טוב אז אני אפתח בכך שאני הבעלים הגאה גם של פולקסוואגן גולף GTI שנת 90, וגם של קוראדו שנת 90.
הגולף משופצת קוסמטית ומושלמת כמעט עד הפרט האחרון, בעוד שאת הקוראדו הפכתי למכונת נהיגה משומנת וקרבית
וכמעט לא נשארו חלקים מכאניים מקוריים ברכב.
סיפור אהבה? לפני מספר שנים כתבתי את הסיפור שהביא אותי בכלל לרכישת הקוראדו שלי, את הגולף קניתי לאחר שקניתי את
הקוראדו ובעצם הצלחתי לסגור את המעגל.
מקווה מאוד שתאהבו את הסיפור, התמונות ותשלחו אותי ל Worthersee.
תודה רבה לכולם ! הנה "סיפור האהבה" שלי :
אני לא אשכח את השיחה הזאת. הייתי בבסיס, שעת צהריים בערך, אבא שלי מתקשר. "רועי, אכלתי אותה. "מה קרה אבא ?"אל תשאל… החניתי את הגולף ליד העבודה בלילה, הלכתי לאירוע של דוד שלום קרוב לעבודה, חזרתי ב -1 בלילה והיא לא הייתה שם. "מה, גנבו אותה ?! "כן." חזרתי הביתה באותו סוף שבוע, פשוט לא הייתי מוכן לקבל את זה שהיא לא תהיה בחניה יותר. גנבו לי את המארק 2 GTI.
כנראה שכל המשיכה הזאת לגרמניות הקטנות התחילה איפשהו בגיל 3. הייתי מהילדים האלה שמזהים כל רכב בכביש ויודעים את השם והדגם אפילו מלראות שפיץ של ג'אנט בקצה חניה מ-20 מטר. לאבא שלי הייתה גולף מארק 1 GTI מקורית, דגם קליפורניה אמריקאית ייבוא אישי. הוא השקיע בה את נשמתו. החל מהחלפת כל בורג שלא תפקד כמו שצריך באוטו ועד הגדלת הנפח מ 1.6 ל 1.8 במו ידיו. אני בקושי זוכר איך היא נראיתה, הייתי קטן. אני רק זוכר איך זה היה לשבת שם מאחורה באוטו הקטן הזה על בוסטר של ילדים ופשוט להידבק לכיסא, להרגיש את האגזוז בישבן, הרעש הממכר של המנוע הקטן והזריז הזה. עוד מהגיל הזה, תמיד ידעתי שיום אחד היא תהיה שלי. אבל הגורל רצה אחרת.
גיל 5, יצאתי עם אבא בבוקר כרגיל שייקח אותי לגן. הולכים לכיוון הרכב, אבל הוא לא היה שם. רק ערימת זכוכיות על הכביש. אני זוכר שראיתי את אבא שלי עצוב כמו שלא ראיתי אותו בחיים, כועס, מבולבל, לא מאמין. אני עוד ילד, נתתי לאבא שלי חיבוק, לא ידעתי מה להגיד. הלכה האהבה שלו.
אבא שלי לא חיכה הרבה זמן. המאמצים למצוא את הרכב עלו בתוהו, אבל הוא ידע שהוא פשוט חייב למצוא לעצמו אחת כזו. הוא סיפר לי שיום אחד הגיע בחור לעבודה ואמר לו שהוא מייבא גולף מארק 2 GTI מגרמניה, יד ראשונה עם מעט קילומטר. אבא שלי קפץ על המציאה.שנת 86', צבע ירוק מטאלי זהבהב, מוזר ואפילו לא הכי יפה. אבל זו הייתה היא, אחותה הגדולה של המארק 1 שנגנבה לנו, אפילו הצבע היה זהה.שוב כל בוקר עם אבא לבית הספר, הרעש המדהים הזה, הדחיפה החזקה לתוך הכיסא, כמה התגעגעתי אלייך !לא חיכיתי שנייה, הוצאתי רשיון בגיל 17 ושלושה ימים, הכי מוקדם שהיה אפשר. אני זוכר שהבאתי את הרשיון, הנייר המצחיק הזה מהדואר לאחר ששילמתי עליו, הלכתי ברגל לעבודה של אבא, התיישבתי בכיסא הנהג והוא לידי וידעתי, לזה חיכיתי מגיל 3.סיבוב המפתח והגרגור המוכר של מנוע 16 השסתומים פתאום נשמע אחרת, קרוב יותר, מוחשי יותר. אני מחזיק את ההגה !! חשבתי לעצמי בשקט וחיוך ענק התפרש לי על הפנים. אבא שלי אומר, "יאללה צא". שילבתי לראשון, נתתי גז…… בום. נכבה לי האוטו. "הקלאץ' לא כזה נעים כמו אצל המורה שלך אה ? לא נורא תתרגל, צריך לתת קצת יותר גז בזינוקים" אבא שלי, תמיד רציני כזה.
הנסיעה הקצרה הזאת הביתה הייתה טובה יותר מכל חלום, זהו, הגעתי לשם. אני נוהג על הגולף הזאת ! אבא שלי ידע שהוא עכשיו נפרד ממנה. הייתי קם בבוקר מוקדם איתו לעבודה רק בשביל שאוכל לנהוג. נוסע איתו עד לעבודה ונוסע באוטובוסים לבית הספר, לאחר מכן שנגמר המלווה הייתי מוריד אותו בעבודה ולוקח לו את האוטו לבית ספר, איזו תקופה. שנתיים וחצי הייתי נוהג עליה בכל הזדמנות שיצאה לי, אם זה ביום יום לפני הצבא או בסופי שבוע בזמן הצבא. כשהתגייסתי אבא שלי ואני קנינו גולף 2002 נפח 1.6 ידנית, שאוכל לשרת בקלות יותר בזמן השירות הצבאי בלי לבזבז המון דלק. אבא שלי המשיך לנהוג במארק 2, עד אותו הבוקר שבו אבא שלי סיפר לי את הנורא מכל, שהיא נגנבה.
ידעתי שכשאשתחרר, הדבר הראשון שאעשה הוא למצוא מארק 2. שבוע אחרי שהשתחררתי מכרתי את הגולף ה"חדשה" והתחלתי בחיפושים. זה היה מייגע, כל-כך מייגע. המבחר היה קטן כל-כך וגם אלה שהלכתי לראות היו לא כמו שרציתי, משופרות מדי או 5 דלתות. הייתי נעול. מארק 2 GTI מקורית 3 דלתות, היא ולא אחרת.הכי קרוב שהגעתי היה שהלכתי לראות אחת בצפון הארץ, גולף אחת אחרי שיפוץ חיצוני כללי מדהים אבל מצב מכאני מחפיר. לא היה איכפת לי, רציתי אותה יותר משרציתי את נשימתי הבאה.נסעתי עם כסף מזומן ביד עם כל הכוונה לקנות אותה. בעל הרכב פשוט לא הסכים להתפשר, הרכב דרש השקעה רבה מעבר למחיר הגבוה שאותו ביקש. כמעט התייאשתי, כבר הסתובבתי ללכת, אבל בהחלטה אחרונה חזרתי אל בעל הרכב ואמרתי לו "יש לך שתי אפשרויות, אחת היא לקחת את ההצעה שלי ולהגשים לילד בן 21 חלום ילדות. השנייה היא להגיד לי לא ולא לראות אותי יותר לעולם." בעל הרכב ענה בשלילה, נסעתי הביתה.
שבוע לא רציתי לצאת מהבית, לא האמנתי שהוא עשה לי את זה. כל כך כעסתי, כל כך רציתי אותה. כבר באמת שאיבדתי תקווה.בוקר אחד, כהרגלי בחיפושים אחר גולף, נתקלתי ביהלום. במודעה היה כתוב: "קוראדו שנת 90' מקורית מנוע KR". למעשה אותה גברת בשינוי אדרת, אבל איזו אדרת! אף פעם לא חשבתי בכלל בכיוון של קוראדו, זה תמיד היה נראה כמו חלום רחוק ולא אפשרי. אמרתי לאבא שלי: "בוא ניסע לראות את האוטו הזה, זה ממש קרוב". התקשרתי למוכר, קבענו מקום והגעתי. בתוך 10 שניות התאהבתי, כמה שהיא יפה! לבנה, שמורה בצורה יוצאת דופן, עם גלגלי ברזל קטנים וטאסות. לא היה איכפת לי בכלל, ידעתי שתוך שבוע אעשה ממנה את מה שתמיד חלמתי. לא היינו צריכים לדבר יותר מדי, תוך עשר דקות אבא שלי לחץ לו את היד ונכנסו לרכב, בבוקר מעבירים בעלות.
זהו - היא שלי, שלי ורק שלי. מצאתי קוראדו! בבוקר הגיע הבחור לעבודה שלי. סיימנו להעביר בעלות, התחלנו את יישור הקו. שבוע שלם לא נהגתי בה, היה כל כך הרבה לסדר, השנים לא הטיבו עימה, אבל הכול היה שווה את זה. "זהו, סידרתי את הנזילה של הנוזל הגה כוח, לך תעשה סיבוב" – אמר לי אבא. כמה חיכיתי למשפט הזה. הנעתי, יצאתי מהעבודה בזחילה, נסעתי כל-כך לאט, מתרגש, רועד ולא מאמין. עד שהגעתי לעליה שאני אוהב כל-כך. הדבקתי את הדוושה לרצפה, ראשון, שני, שלישי. איזו תחושה, לזה חיכיתי, לזה פיללתי. זהו, מצאתי אותה, סגרתי מעגל.כבר כמעט שנה אנחנו ביחד, 20 אלף קילומטר והיד עוד נטויה. אז כן היא עושה לי צרות וכן היא מושכת תשומת לב לא רצויה לפעמים וכן היא לא אוהבת לעבור טסט חלק, אבל היא שלי. היא מה שתמיד רציתי ולא העזתי אפילו לחלום."אז למה קנית כזה אוטו ישן ? " שואלים אותי אנשים. הרי אי אפשר באמת להסביר את זה, גם כל מה שכתבתי כאן למעלה לא באמת יכול להסביר את העובדה שכל פעם שאני קם בבוקר ורואה אותה בחנייה אני מחייך וממלמל לעצמי, עדיין כאילו לא מאמין : "יש לי קוראדו ".
אני מקווה רק שהפעם היא תשאר שלי.
מקפיץ, מתגמש.
