anyone except to himself alone, hidden only God knows where.". ״לאדם יש לב שקרי בפיו להראות לעולם, אחד מיוחד לחבריו ולמשפחתו ואחד, אמיתי, כנה וסודי אשר לא ידוע איש מלבדו, חבוי במקום שרק האל יודע היכן הוא." התרגום הזה שלי, כי לך תמצא אותו עכשיו בעברית. אני מחובר למשפט הזה מאז שקראתי את הספר לראשונה, אני חושב שהייתי בן 15-16. כמה אמת יש בו. גם פה כשאני שופך הכל, מי באמת מכיר אותי? אף אחד כנראה, לא באמת. האמת? שאני רק רוצה לחזור להתחבא מהכל. זה כל כך כיף, להסתגר בחדר ולשכוח שיש עולם בחוץ. אבל אי אפשר. החובות לעירייה לא ישלמו את עצמם, וההלוואה לא תעלם כי בקשתי אל מול כוכב נופל. זו המציאות, ואני שונא אותה. אני שונא את העובדה שאני לא יכול לקום בבוקר וללכת לסדנה שאני חולם עליה כדי לבנות אופנוע/כסא/מנורה, כי צריך להתפרנס. כי צריך לסיים את התואר כי הבטחתי לאמא, ולא בא לי לאכזב אותה. כי צריך להיות נורמטיבי,ורם תעשה משהו אחרת אין לך סיכוי. לא משנה מתי, אני מרגיש שאני לא שייך לזה, לא יעזור. יושבים חברים מהלימודים וככל שנוקפות הדקות אני מתחיל להעלם לתוך עצמי. אלא אם כן שתיתי. ואז באמת שאני שם. יותר עם המלצרית/מארחת/ברמנית/רווקה בעלת מראה מצודד, כי באותו רגע הצייד יוצא ושיזדיינו השאר. לפעמים בא לי שהוא ישאר בחוץ. עם הבטחון והרעב הזה. הוא רעב בכל תחום, לא רק נשים. בא לו לכבוש את העולם. אבל אז אני מתעורר בבית, לפעמים היא עדיין ישנה, לפעמים היא כבר הלכה. ואני? במקרה הרע עם כאב ראש וצמא למים, במקרה הטוב סתם צמא. הוא כבר עזב מזמן ואני חוזר להיות אני שכולם מכירים ואוהבים. זה שאכפת לו מכולם חוץ מעצמו. זה שמוכן לעשות הכל למען החברים, אבל לא מצליח לעשות למען עצמו. אני חושב שנגמרו לי המילים. לא הרגשות, המילים. אז לבנתיים, לילה טוב.

ניר, לא לשכוח טולרנסים לבנייה של הטבלט. אני אומר לך כבר עכשיו. כל הדפסה בסרטריאוליטוגרפיה (השײַטה שהזכרת, של חומר שמתקשה בקרני uv) לא יחזיק ברכב. החומרים האלו מתחילים להתרכך כבר בחמישים שישים מעלות, וחשיפה ממושכת לקרני שמש עוד יותר מחלישה את החומר לרמת קריסה. אין לך מנוס מלהדפיס בחומרים תרמופלסטיים כמו פוליקרבונט במקקרה הטוב או ABS במקרה הפחות טוב.

סתם מעין ניסוי שאני עושה לקורס בלימודים. אשמח אם תשתתפו ותשתפו https://www.facebook.com/ori.shavit.14/posts/10152059361174518:0

לפרוקיט חדש, אני צריף אופנועים במצב סביר שהורדו מהכביש. לא משנה המצב. רעיונות?

התחלתי לעשן בגיל 19, בצבא. לילה של נדודי שינה עקב משהו שבין דכאון לשבריריות רגשית של בחור שכל החיים הוגשו עד כה על מגש של כסף, ותמיד היה הכי חכם והכי טוב. הרי אם אמא אומרת, אז אמא יודעת... כולם אשמים, רק אני לא. בכל מקרה, בצבא, כולם כבר יודעים, שהכי שיודע הכי טוב זה הסמל ואתה, בגדול, עד שסיימת מסלול, לא יודע כלום. אז הנה אני, שבור מנטלית, יושב על השולחן פריסה שבין המגורים לבין המשטח טנקים של הפלוגה ומנסה למצוא מנוח. פתאום חבר, שלמען האמת, חורה לי שאני לא זוכר את שמו (אני רק זוכר שאם היה אדם שאכפת לו, זה היה הוא) חוזר משמירה. יושב, מוציא חפיסה של לאקי, ומתחיל דבר איתי על מה קורה. באיזשהו שלב, בקשתי סגרייה. חשבתי שאולי זה יעשה לי טוב. לא יודע למה, ככה. מאותו יום התחלתי לעשן. צ'יק צ'ק התחלתי להיות ראוי לשם קטר. בין קופסא וחצי שתיים ביום בתקופה הקשה. באיזשהו שלב ראיתי טבק של דראם, ותמיד בסרטים גברים מאתיים עישנו טבק. אזהחלטתי שבא לי על הפוזה, אז זה מה שעשיתי. עשנתי טבק כמעט שנה, כשכולם מסתבלטים עלי שאני פוזאיסט. בגדול? התחלתי את הטרנד לפני שהוא היה מגניב.

אך ורק של חברות נורמליות - alpine, jvc, kenwood, sony, calrion וכיו"ב. לא קריטי יציאות ותבפות "מיוחדות" כמו מסכים משוכללים, תאימות אייפוד וכאלו. יכול לשלם גג-גג 350. הודעות בה"פ.

לא הייתי במערכת יחסים +- 6 שנים. באות והולכות, הבעיה אצלי, זה בטוח. בגיל 29 אני מחכהשתבוא אחת שתשנה את הפרספקטיבה, אבל אם היא צריכה להיות מוכנה לזה שילדים לא יהיו. לא רוצה. לא צריך.