ניסאן ליף במבחן – תזמון זה עניין של טיימינג

הדור הראשון של ניסאן ליף נחת כאן מוקדם מדי. האם הדור השני מגיע בתזמון יותר נכון? והאם הוא מצליח לעשות גם את שאר הדברים נכון?

מחקר שקראתי לאחרונה שנערך בקרב כמה מאות סטארט-אפים, בחן מספר פרמטרים ואת ההשפעה שלהם על מידת הסיכויים של אותו סטארט-אפ להצליח. המחקר בחן את כל הדברים הברורים – מימון, "טיב" רעיון, צוות ניהולי ומקצועי, ועוד. אבל הדבר שהכי השפיע לא היה אף אחד מהדברים האלה, אלא תזמון יציאת המוצר לשוק.

חברות עם רעיון מדהים שעבר זמנו לא הצליחו לחדור לשוק כי הם פתרו את הבעיות של אתמול, וחברות עם רעיונות מדהימים לא פחות אך שהיו צריכות לחנך את השוק, נעלמו גם כן אם לא שרדו את תקופת חינוך השוק הזו.

ניסאן ליף שווקה שווקה בישראל מ-2013. רשמית, השיווק הופסק ב-2015, אבל לפי הנתונים שיש לנו המשיכו לטפטף ליפים לישראל גם לאחר מכן, כמעט ללא הפסקה. כלומר, אם אפשר לקרוא ל-41 מכוניות ב-6 שנים, כ-27 מהן בשנה אחת, ללא הפסקה.

אבל האמת היא שאני לגמרי יכול להבין את כל הצדדים – ניסאן לא בדיוק דחפה את הליף לתודעה, והישראלים חששו ממי שהיווה 50% מההיצע החשמלי בישראל, כשאת ה-50% האחרים הרכיבו רכבי בטר פלייס ש... איך לומר, לא הצליחה לחנך את השוק.

בעולם הסיפור היה אחר לחלוטין כמובן, טסלה פרצה לתודעה ב-2012 עם המודל S, רנו הייתה שחקנית חזקה עם ליין המסחריות והעירוניות החשמליות שלה. בעולם, הליף הפכה מהר מאוד לחשמלית הנמכרת ביותר ואפילו החזיקה בתואר עד שנעקפה לאחרונה ע"י המודל 3 של טסלה ו...BAIC EC, מה שזה לא יהיה.

 

ואז הכל השתנה

בשנתיים האחרונות נחתו בישראל כל-כך הרבה רכבים היברידיים, פלאג-אינים או חשמליים לחלוטין, שהיעדרה של הליף כבר התחיל להיראות מוזר, לא בכדי רשמה ניסאן 33 רכבים מהדור החדש שלה.

הליף החדשה מגיעה לישראל בתזמון הכי טוב שאפשר. השוק כבר מתעורר, והקהל מוכן וכבר לא מסתכל על מכונית חשמלית כמו על איזה גימיק או קוריוז שלא באמת מחזיק מים בעולם האמיתי. דבר אחד שהליף החדשה עושה פחות טוב מקודמתה הוא התמחור. הליף הראשונה עלתה 140 אלף שקלים, כעשרת אלפים שקל יותר ממשפחתית מסורתית. הנוכחית עולה החל מ-165 אלף שקלים (לפני תוספת של 1,200 ₪ עבור כמעט כל צבע), וזה כבר לפחות 20,000 שקלים יותר ממשפחתית רגילה.

מבחינת שימושיות, הליף לא פורצת גבולות ומציעה בסיס גלגלים באורך 270 ס"מ, מושב אחורי עם מספיק מקום לשני מבוגרים או שלושה ילדים. הרצפה מאחור גבוהה בגלל הסוללה, מה שמכתיב תנוחת ישיבה גבוהה כשלעצמה, וגם עם רגליים גבוהות, מה שיכול להפוך את הישיבה מאחור ללא נוחה לאורך זמן. משהו שמוזר לפגוש על הרצפה מאחור הוא תעלת הינע גדולה, לא בדיוק ברור למה היא שם. זה לא שעובר שם אגזוז או הנעה כפולה. מוזר.

תא המטען גם הוא לא חריג בגודלו, עם נפח של 400 ליטר. כמו במכוניות רגילות, גם כאן תא המטען נמצא רק מאחור. ניסאן החליטו לא לזרום עם הטרנד העולמי של תאי מטען גם מקדימה למרות שכמות הברזלים שדרושים כדי להניע רכב חשמלי קטנה משמעותית מזו שדורשה לרכב עם מנוע בעירה פנימית. חבל.

בכלל, בתא הנוסעים של הליף אין תחושה של איזה רכב קונספט משוגע או משהו עתידני במיוחד. הוא נראה ומרגיש כמו תא נוסעים ניסאן-י סטנדרטי לחלוטין. חוץ מלוח המחוונים החצי-דיגיטלי וידית ההילוכים הקטנה במיוחד, אתם לגמרי יכולים לטעות שאתם יושבים ברכב בנזיני סטנדרטי לחלוטין.

 

ההבדל

כמו בכל רכב חשמלי, ההבדל מתחיל עם הלחיצה על כפתור ההנעה. שום דבר, חוץ מלוח המחוונים שנדלק ונורת READY שנדלקת, לא קורה. מד הטווח מראה כ-220 ק"מ (תלוי באופי הנהיגה הרגיל שלכם), ואני יוצא לעוד מבחן קצרצר למכונית שרוצה להיות סמארטפון בחדר מלא טלפונים עם חוגה.

עם 150 כ"ס ו-32.5 קג"מ הליף היא לא מכונית חזקה במיוחד, אלה נתונים שמקבילים בערך למנוע 1.5-1.6 ליטר טורבו, אבל ההבדל פה – כמו שנכתב כבר אלפי פעמים – הוא בדרך בה הכוח הזה מגיע. ההאצה משכרת, אין דרך אחרת לתאר את זה. המיידיות של הבעיטה בגב היא משהו שאתם חייבים לעצמכם לנסות לפחות פעם אחת בחיים. אחרי הפרץ הראשוני הליף לא מאיצה בצורה יוצאת דופן, והיא מגיעה למאה קמ"ש תוך 7.9 שניות זריזות-אך-לא-חריגות ומשם למהירות מרבית של כ-155 קמ"ש נמוכה אך מספקת בסך הכל.

מעבר להאצה הזריזה, אל תצפו מהליף לביצועים יוצאי דופן או יכולת מרשימה מדי בכביש מפותל. 1600 (בערך) הק"ג העצמיים שלה אמנם ממורכזים נמוך יחסית בגלל מיקום הסוללות, אך הם עדיין כמעט 1600 ק"ג שיושבים על מתלים רכים. היתרון בכך הוא נוחות נסיעה טובה ברוב תנאי הדרך, חוץ מאשר כשפוגשים בפגמים רציניים, אז הליף לא תהסס לסגור מהלך ולהעביר חבטה.

טווח הנסיעה בליף, אותם 220-230 ק"מ, לא מספיק ארוך ועדיין נמצא עמוק בתוך המספרים שמעוררים חרדת טווח אמיתית. בישראל אמנם כבר פרוסות כמה עשרות עמדות טעינה, אבל חוץ מאחת או שתיים הן כולן עמדות טעינה איטיות שידרשו חיבור של לפחות שעה-שעתיים כדי לקבל כמה עשרות קילומטרים. וזה כמובן בתנאי שאף אחד לא בדיוק חנה שם את הג'יפון שלו לארבע וחצי שעות כי "מה יש?! כולה דקה!! יאללה יאללה, סע מפה".

הליף תספיק לכם לנסיעה היומיומית של בית-עבודה-חוגים-חברים-בית, אבל לטיול של סוף שבוע עדיין תצטרכו להעמיס את המשפחה לתוך משהו ישן ומוכר שיכול "להטעין" טווח של 400-500 ק"מ תוך 2-3 דקות בתחנת דלק.

יש לליף לא מעט פונקציות שיאפשרו לכם להאריך את הטווח, כמו למשל כפתור ECO שחותך באכזריות את הכוח שמגיע לגלגלים, או אפשרות להגביר את הבלימה הרגנרטיבית למקסימום ולמעשה לאפשר מצב של "נהיגה בדוושה אחת" מבלי לגעת בבלמים. שזה מצוין, כי הבלמים של הליף, הן מבחינת יכולת בלימה והן מבחינת תחושה, הם עם מעט מאוד ספק הבלמים הכי גרועים שיצא לי לחוות אי פעם. ולא רק שהם גרועים משתי הבחינות האלה, הם גם מפחידים כי ברגע שמתחילים ללחוץ עליהם, יש תחושה שהבלימה הרגנרטיבית מתבטלת לחלוטין, והרכב בעצם מאיץ לרגע לפני שהוא מתחיל לבלום. סוג של "ירידה לטובת עלייה", רק עם ברקסים, ועם סיכוי ממשי לנדידת הלב לכיוון התחתונים לרגע קצר.

 

עושים חשבון

בסופו של המבחן, אני מחזיר את הליף לסוכנות אחרי נסיעה של 191 ק"מ ועם 23 ק"מ נוספים של טווח (ו-7% של טעינה בסוללות) ואיך שאני לא מסובב את זה, זה פשוט טווח קצר מדי. נכון, אם הייתי פחות חוליגן, נוהג יותר במתינות – ו...למשל לא מנסה לתפוס מרצדס S65 על כביש 6 במהירות שמאוד לא מתאימה למכונית עם מדבקת 100% ELECTRIC ענקית על הדלתות – אז אולי הייתי מצליח לסחוט ממנה טווח ארוך יותר.

למרות שגם אז, גם אם הייתי מקבל טווח של 220 ק"מ, או אפילו 230 או 250, ואם מאוד נפרגן אז בנהיגה במצב "לחץ דם 0" אולי גם הייתי מגיעים ל-270 הק"מ המוצהרים. זה עדיין – לטעמי – 150-200 ק"מ מעט מכדי להיות אופציה ישימה לשמש כרכב יחיד, או לכל הפחות העיקרי, של המשפחה.

וכל זה מבלי שאנחנו לוקחים את 165 אלף השקלים שעולה הליף כשיקול. עזבו את זה שזה מחיר שמקביל למכוניות יותר גדולות, מאובזרות, מרווחות, ובאופן כללי טובות ממנה. אנחנו כאן בשביל איכות האוויר, בשביל הכדור.

כי אם כן ניקח אותו כשיקול, ונקנה את הליף בשביל לחסוך קצת כסף בטווח הארוך. נגלה שבהפרש המחירים בינה לבין למכונית בנזין בגודל מקביל (כ-30,000 ₪) נוכל לקנות כ-5,500 ליטר דלק. ברכב עם תצרוכת סבירה של 11 ק"מ לליטר הם יספיקו לנו לכ-60,000 אלף ק"מ, ואותם נגמע בממוצע בתום למעלה מ-3.5 שנים (עפ"י 17,000 ק"מ לשנה). שהם, באופן לא מפתיע, קצת יותר מ-3 השנים ה"מקובלות" להחזקת רכב. אז גם מהבחינה הזו היא לא "שווה" אלא אם אתם מנצלים לפחות חצי מהטווח שלה בכל יום.

ניסאן ליף הראשונה הייתה מכונית פורצת דרך. אפילו יותר מזה, היא הייתה כל כך רחוק מלפנים, שאף אחד לא ראה אותה. הליף הנוכחית מגיעה בתזמון הרבה יותר נכון, אבל היא מצליחה לעשות יותר מדי טעויות בדרך. היא לא מציעה יתרונות פרקטיים על פני מכוניות בעירה פנימית, הטווח שלה מגביל אותה לשמש כרכב שני בבית, והיא יקרה מכדי להצדיק את עצמה בפן הכלכלי.

היא לא רעה כמכונית. היא נוחה, ומאיצה ממש-ממש-ממש חזק (שזה תמיד טוב, כי בסוף כולנו בני 8), יש בה מספיק מקום למשפחה ממוצעת, והיא לא מעוצבת כמו משהו מסרט מדע בדיוני שצורח "אני מצילה את דובי הקוטב!!!!". אבל בשביל המחיר שדורשים עבורה, ובשביל לעודד אנשים לקנות אותה, היא צריכה להיות יותר מזה. היא צריכה להיות מיוחדת, או פרקטית בטירוף, או הגיונית כלכלית. וכרגע, היא לא עונה לאף אחת מההגדרות האלה.