rashkana1

פרק שני BDC – Bottom Dead Center המצב שבו הבוכנה בתחתית הצילינדר. Audi R8 יש רגע כזה שאתה מבין שמה שחשבת שאתה מבין, זה שאתה בעצם לא מבין כלום. יוצאים ממינכן על A95 דרומה. ליד גארמיש‑פרטנקירכן נגמרת האוטובאן, והכביש נהיה אלפיני. נכנסים לאוסטריה ומתחברים ל‑A13, Brenner Autobahn. חוצים את האלפים דרך מעבר ברנר (Brennerpass). בצד האיטלקי זה כבר A22, Autostrada del. מאחורי מינכן, לפני המעבר. מימין האישה, ובגב ה‑V8 נושם. המחוג מטפס ל‑7000 סל״ד, קלאץ׳, הילוך חמישי, גז, ובום. היא צועקת: “אני מרגישה את זה בבטן!” ואני חושב לעצמי שכל מה שצריך זה רגע אחד כשהכול נטען קדימה והאוטו מסרב לשחרר כדי להבין שכל מה שחשבתי שאני מבין על כוח, מהירות ואחיזה בעצם לא הבנתי כלל. הכביש נפתח קדימה כאילו מישהו סידר את העולם במיוחד לרגע הזה. מכוניות זזות הצידה בלי דרמה, רק הסכמה שקטה בין נהגים, במהירויות שלא משאירות מקום להסברים. אנחנו בדרך לסימונה, לארוחה במסעדה שאמא אמרה לי שאבא כל כך אהב. עוד מעט ניפגש עם אדון מ׳ וגברת פ׳, נאכל פסטה, ונמהר, נמהר חזרה ל‑R8. איזה יום שמש מושלם. נשבע שבעולם התצוגה הראשי של אודי, הבחור שמסר לנו על הרכב לבש כפפות לבנות, כאילו מדובר ביצירת אמנות ולא במכונית. אני לא אשכח את המבטים שהאנשים המנומסים הגניבו אליה. איזה רכב יפה זו R8. היא הייתה בעיניי כל כך מודרנית, וגם היום היא כל כך מדויקת. אומרים שהידנית עם V8 יותר נחשקת מהאחות הגדולה, V10, ובצדק. מבחינתי, רק הכלוב הכסוף של ידית ההילוכים מנצח. בלילה אני זוכר שהייתי יורד לחניה התת‑קרקעית, לראות אותה, לבדוק משהו. אני לא יודע מה בדיוק, או אולי לנסות להבין למה לא הבנתי כלום. קראתי פעם ראיון עם רוב דיקינסון, המייסד והבעלים של Singer, שאמר שאחד הדברים הכי חשובים ברכב זה היציבה. היחס בין גודל הגלגל, לרוחב ולגובה של הרכב. ומהרגע שאתה רואה את ה‑R8, זה כל כך ברור על מה הוא מדבר. המעצבים באינגולשטאדט עשו עבודה מצוינת. אומנם החלק האחורי כבד, אבל זה לא מונע מהרכב להיראות כאילו היא כבר מזנקת קדימה, גם כשהיא עומדת במקום. כנראה שגם אני לא היחדי שלא מבין הכל כי מה שנראה ב‑2006 כמאופק מדי, נתפס היום כעל‑זמני ומדויק

טרקטורים הם יופי הנדסי. כשפונקציונליות מכתיבה צורה והתוצאה פשוט יפה. מצרף תמונות מהאוסף הפרטי בארץ, כולל טרקטור פורשה קטן וחמודי.

פרק ראשון: Top Dead Center הנקודה הקיצונית ביותר אליה מגיעה בוכנה בתוך הצילינדר (TDC) ב־12 בנובמבר 1994 יצאתי לרילוקיישן בפיניקס, אריזונה. עמדתי על המדרגות הנעות בטרמינל הישן של בן־גוריון ונופפתי לשלום לאבא ואמא, מנסה לשמור את התמונה חדה, סוג של רגע אחד ברור בזמן, כזה שאתה עוד לא יודע שיישאר איתך שנים. אני חושב שלבשתי חולצת אלפין סטאר עם הדפס של קסדת המרוצים האגדית של Keijo Erik “Keke” Rosberg. אבא קנה לי אותה באיטליה כמה שבועות לפני כן. לא סתם חולצה הדרך שלו להגיד דברים על אהבה משותפת לרכב, למנועים, לאופנועים, למכאניקה, לכל מה שחי על גלגלים וצריך יחס נכון כדי לעבוד. שבוע אחרי שטסתי, אבא מכר לשכן את האוסטין מיני מטרו MG שלנו. יותר מ־90 אלף קילומטרים עשינו עליה. שש שנים היא הייתה שלי, ושש שנים מעבר לזה היא הגדירה אותי. עם החברה גמעתי איתה אלפי קילומטרים, מרמת הגולן ועד אילת. ימי שישי בצהריים, נס הרים הרבה לפני שהמקום הזה הפך לאתר עלייה לרגל. כביש ריק. אני מול עצמי: מבט רחוק, קו נכון, בלימה, העברת משקל. זוכר ששמעתי פעם את סבסטיאן לב אומר שאסור שנהיגה מהירה תהיה דרמה נהיגה היא טכניקה, שצריך לשייף עוד פעם ועוד פעם. זוכר איזה הגה מטורף היה למטרו, חיבור. אבל גם זוכר שהיה לה גיר כל כך ארוך, כמו פיצוי על ההגה המצוין. בריטיש ליילנד למה אפשר לצפות. הרכב הזה, שהיה ממשיכת דרכה המודרנית והפחות פופולרית של המיני, הייתה, כמובן, גשר נוסף לאבא סוג של מפתח לזיכרונות שנשארים. כן, גם אני רכשתי בתחנה המרכזית הישנה רמקולים של פיוניר עם טוויטר מובנה, וחירבנו ביחד את מגש תא המטען עם חורים אובליים. שמעתי שהיום באנגליה מגשים מושלמים הם בעלי ערך רב. האמת? אני לא זוכר מתי בפעם האחרונה ראיתי בארץ אוסטין מיני מטרו MG. יותר מ־30 שנה אפילו תמונה שלה אין לי. זו הייתה גם הפעם האחרונה שראיתי את אבא, שנפטר צעיר מידי, בפתאומיות כמה חודשים אחר כך. פרק שני BDC – Bottom Dead Center Audi R8 20 ומשהו שנה קדימה איפשהוא ליד מינכן, המשך יבוא.

כתוב נפלא, מתחבר לנקודה שבסוף ה-road trip צריך את החברים הנכונים, הכבשים המצוינים, ההרכב הנכון לרגע שמייצר זיכרון שנצרב – וזה באמת יכול לקרות עם כל רכב, ורצוי עם משהו טעים ללעוס 😀

כמו שכתבתי פעם תמיד חשבתי שאוסף המגזינים המפואר שלי הוא משהו שאוריש לילדים, ושיהיה לו ערך רב. אבל גם אני מודה היום אני מוצא יותר עניין בערוצי היוטיוב האהובים עליי, שמותאמים בדיוק לתחומי התוכן שאני אוהב. ובכל זאת, אני חושב שיש עדיין ערך גדול למגזיני פרינט במיוחד כשמדובר במגזין שעומד בסטנדרטים גבוהים של עיצוב וצילום. אחד כזה הוא The Road Rat חוויה אמיתית של מוצר. הוא לא זול, אבל בעיניי יש לו ערך אספני אמיתי. Edition No.20 | The Road Rat Magazine | The Reimagining of Singer https://share.google/aYu1U6HSw7cwXxPLA

חזרנו הביתה אחרי חודש ביפן. סיכום? אין באמת סיכום. יפן המוטורית, כמו יפן עצמה, כל כך שונה תרבותית, שלדעתי הצנועה היא לא ברת השוואה לתרבות המוטורית הישראלית. שני רגעים מוטוריים + רגע בונוס: רגע ראשון שורת רכבים: NSX אדומה, Skyline כחולה, על רקע Nagao Pass. הלב צונח לתחתונים. רגע שני לשבת על Honda NC35, ללחוץ קלאץ', להוריד לראשון ביפן. ורגע בונוס מפגש רכבים ב-Umihotaru. משום מקום מופיעה RX צהובה מדהימה, והנהג יוצא בחליפת מרוצים לבנה וקסדת Stig. יאללה, למסע הבא הפעם האישה רוצה סיאול וקוריאה, עם עולם מעניין של רכבי מודלים ומפגשים. סוף.

ברור שאף תמונה לא באמת תצליח להעביר את העוצמה של חוויית נהיגה חזקה אבל לא מופרעת ברחובות ובאוטוסטרדות של טוקיו בשתיים לפנות בוקר. צריך להבין שבשעות האלה, כבישי ה־ETC כמעט ריקים, והאפשרויות למי שמכיר את המסלולים אינסופיות: מנהרה, גשר, סיבוב, מחלף, רמפה, שינויי גובה הכול שם. הבחור שליווה והדריך, ב־WRX שלו, וגם גבה, בצדק, לא מעט כסף הוא סטודנט לתואר שני במנהל עסקים, שמשלב את התחביב שלו ברכבים עם קצת הכנסה מהצד. וכן ראיתי את החיוך הקטן, מהול בציניות, כשעמד והביט על המוני התיירים שממהרים לשלוף טלפונים כדי לתפוס את התמונה האינסטגרמית המושלמת. אבל לי זה לא משנה... הי כמה פעמים כבר יוצא לך להוריד הילוך, לשמוע פורק לחץ כש־Rainbow Bridge מתקרב אליך במהירות דרך סקופ האוויר של WRX?

תדלוק ביפן: משאבה ומתדלק שממוקמים מלמעלה מבטלים את הצורך לחשוב מאיפה פתח התדלוק. לוח הכמות והמחיר גבוה, גדול וברור כך שרואים אותו מכל זווית. המתדלקת מחזיקה מטלית כדי לנגב את טיפות הדלק שעלולות לטפטף. מרצדס G-Class: סמל סטטוס ביפן, לפחות בערים הגדולות. נפוץ כמו מונית שירות בז’בוטינסקי – דווקא גרסאות הדיזל, עם גגון ומהדורת ה־Professional, הכי יפות בעיניי. ניקיון: הכל נקי ביפן – המכוניות, המשאיות, האופנועים והמוניות. לא רואים רכבים מרוטים בשום מקום. לא ברור אם זה בגלל שאין אבק ביפן או פשוט בגלל השיגעון לניקיון. אחזקת רכב ביפן: אחד המרכיבים היקרים הוא החניה. כדי להחזיק רכב בערים הגדולות צריך להוכיח שיש ברשותך חניה פרטית או שכורה, ובמרחק של עד שני קילומטרים ממקום המגורים. רכבי K פטורים מהדרישה הזו בצורה חלקית. חניה חודשית לרכב בגודל מלא יכולה להגיע גם ל־80 אלף ין בטקיו. חניונים בערים: יש המון חניונים, לפעמים מדובר בחניון קטן ל־6 רכבים בלבד. ברובם אין שער ביציאה – כל חניה ננעלת בעזרת מחסום קופץ על הגלגלים האחוריים, שמשתחרר בתשלום.

רבות סופר, דובר וצולם על Daikoku Parking Area (大黒PA) ביוקוהמה, לכן לא צריך להציג את המקום – חניון שנפתח בשנות ה־80 כחלק מה־Shuto Expressway Bayshore Route והפך עם השנים לאייקון בתרבות ה־JDM, עם הופעות במגזינים, סרטים וסדרות כמו Fast & Furious: Tokyo Drift. הגישה אפשרית רק ברכב דרך הכביש המהיר; אין תחבורה ציבורית ישירה ולכן תיירים נדרשים לרכב שכור או להסעה מאורגנת. החניון פעיל לאורך היום, אך בדרך כלל בשעה 20:00 המשטרה סוגרת את המקום ומפנה את המפגשים כדי לאפשר שקט לנהגי המשאיות החונים שם למנוחת לילה. הגענו בליווי נהג מקומי מצויד ב־WRX שמכיר את הסצנה וגבה סכום של 20,000 ין לראש עבור שלוש שעות וחצי. אין ספק שזו נקודת חובה לכל חובב רכב – מקום איקוני שמוקף במערכת גשרים, רמפות וכבישים מרהיבה, כולל רמפות שעולות לגובה של כ־50 מטר ומייצרות מבנה רב־רמות שמקיף את החנייה במעגל מרשים. אבל, התחושה האישית שלי הייתה שונה ממה שציפיתי: ברור שרוב הרכבים שם היוה גורמים להתקהלות במפגש יום שישי בהרצליה, רק שכאן הכול מרוכז וממוסחר. חלק מהרכבים הגיעו כחלק מסיורים מאורגנים – נהוגים על ידי מדריכים ב־GTR, Supra או RX-7 – וחלק בידי תיירים חובבי נהיגה ששכרו רכב JDM עצבני והגיעו עצמאית. נוצר מצב אבסורדי שבו הצופים עצמם הפכו למפגש, בעוד החוויה נשלטת ומתוזמרת בידי חברות שמנהלות את הסיורים. למרות זאת, לא הייתי מוותר על ההגעה היו הרבה רגעים שבהם הרגשתי שאני חלק מעולם אחר לגמרי, מוקף במאות אנשים שהדבר היחיד שמעניין אותם הוא רכב, וכל ענייני היום־יום הטורדניים פשוט נעלמים לרגע.

מקום נוסף שכדאי לא לפספס הוא A PIT Autobacs Shinonome בטוקיו. המיקום נוח וקרוב לתחנת Shinonome על קו Rinkai, מה שמאפשר להגיע אליו בקלות בתחבורה ציבורית או מונית – בניגוד ל־Daikoku Parking Area ולמפגשי רכב אחרים בטוקיו שבדרך כלל דורשים רכב או הסעה מיוחדת. במתחם תמצאו חנות ענקית שקשה להסביר במילים את הגודל ואווירה המיוחדת בחנות כל מה שאי פעם חלמתם מחלקי שדרוג, דרך אביזרים, ביגוד ממותג, ספרים ומיניאטורות, ובנוסף גם חנות מטורפת לא פחות לחובבי הדו־גלגלי. במגרש החניה מחכים רכבי JDM אייקוניים שמבקרים מגיעים איתם, חוויה שקשה להעביר בתמונות. כדאי לפנות כמה שעות טובות כדי להספיק ליהנות מכל מה שיש למקום להציע.

תמונות מ"מקדש" מוטורי – למרות, שאין בו מכניות אמיתיות. כבר ביקרתי בחנות הישנה של Tamiya בטוקיו, אבל חנות הדגל החדשה היא סיפור אחר לגמרי. כמו חנויות רבות ביפן (למשל חנות גיטרות Fender או חנות של כלי כתיבה Otia בטוקיו) התחושה היא של מוזיאון לכל דבר, מופע אומנותי של דיוק, איזון ואהבה עצומה למה שאתה עושה. הדיוק של הדגמים, נובע משיתופי פעולה של Tamiya עם יצרניות הרכב, כולל שימוש בשרטוטים מקוריים ובמדידות טכנולוגיות מתקדמות. נ.ב. לחדי העין – התמונות של ה‑Miata וה‑Super 7 הירוקה צולמו במקום מיוחד

ההגה בצד ימין והנהיגה בצד שמאל. גם ההילוכים בצד שמאל, ובקיצור… לא ממש הסתדרתי עם זה. לעומת זאת, עם האופנוע לא הייתה לי שום בעיה לרכוב הכול הרגיש טבעי לגמרי. זה אולי לא בדיוק הנושא המרכזי של הפורום, אבל זו הזדמנות לשתף בכמה תמונות של אופנועים ביפן. וגם לשתף במקום שהוא בגדר חובה לכל חובב דו־גלגלי ומוטוריקה Bikers Paradise South Hakone. במקום אפשר להשכיר אופנוע ולצאת לרכיבה בכבישים המדהימים של האזור. https://maps.app.goo.gl/Q2bCQsx1dE15YXPx8?g_st=aw

דרך אגב נהיגה בצד ימין? לגמרי לא בשבילי. אולי זה הגיל או הדיסלקציה, ולמרות שבצעירותי חרשתי את ניו זילנד ואוסטרליה על אופנוע מהר מאוד הבנתי: היא נוהגת, אני מנווט. אגדות JDM בעיקר כדי לסמן V, פחות נהיגה. קצת תמונות מהרחובות, של הדברים שתפסו את המבט שלי.

חווית נהיגה ב־Nagao Pass Ashinoko–Hakone Skyline Drive סוג של סימון V אישי. מצורף לינק עם הפרטים https://fun2drive-japan.com/car-tours/st4/

מקום שסימנתי לי כחובה הוא חנות הספרים Daikanyama T-Site שברובע דאיקניאמה בטוקיו. אני מתהלך בחנות ומסביבי חובבי רכב עם מבט מזוגג שממלמלים לעצמם over weight. אוסף עצום של ספרים ומגזינים לרכב, והחנות כולה חגיגה של עיצוב. אפילו מגרש החניה מלא רכבים מיוחדים.