ניב981

ואז, ערב אחד מצלצל הטלפון. בובי על הקו. כמה מילות נימוסין כמנהג העדה ואז משום מקום מגיעה ההצעה. שומע, התארגנו כמה חברים לטיול נהיגה ביער השחור, זה קורה עוד 3 ימים, אחד נשר וחסרה לנו יד. רוצה להצטרף? תן לי 24 שעות לתשובה, אני מנסה נואשות להרוויח זמן. קח, הוא יורה. Yes I do, אני משיב לו למחרת, בספונטניות וקלילות בלתי אופיינית בעליל אשר מפתיעה אפילו את עצמי. ועל כך בדיעבד, מודה לאל. ולבובי. וכבר טיילתי ביער השחור. בטיול ראשון נהגתי על 911 4S ובוקסטר 981S ובשני על יגואר F-type s. הטיול האחרון היה בפער המהנה שבהם. המתכון די פשוט: אנשים שכיף לבלות איתם, אוכל טוב, יין טוב (והרבה), רכבים מסקרנים ושאלילת המזל תברך אותנו במזג אוויר טוב וסטייג'ים פנויים מרכבים. הפעם האלילה האירה פנים ביג טיים. אבל בסוף, הלא באנו לנהוג. לנהוג ולדבר על רכבים. אז בואו נדבר... מהטיול חלפו כבר כמה חודשים, ובובי הצליח להפתיע אותי שוב. את הכתיבה הקולחת והמרתקת שלו אני כבר מכיר. מה שהפתיע היה השורה התחתונה. הייתי משוכנע שכל חברי הקבוצה תמימי דעים שהטוענת לכתר, הגם שלא לגמרי אפויה, הדיחה את המלכה האם הבוקסטר, אחרי שנים ארוכות של שליטה בכיפה. אז לדידי, האלפין A110S, היא הרכב המהנה ביותר לנהיגה בכבישי הנהיגה ביער השחור. כך גם, להבדיל אלף אלפי הבדלות, אני מניח שתהיה גם בכבישי נהיגה בישראל. אכן האלפין אינה עשויה מחומרים של אהבה ממבט ראשון. החשדנות מתחילה בניראות. כמו המיני, הפיאט 500 וה 124 ספיידר החדשות, העיצוב שלה הוא הומאז' לדגם הקודם משנות ה 60. אלא שבניגוד לדוגמאות האחרות, לגביהן העיצוב לכתחילה היה או הפך להיות קלאסי, העיצוב של האלפין לא עובר חלק בגרון. איך כתב בובי, יותר בבחינת טעם נרכש. תא הנהג צפוף אבל לא קלסטרופובי. הכל נגיש ונוח. מושבי הבאקט מצוינים. עוטפים, מחבקים וקשיחים במידה מדויקת. הסאונד של מנוע הרנו טיפוסי, לא מתחנף ולא מתוגבר מלאכותית. התחושה בנהיגה ראשונה ברכב מהוססת משהו. המעבר המיידי מה M2 ומהבוקסטר מצריך שוב ושוב התאקלמות ראשונה. בעיקר בשימוש בדוושת הברקס שבאופן כללי, ובמיוחד בהשוואה לפורשה, היא נקודתית ולא לינארית. לוקח קצת זמן להתיידד איתה ולהשתמש בה באופן אינטואיטיבי להעברות משקל. כך גם, החשש הראשוני האם ואיך הרכב ישדר התראה מוקדמת לפני שהזנב יצא לטיול עצמאי. בכל זאת הנעה אחורית ומנוע מרכזי, לא מוסיף לביטחון הכללי בדייט הראשון. רק ביום השלישי לטיול, בסטייג' הררי נפלא וארוך, זה שדן סיפר לנו ששימש במאה שעברה לתחרויות אפ-היל, העזתי ללחוץ על מתג הקסם ולעבור ממצב ספורט למצב טראק. ואז זה קרה. ההתאהבות כלומר. לא טעם נרכש שלוקח את הזמן. בבום. הכל התחבר ביחד והמכונה הפכה להיות חלק ממני. פניות הדוקות, ישורות קצרות, עליות, ירידות, שיפועים, הרפינים, היא פשוט רקדה שם ריקוד שלא חוויתי כמותו באף רכב אחר בו נהגתי. בלי טיפת מאמץ. בקלילות מעוררת השתאות. אני מוצא עצמי "יושב" על ה M2 בירידה, מרגיש איך אחד הנהגים הטובים שאני מכיר ובעלים של M2 בעצמו (לא בובי), שמכיר את ה M2 כמו את כף ידו, מזיע על המגבלות של הבימר הכבדה בניסיון נואש להתנתק. וחולפת בראשי המחשבה, טוב, נו, בטח בחזור, בעלייה, הסוסים הבוואריים יענישו את הצפרדע הצרפתיה. ולא, זה לא קורה. הקלילות המטורפת של האלפין, אה לה לוטוס, עצמות העצה הכפולות קדימה ואחורה, והכיול הנפלא של הרכב, משחזרים את אותו סיפור גם בעליה. הכוח נכנע לפער העצום במשקל. 1.65 מול 1.1 טון. שם זה מתחיל ושם זה נגמר. אז נכון שהכבישים האלו תפורים בדיוק למידות של האלפין, נכון שבפניות הארוכות והמהירות, לא כל שכן בישורות, הכוח הברוטאלי של הבימר ייתן את הטון, שאיכות הגימור שלה אינה אחידה, לשון המעטה, ושבמחיר שלה (יותר יקרה מהבוקסטר...) היה מצופה ממנה ליותר, ופה ושם הרבה יותר (עיין ערך דצ'יה דסטר בכתבה של בובי), נכון שהחזות שלה אינה לטעמו של כל חך, אין לה גיר ידני (וטוב שכך כי אחרת לא הייתי עומד בפיתוי ומזמין אחת), תא המטען שלה מגוחך אפילו בהשוואה לתאי מטען זעירים כמו בבוקסטר ובמיאטה... הכל נכון! אבל בסוף, אם נחזור לשאלה המקורית, מה הרכב המהנה יותר לנהיגה בכביש הררי מפותל, שם ביער השחור וגם כאן אצלנו במכורה, הכל מתמצה בדבר אחד: מה מרגש אותנו יותר שם בזון, אם נכנסנו לזון, באותו כביש. והאלפין היא אחת מאותם רכבים בודדים ויחידי סגולה, שהכל מתחבר בהם באיזון מופתי שמייצר קסם כשדוחקים אותם לנהיגה במגבלות. בכל טיול נהיגה, בכל מסלול בארץ, פצאל, ערד ואפילו במוטור סיטי, בין ה 3 הייתי בוחר באלפין. שוב ושוב.

זן ואומנות תחביב הנהיגה נתחיל מהסוף. אכן העולם אינו עוצר במקום. לא ירחק היום, והשינוע שלנו ממקום למקום ייעשה בידי מכונות אוטונומיות מונעות חשמל. מכוניות יהפכו לתחביב בלבד ואותן, כך נראה, ניתן יהיה לנהוג במסלולים בלבד. במובן זה, הקידמה לא בדיוק מיטיבה עמנו, חובבי ההגה. הטענה שלי, היא שגם ההתפתחות הטכנולוגית הנוכחית, המקדשת את המרוץ אחר הזמנים, מי יגלח עוד כמה עשיריות שנייה בנורבורגרינג וייעשה שיא חדש בסגמנט כלשהו, כששיאים נשברים בזה אחר זה, גם היא עצמה, לא עושה עמנו חסד. ישאל עצמו כל פטרולהאד האם המלכה החדשה בשכונה, זו שעשתה את השיא החדש ברינג, האם היא מלהיבה יותר? מרגשת יותר? כייפית יותר? אני מוכן להסתכן ולהניח שמרביתנו יענו על כך בשלילה. ואני חלילה לא מזלזל בהישג הטכנולוגי האדיר של המהנדסים בשטוטגרט או בבווריה או במרנלו, או בכל מקום אחר. רחוק מזה. אני רק טוען שבמרוץ המטורף הזה, אחר הזמנים הבלתי שפויים, וכן, גם בהנגשה של אותם זמנים לנהגים חובבים, משהו התפספס. הוחמצה החווייה של הנהיגה ברכב מתקשר, מעורב, שובב, ונגיש במהירויות שפויות ולא מבעיתות. כן. הנגישות הזו כבר לא קיימת יותר. הנגישות לנהוג ברכב על המגבלות גם כשאתה לא שומאכר, וגם לא בר ברוך. את זה הבין קולין צ'פמן הגאון בשנות השישים של המאה שעברה. בפרפראזה על אימרתו האלמותית, אומר כך: if you want to have fun, add lightness. והמלוכסנים בהירושימה לקחו את הפלטפורמה של הלוטוס אלאן ועשו את המיאטה האגדתית, שעל גילגוליה ודורותיה, מיוצרת כבר למעלה מ 50 שנים. והטויובארו, גם היא טייק אוף על אותו רעיון. אז יש לי הרבה הערכה וכבוד למרקס הברוטאלית. אם אמשיך את המשל של רומן, אז למלחמה כנראה שהייתי לוקח אותה. ולהבדיל - לטיול שבת או ליום מסלול? אין דילמה. לא, תודה.

פיאטה... ובשמה המלא: אבארט 124 ספיידר ידנית. 😀

הפוך גוטה, הפוך... אני עונה לדורון_7 על השאלה לרומן, אבל בעצם, מגיב גם לכתבה של רומן ולתובנות שלו מהנהיגה על המרקספלצת. היה לי העונג והכבוד להצטרף לטיול באותו יום מבחן, והיינו כמה חברים טובים שהמשותף לנו הוא לכאורה האהבה לנהיגה. ואני אומר "לכאורה", כי המשותף לנו, מבלי שהגדרנו זאת לעצמנו, הוא הרבה מעבר לכך. משותף לנו אותו דבר חמקמק שאני מכנה: האבולוציה שלי כחובב נהיגה, ששם את כולנו פחות או יותר באותו שלב "אבולוציוני". תיכף נגיע לזה... למרקס קרה מה שקורה למעשה כמעט לכל תעשיית הרכב במירוץ החימוש שלהם בסגמנט מכוניות ה"ספורט". המרדף הבלתי פוסק אחר הכוח הביא לתוצאה מגוחכת שכיום, למכוניות בייצור סדרתי בסגמנט הזה יש כוח שעד לפני שניים שלושה עשורים מכוניות על רק חלמו עליו. הבעיה היא שכפי שהתייחס לכך ברמיזה רומן, בכתבה הנפלאה שכתב, מי שאיננו איירטון סנה זצ"ל או שאיננו שארל לקלר, לצעירים ביניכם שהשם סנה נשמע להם כמו שם של עץ מהתנ"ך, אלא הוא נהג חובב כמונו, כשהוא מעז לסחוט את דוושת ההאצה בנהיגה בכביש, מתפלל שיצליח להוריד כזה כוח מטורף לכביש ובא בעת להשאיר את המפלצת על הכביש... אלא אם כן, תהיה שם אלקטרוניקה. ובמנות גדושות. וזה בדיוק מה שעשתה היצרנית משטוטגרט. העלתה את רמת האלקטרוניקה לכזו שתהיה תואמת לרמת הכוח האינסופי ותשמור עליך הנהג. השאלה היא מה התוצאה של שעטנז הכוח, האלקטרוניקה וגם, בל נשכח, המשקל הנוכח והגומי הרחב. מאוד רחב... התוצאה היא משהו שהולך ומתקרב לנהיגה בסימולטור או במשחק מחשב. אין שום פיל. נאדה תקשורת. לא מההגה (לכך רומן התייחס), לא מהבלמים (גם לזה התייחס), לא מהצמיגים ולא מהשלדה. אתה יושב בסימולטור מנהג את המחשב והמחשב הוא זה שמנהג את המרקספלצת. אז נכון. מהר. מהר מאוד אפילו. סביר להניח שלא אעשה כאלו זמנים כמעט בכל כביש נתון, כמעט בכל רכב אחר עליו נהגתי (בסייג אולי, רק אולי, ביחס ל981S). אז מה ? וכאן, אני חוזר לעניין ההוא, של האבולוציה שלי כנהג חובב. מה מרגש אותי בנהיגה ? מה אני מחפש בטיול נהיגה, או במסלול ? מה מגדיר את התחביב הזה שלי ? האם אני מחפש להיות "הכי מהיר" בשכונה ? לא! או, אם להיות כן, אז כבר לא; האם אני נהנה להרגיש את הבעיטה הזו בהאצה חזקה ? לפעמים נחמד, אבל כבר לא ממש מעניין. היום, ולמעשה כבר זמן רב, שהכיף שלי כנהג חובב, בכל אירוע של נהיגה, טיול בכביש מתפתל, נהיגה במסלול, בארץ או בחו"ל, הוא להרגיש את הרכב, לקבל ממנו את הפידבק שאני רוצה, מכל חלק שלו, מהצמיגים, ההגה, השילדה, הבלמים, המתלים, וכך, לאחר שאני מרגיש ש"התחברתי", לחפש את המגבלות שלו, את מגבלות האחיזה, את התיקון הנכון והמדויק של ההגה כשהזנב מכשכש, את הטרייל ברייקינג ביחד עם הפניית ההגה אל תוך הפנייה, ובקיצור, את אותה תחושה עילאית של כיף מזוקק וטהור כשאתה מרגיש שאתה שולט ברכב במעטפת, בקצה המגבלות, והרכב יודע לתגמל אותך כשהוא קצת יוצא מהמעטפת, ולא נושך. ואני לא מדבר על הנעה קדמית. עכשיו בואו נחזור למקרספלצת. היא תספק אולי הרבה סחורה, בטונות, אבל לא את אותו דבר שעושה לי אישית כיף. היא תהיה מהירה בטירוף, תתן לך כוח לינארי מדהים ומשיכה בלתי נפסקת במהירויות על קוליות, היא תנסוך בך המון ביטחון ולא תבגוד (כשלא נתת גט כריתות לאלקטרוניקה). ואם חלילה תנתק את האלקטרוניקה, היא תהיה בלתי נשלטת ובלתי צפויה ברמות של אשתך במחזור ביום רע. אבל היא לא תהיה פאן. לעולם. עם כל המשקל, הכוח, הגומי האינסופי שלה, והסוציופטיה התקשורתית שלה, היא לא תתן לך לעולם ליהנות ממשחקי זנב נשלטים במהירויות שפויות, כאלו שיאפשרו לך להחזיר לחוף מבטחים את הזנב שלפתע החליט לצאת לעצמאות. את כל זה היא לעולם לא תספק. ולכן, גם אם המחיר שלה היה זמין יותר עבורי, היא לעול לא תהיה מכונית חלומותיי, ואני לא רואה את עצמי מתחמש בה. וכדי להקדים תשובה לשאלה - כן, נהגתי עליה. בכביש מתפתל אי שם בצפון, שמאפשר לשחרר את הסוסים מהאורווה. ולא, לא שחררתי בקרות... ועכשיו, אני חוזר אליך דורון ולשאלתך. באותו כביש נתתי לרומן, הבוחן, לנהוג ברכב שלי. רודסטר קלילה, מנוע קדמי, הנעה אחורית, דיפ מוגבל החלקה, 1/2 מהמשקל של המרקס, 1/3 מהכוח, 1/5 מהמומנט ו - 1/10 מהאחיזה. +- נתונים דומים לברז (ולא מיאטה :). ההבעה על פניו אמרה הכל. איי רסט מיי קייס.