בפעם הראשונה התאפקתי. לא עוד.
בטח כשמדובר במחמלי, בטח כשאף אחד אחר לא יוצא להגנתו.
מוזר. בכל העולם, אבל בכל העולם, ה-Z מופיע בשלישייה הראשונה של אופנועי השנה.
באנגליה הוא מביס את המתחרים ברוב ההשוואתיים.
כל הכתבות עליו כוללות סשנים במסלולים - מדונינגטון ועד נורבורינג.
זאת ועוד, הוא לוקח בלי מאמץ את סידרת ה"עירומים-קאפ", שבה משתתפים פייזרים, הורנטים, דוקאטים ועוד.
אבל רק בארץ הקודש הוא סובל מ"עיוותים בשילדה". עובדה! אפילו העיתונות המקצועית קובעת.
אולי מדובר במחלה ייחודית לכלים שהגיעו לכאן?
ואולי היציאה מההייר-פין, בדונינגטון פ"ת, עם סל"ד בשמיים, ואחורי בהחלקה אה-לה קאפירוסי, חושפת את הכשלים התכנוניים שבו הוא לוקה?
עכשיו ברצינות: נו, נו, נו למהנדסים של קוואסאקי (חרה!) - מוציאים שילדה חדשה לשוק וכבר היא "מתעוותת".
חוסכים עלינו, אה? ככה זה כשקונים בזול.
אז אולי חבריי המלומדים יסבירו לי איך מבחינים בין גמישות מובנית לבין עיוותים של ממש?
ומה נעשה על-מנת לנטרל את שאר המשתנים שעשויים לעוות את דעתם של בעלי חוש הבחנה מעורפל.
אז עם כל הצניעות, ויש כזאת, אולי בכל זאת צריך לברר עוד כמה דברים לפני שמשחררים "מבחן דרכים".
למשל, לברר מיהו המעצב של האופנוע לפני שכותבים שחלק אחד לא מתחבר לשני.
למשל, לברר אילו אביזרים תחליפיים מציע היצרן.
למשל, לסובב גלגלת קטנת ולגלות שכל הרעשים מכיוון הקלאץ' נעלמים. (הפתעה, הפתעה).
למשל, לקחת מחשבון לפני שקובעים שההבדל בין 125 ל-84 הוא 35 אחוז.
למשל, לנסות לעלות על בעיות אמיתיות שיש באותם כלים, לטובת הרוכשים (לא מגלה ולא מגלה).
למשל, לנסות להבין את הצרכים של הרוכשים הפוטנציאליים, לפני שמכריעים.
כן, כן. להבין את אותם אנשים שמוציאים כסף אמיתי על אופנוע אמיתי, ולא רק מקבלים אותו לחמש שעות כדי לסגור כתבה לגיליון הקרוב.
(ולסיום, גילוי נאות: כותב הודעה זו עשוי להיות מוטה: הוא רכש במלוא כספו Z, הוא מחזיק בבעלותו "דיוק" עתיק ומקרטע; והוא גם רכב, מספר פעמים, על צמד האופנועים שמושווים במגזין מהחומר הנכון).