s.f

מיומנו של סוחר חובבן. מכתב גלוי [למען הגילוי הנאות אני חבר בפורום מימיו הראשונים פחות או יותר (בדר”כ כקורא פאסיבי ולא באופן עקבי) . אני מפרסם מכתב זה תחת "שם בדוי" משתי סיבות עיקריות: הראשונה היא שאני משמש בפוזיציה ניהולית בענף הרכב והשניה היא שאני משלם מספיק מס הכנסה. תצטרכו להאמין לי] הסיפור שלי קצת ארוך, אמיתי ואולי גם מעניין והולך ככה: נולדתי חולה. מחלתי חשוכת מרפא. המחלה ליוותה אותי כל ימי חיי ומלווה אותי גם היום. האתר הזה הוא אחד מתופעות הלוואי של המחלה. אני מצטער אם אני הראשון לגלות לכם, אבל כולכם חולים בה. ואכן מגיל מילה האהבה הגדולה שלי עושה "אנ-אנ" ומיד כשחתכו כבר התחלתי לזהות דגמי מכוניות עוד לפני כל דבר אחר (אני יודע שאני לא מיוחד בעניין. חכו עוד קצת). כבר בגיל שש בערך, אבי הגיבור (שלא ממנו ירשתי את המחלה. מדובר בגן שאין לזהות את מקורו) העניק לי את המפתחות של הרכב ואמר לי ברכות של פועל ייצור "לך תחמם את הרכב" (במבטא כבד וכן, פעם לרכבים היה צ'וק. למי שלא מכיר זה..... בעצם לא חשוב). את המסורת העברתי כמובן לבתי הבכורה שיושבת על ברכי ונוהגת (לבד, בטח לבד) ברחבי הישוב שבו אני גר. כמובן שכל מכירה ורכישה של רכב בקרב משפחתי היתה מלווה אצלי בהתרגשות השמורה אצל אחרים לבליינד דייט (אני מניח. לא התנסתי מעולם). הורי, איך לומר זאת בעדינות, אינם אנשי עסקים וניתן לתארם כמשוחים בדבש. כל שאר העולם הם דבורים. נקודה זו חשובה משום שכאן התחילו לצמוח ניצנים ראשונים של גידול וטיפוח עוקץ. בחרתי בדבורים. עם השנים גיליתי שדבורים יכולות לייצר דבש בלי לעקוץ. בבגרותי גילתי נטייה גוברת והולכת להתעניין בשלטי מכירה של רכבים בכביש יותר מבבנות. לא לטעות, אני מסוגל להכיל יותר מסיפוק רגשי אחד בכל זמן נתון, אבל יש סדר עדיפויות וכן, אשתי ידעה עם מי היא מתחתנת. לאחר השירות הצבאי, התחלתי במסע הרכישות שלי שלא הסתיים עד היום וכנראה גם לא יסתיים. תסמינים של "ספין אוף" למחלה נראו כבר ברכבי ההורים לאחר שהוצאתי רישיון. התסימנים מקבלים נפח החל מהרכב הראשון שרכשתי בכספי והיה סובארו פשע (זה המקסימום שתקבלו בנוגע לזיהוי אישי...). לאחר שקניתי את הרכב (וקצת התרגשתי במהלך הקנייה) גיליתי שאת מירב הסיפוק אני מקבל מההתעסקות עם הרכב. לתקן פה משהו קטן, לסדר שם את הגומיה, לתקן את החלון ועוד ועוד. זה המשיך בדחף בלתי נשלט להביא את הרכב למצב מקסימלי כולל ביקור במוסכים עם כל מני תואנות שווא כדי לסדר דברים שנראו לי כראויים לסידור. כך יצא שהרכב שמכרתי היה אחר לגמרי מזה שקניתי. מכאן התחיל ללוות אותי משפט שמלווה אותי עד היום "הלוואי והייתי קונה מעצמי מכונית". בשנים שלאחר מכן רכשתי עוד מס' רכבים, מעולם לא יותר מרכב אחד בזמן נתון, תוך שיכלול יכולותיי בתחום הרכישה ובתחום המכירה. המטרה היתה מלכתחילה (ועד היום, אגב), ההתעסקות בתהליך רכישה-יישור קו-מכירה. אורכו של התהליך לא היה סיסטמתי, וגם פרקי הזמן של השלבים המרכיבים אותו היו משתנים מרכב לרכב, מתקופה לתקופה. כמובן שלשיפור ביכולתי המקצועית (והמקצוענית) היה תפקיד חשוב בסוגי כלי הרכב שהייתי רוכש וברמת הבטחון בעצמי ובתהליך. מיותר לציין כי מדובר בתחביב יקר. מכוון שמדובר בתחום עיסוק המספק את צרכי הרוחניים ולא את צרכיי הגשמיים, אזי מדובר בעניין סמי-דתי. אני לא יודע איזה רכב יש לקב"ה אבל אם ירצה, אני אשמח לעזור לו לבחור-לסדר-למכור. עם השנים גילתי כי במשולש רכישה-יישור קו- מכירה השלב היקר ביותר הוא השלב האמצעי (וואו איזו הפתעה?!). ב-95% מהרכבים שהיו ברשותי (הפסקתי לפני הרבה זמן לספור ב-40. נשבע), גיליתי כי אם אני מנטרל את יישור הקו מהמשוואה, מתקבל נתון מעניין. סכום המכירה תמיד היה גבוה מסכום הקניה. אציין שמעולם לא "שיפרתי" רכבים ולא הוספתי להם כל תוספת מעבר לסטנדרט המקורי והמקובל. הגילוי הזה הפתיע אותי. בהתחלה החלטתי פשוט לא להפסיד. לקנות-לסדר-למכור בלא פחות מהעלות הכוללת של התהליך כולו. כמובן שאין מדובר במדע מדוייק ולכן היו פעמים שהפסדתי בחישוב הכולל, היו פעמים שיצאתי מאוזן והיו פעמים שומו שמיים, שאפילו הרווחתי כמה גרושים. כאן הייתי רוצה להתעכב על נקודה חשובה. השריטה שלי אינה קשורה בשום צורה ואופן לרווח כלכלי. אני מחזיק מעצמי מקצוען בכל תחומי החיים ועל כן מעולם לא אתפשר על איכות הרכב שאני מוכר (וגם קונה). הרכבים שעברו תחת ידי זכו תמיד לטיפול הטוב ביותר וההגיוני ביותר שניתן לצפות ומעולם לא התיימרתי להכין רכבים למצב תצוגה, אבל, ואני אומר זאת באחריות, האהבה והכבוד שאני רוכש לרכבים היא כה גדולה עד כי אני מסוגל להסתכל במראה בכל יום ולומר בלב שקט שכל רכב שאני מוכר הוא הרכב הטוב, האיכותי והכדאי ביותר שנמכר בכל רגע נתון. במילים אחרות אני מעולם לא אמכור רכב שלא הייתי קונה לאישתי AS IS. אני קצת סוטה אז לעניינו. אם השנים כישורי התשפרו והגעתי למסקנה שאני לא צריך להפסיד כסף על הזמן שאני משקיע ולאחר שיכנועים עצמיים לא מעטים החלטתי שאני יכול, מצפונית, גם להרוויח כמה גרושים על הזמן שאני משקיע ועל כך שאני תמיד מוכר רכב טוב יותר מזה שקניתי. החלטתי על כמה כללי מסגרת : הרווח הוא לא העיקר. מטרת הרווח היא לאפשר לי חופש יצירתי גדול יותר בבחירת ההתמכרות הבאה. מעולם לא הרווחתי יותר מכמה אלפי שקלים על רכב. לפעמים יצאתי מאוזן ולפעמים גם הפסדתי. לעולם לא להחזיק יותר מרכב אחד בזמן נתון לטובת הסיפוק האישי. אינני מסוגל לחלק את אהבתי. כל רכב זקוק לזמן הבשלות שלו. לאחד לוקח שלוש שנים להבשיל ולאחר שבוע וחצי. לעולם לא לרכוש רכב שכבר היה לי, לא משנה עד כמה ההזדמנות העיסקית קורצת. הכלל החשוב ביותר – תמיד לרכוש רכב ש"בא לי עליו". מדובר במושג מאוד אלסטי שכן לא מדובר בהכרח על מכוניות נהיגה משובחות, לפעמים אפילו אני מתפלא על רמת הסקרנות שאני מפגין כלפי רכבים ללא שום ייחוד. אני אוהב אותן ללא הבדלי דת, מין, גזע או תיבת הילוכים (בעצם, לגבי תיבת הילוכים, ידני. בהחלט ידני). סכומי הכסף שאני משקיע בתהליך הם נמוכים יחסית. לא נכנס לסכומים אבל העניין משול ל"טקסס הולדם" עם חברים. אין מתעשרים ואין מקופחים. הרכבים תמיד נרשמים על שמי או על שם אשתי ותמיד העברת הבעלות משולמת על ידי ובסכומה המלא (נכון לימים אלו 202 ש"ח). אין לי תעודת סוחר ולא תהיה לי כזאת. אני לא יותר צדיק מהאפיפיור. אני לא מסתיר דבר, הכל גלוי ושקוף אבל אני לא מנפנף בעניין. אני לא מציג עצמי כסוחר כי בעיני עצמי אני לא כזה. מי שמתעקש מקבל תשובה קורקטית. קשה עד בלתי אפשרי להתחיל להסביר לאנשים את השריטה שלי במיוחד כשמעורב כסף מצידם. אני מצטער, העולם לא מושלם וגם לא אני. אני חולה הגה ונהיגה. סתם שתדעו. וכך סיפורי ממשיך עד עצם היום הזה עם עשרות לקוחות מרוצים שרובם אינם יודעים שהם לקוחות אבל בהחלט כולם מרוצים. אז אם נתקלתם ברכב שמצא חן בעינכם כשלידו עומד בחור נחמד שמראה בקיאות מפליגה ברכבים בכלל ובאקזמפלר בפרט, תדעו שמ"הסוחר" הזה אפשר לקנות בעיינים עצומות. ואם יש לכם קשר אם ההוא מלמעלה אז תמסרו לו שיש לי בשבילו משהו מיוחד . הוא לא יצטער שבת שלום הסוחר החובבן