מאזדה MX5 מיאטה – מבחן דרך

האם מתיחת הפנים של המאזדה MX-5 פתרה את הבעיה הכי גדולה של המכונית? גיא, בעלים מזה 8 שנים של מיאטה NC, יצא לבדוק

המיאטה (או בשמה הרשמי MX-5) של מאזדה כבר מזמן הפכה לאגדה. רודסטר ספורטיבית במחיר עממי שמיוצרת כבר 30 שנה ברציפות. במהלך שנות קיומה הפכה המיאטה לרודסטר הנמכר ביותר בכל הזמנים ולרכב הכי נפוץ על מסלולי המירוצים בעולם. ישנה אפילו ליגת מירוצים בין לאומית של מיאטות בחסות פלייבוי ("Global MX-5 Cup"). בניגוד גמור לסטיגמה הרווחת על רכבי ספורט, המיאטה קטפה גם לא מעט פרסים בתחום האמינות ונחשבת לאחד הרכבים האמינים בעולם. 

בתור בעלים של מיאטה מהדור הקודם כבר כמעט 8 שנים ,כששמעתי על הגרסה המעודכנת של הדור הרביעי שהוצג ב-2015 ועבר מתיחת פנים ב-2019, ידעתי שאני חייב לעשות עליו מבחן. על הנייר היה נראה שמאזדה טיפלו ברוב נקודות החולשה של הדור הנוכחי ושהמתכון המנצח כבר מתקרב לשלמות. התאמנתי על הפרצוף האובייקטיבי שלי ויצאתי למבחן.

 

מבט מבחוץ

אני לא מת על רכבים אדומים, אבל האדום החדש של מאזדה ("Soul Red Crystal") הוא לא אדום רגיל. הצבע הזה יכול להראות מצויין גם על בנטלי ואף אחד לא יחשוד שמדובר על צבע שפותח על ידי יצרנית עממית. מכל זווית הצבע נראה שונה לחלוטין ומלא עומק. מאזדה דיברו לא מעט על תהליך הפיתוח של הצבע הזה, אני זוכר שבזמנו זה היה נשמע לי כמו קישקוש יח"צני, אבל התגלה כמציאותי מאוד כשקיבלתי את רכב המבחן.

האדום המיוחד הזה נותן למיאטה החדשה אקסטרה אופי שעוזר לשדר "כיף איתי". כבר ביציאה מהחניה התחילו להגיע החיוכים והמבטים הסקרנים של הסובבים. הרכב הזה מושך תשומת לב יותר מרכבים יקרים ונדירים בהרבה שיצא לי לבחון וללא ספק הרבה יותר מהמיאטה השחורה והמזדקנת שלי. כל המבטים מחייכים ונראה שכל אדם שפותח איתי בשיחה ברמזור הפך לקצת שמח יותר באותו היום. 

גם בצבעים האחרים (כחול, שני לבנים, אפור ושחור) המיאטה נראית כמו גרסה מוקטנת ומרושעת של יגואר F-Type וזה בטח לא דבר רע. ה"פרצוף" הספק כועס ספק מחייך, הפרונט הנמוך בצורה קיצונית, הבליטות הנמשכות מעל בתי הגלגלים הקדמיים והירכיים התפוחות נותנים לה נוכחות של רכב ספורט ללא פשרות. זו ללא ספק המיאטה היפה ביותר שמאזדה יצרה מעולם. 

 

מידות טובות

קצת כמו בני האדם, הרכבים הולכים וגדלים, והולכים ומשמינים ככל שעוברות השנים. אם נדגום כמה רכבים קטנים של פעם אל מול הגרסאות המודרניות שלהם, אפשר לראות בקלות את המגמה הזו לאורך השנים: הפורד פיאסטה החדשה שוקלת 454 ק"ג יותר מהגרסה המקורית וארוכה ממנה ב-84 ס"מ, הפיאט 500 החדשה כבדה ב-634 ק"ג (יותר מכפול!) וארוכה ב-69 ס"מ מהמקורית, אפילו ה-Z4, הרודסטר הקטנה של ב.מ.וו, שהתחילה כ-Z3, העלתה ב-24 שנות קיומה כ-254 ק"ג והתארכה ב-30 ס"מ.

לפני 30 שנה, הדור הראשון של המיאטה היה פיצפון וקליל, אך מה קרה לו מאז? המשקל עלה רק ב-80 ק"ג (משקל נוסע בודד + חתול) והרכב התקצר (!!!) ב-4 ס"מ. כדי להבין כמה זה מרשים, נעיף מבט ברשימה חלקית למדי של הפיצ'רים שנוספו לה מאז הדור הראשון: הגה כוח, הגה מתכוון טלקסופית (אחד השינויים של מתיחת הפנים הנוכחית), דיפרנציאל מוגבל החלקה אחורי מסוג טורסן, ABS, חלונות חשמל, אימובילזר, מערכת בלימה אוטונומית, בקרת יציבות, פנסי לד אדפטיביים, ניטור שטח מת, שמירת נתיב, מסך מגע, כניסה והנעה ללא מפתח, עוד 2 כריות אוויר, מעבר מ-5 ל-6 הילוכים, הגדלת החישוקים מ-15 ל-17 אינצ', איזורי ריסוק משופרים ועוד ועוד ועוד.

בהתחשב בכל מה שנאמר מעל, המימדים של הדור החדש של המיאטה הם בגדר נס מוטורי גלוי, לא פחות ולא יותר. ה"נס" הזה משקף את המחויבות הקיצונית של מאזדה לשמור על המהות של המיאטה לאורך השנים. בעוד היצרניות האחרות שימרו את האופי של הדגמים הישנים בעיקר בעזרת עיצוב רטרו (מיני, חיפושית, פיאט 500) אבל זנחו לחלוטין את המידות והמשקל, במאזדה עשו ההפך. במיאטה החדשה אין שום דבר שנראה רטרו, להפך, הכל חדשני ולא דומה עיצובית לדור הראשון (או אפילו לשלישי לצורך העניין), אבל המהות נשארה זהה: רודסטר ספורטיבי, פשוט, קל משקל, כיפי לנהיגה עם אמינות מברזל.

 

מבט מבפנים

מיד כשנכנסים פנימה, קצת מהקסם שמאחורי הקטנת הרכב מתפוגג ואני נתקף בתחושת דז'ה-וו מהפעם ההיא שניסיתי להדחס לתוך הבמיבה של הילדה שלי. השיער שלי מתחכך בגג, הכיסא בעל התמיכה הצידית צר מדי לגוף שלי, מחזיק הכוסות הנשלף מתנגש לי במרפק ואין שום מקום סביר לשים בו את הסלולרי והארנק, כי אין תא כפפות או תא אחסון נורמלי בין מושבי הנוסעים. 

אין ברירה, את מחזיק הכוסות הנשלף אני מעיף מתא הנוסעים, את הגג אני פותח כדי לתת קצת מקום לראש, את הארנק והסלולרי זורק על המושב של הנוסע וכשאני מוציא את כל האוויר מהריאות אני גם מצליח לקבל חיבוק צמוד מהמושב. אבל אתם יודעים מה? פאק איט. אני מוכן לשלם את המחיר הזה בשביל הדייט הלוהט שמצפה לי עם האדמונית הקטנטנה.

פנים הרכב בעל עיצוב סולידי ודיי אלגנטי, בנוי מחומרים טובים ומכיל כמה טאצ'ים עיצוביים מגניבים, כמו למשל החלק העליון של הדלתות שצבוע בצבע החיצוני של הרכב. כל הפקדים קרובים (מאוד) לנהג וקלים לתפעול. איכות מערכת הסטריאו טובה, אבל לא מדהימה. ניסיתי להשתמש בדיבורית המובנית כדי לבחון את הרמקולים המובנים במשענת הראש, ובעוד שאני שמעתי מצויין, הצד השני טען שאני נשמע כאילו אני מדבר בזמן צניחה חופשית. נו מילא.

מושבי העור המחוממים שמגיעים כסטנדרט דיי נוחים, אבל השילוב בין מושבי עור, גג נפתח ומזג אוויר ישראלי הם שילוב פחות מוצלח, וביום המבחן החם הם מהר מאוד מתחילים להידבק אלי. כחלק מהדיאטה שעברה המיאטה, המושב עבר לשבת על מסילה אלכסונית, שעולה ככל שמתקרבים אל ההגה לטובת הנמוכים ויורדת ככל שמתרחקים לטובת הגבוהים. הטריק הנחמד הזה אמנם חסך את מנגנון כוונון הגובה של המושב, אבל הפך את היכולת למצוא תנוחת ישיבה טובה לקצת יותר מאתגרת על הדרך. כחלק מהעדכון של 2019, עכשיו יש, לראשונה אי פעם במיאטה, הגה מתכוונן טלסקופית שמוסיף חזרה חלק מהגמישות שנלקחה מאיתנו בעקבות מסילות הכיסא. המנגנון הטלסקופי, על פי מאזדה, הוסיף רק כ-300 גרם למשקל הרכב (מחוייבים לחיסכון במשקל כבר אמרנו?).

הכיול של מוט ההילוכים שונה במקצת ב-2019 והוא אכן מרגיש קצת יותר קליקי ומדוייק. הוא ממוקם במרחק אווירי מזערי של כ-15 ס"מ מההגה, כך שניתן להחליף הילוכים מבלי לעזוב את ההגה ליותר מידי זמן (או בכלל, אם יש לכם ידיים מספיק גדולות וגמישות). ההגה עצמו שהפך לחשמלי ואיבד קצת מהקסם בדור האחרון, בדיוק בגודל הנכון אבל החישוק עצמו מרגיש קצת דק מידי בידיים שלי, כמו ברוב הרכבים המודרניים.

 

נוסעים

כבר ביציאה ממגרש החניה של היבואן אני מצמיד את הדוושה לרצפה. הרי זה כל הקסם של המיאטה, אפשר לנצל את כל כולה, בכל מקום ובמגבלות החוק. לאחר מתיחת הפנים האחרונה התאוצה מתרחשת מהר מהמצופה, אפילו פלטתי "ואוו" קטן. נחמד! בעדכון האחרון הוחלפו כל החלקים הנעים של המנוע לקלים וחזקים יותר ועודכנה התוכנה שלו. השינוי הזה הוסיף למנוע עוד 26 כ"ס וקג"מ בודד למומנט. השינויים במספרים לא רעים, אבל השינוי האמיתי הוא באופי של המנוע, שלפתע מטפס בסל"ד מהר יותר וגבוה יותר (הקו האדום עלה מ-6,800 ל-7,500), דבר קריטי במנוע אטמוספרי, בו הכוח נמצא בסל"ד גבוה.  ניתוח הלב הפתוח שעבר המנוע הצליח והמיאטה המעודכנת מרגישה לראשונה מזה 30 שנה כמו רכב מהיר. לא מהיר מאוד אמנם, אבל ללא ספק לא איטי. כל הכבוד מאזדה, סוף סוף הקשבתם  ללקוחות ויישמתם, שאפו. מעבר לביצועים, המנוע נושם מצויין, מרגיש מאוד לינארי וגם התגלה כחסכוני מאוד בדלק עם כ-11 ק"מ\ליטר בתנאי נסיעת מבחן אגרסיבית כיאה לרכב ספורט.

המתלים שעודכנו לאחרונה ב-2017 רכים ונוחים בנסיעה עירונית, בטח ביחס למקובל ברכבי ספורט אחרים. מכיוון שמדובר על מתלים פשוטים יחסית ולא מתכווננים, אין מצבים שונים שבעזרתם ניתן להתאים את המתלים לצורת הנהיגה. מה שיש, זה מה שיש. לטוב ולרע. כשאנחנו עוברים לאיזור עם כבישים ריקים ומפותלים בהרי יהודה, הרכות הקבועה הזו של המתלים מתגלה כנקודת תורפה. שינויי כיוון שאמורים להיות מידיים ברכב כל כך קטן וקליל לוקחים יותר זמן מהרצוי ופוגעים בתחושת החדות ואיתן גם בהנאה והביטחון. טענה זו חוזרת לאורך כל דורות המיאטה ואחראית לפריחת שוק המתלים המשופרים שלה.

כשנכנסים לסיבוב, לוקח יותר מידי זמן מהרגע שבו המשקל התחיל לעבור לצד השני ועד הרגע שהרכב יושב בביטחון על המתלים. את אותו סיפור בדיוק חוויתי עם המיאטה שלי (דור קודם) כשקניתי אותה במצב מקורי לחלוטין. מאז החלפתי מתלים והוספתי אנטי-רולים וחיזוקי שלדה שונים. השינוי הוא יום ולילה והופך את הרכב לחד כמו סכין מנתחים. מאזדה, בעקשנות מעצבנת, ממשיכים לטעון שהרכות הזו עוזרת להנאה ולדרמה, אני לא קונה את זה וחושב שהם צריכים להקשיב ללקוחות, בדיוק כמו שהקשיבו בעניין המנוע. בשורה התחתונה, מי שקונה את הרכב בשביל הגג והטיולים לבית הקפה הקרוב יהנה מהנוחות, אבל מי שירצה לנהוג ברכב בצורה אגרסיבית, בכביש מפותל או במסלול, יצטרך להחליף את המתלים לסט קוילאוברים איכותי יותר ולהתקין אנטירולים. שיפור שיעלה בין 10-15 אלף ש"ח. 

הנסיעה הארוכה עד לכבישי הדרום המפותלים, כששני גברים יושבים במיאטה לא הייתה חוויה מהנה. מרווח המחייה צומצם למינימום ההכרחי, כאשר הנהג מרגיש שהוא לובש את הרכב ולא בהכרח יושב בתוכו והנוסע לעומתו סתם מרגיש בעונש. במהירויות של כביש מהיר חודרים רעשים מעיקים לתא הנוסעים מכיוון הגג והצמיגים והופכים את היכולת לנהל שיחה למאתגרת במיוחד, מה שגורם לשני הנוסעים לצעוק במקום לדבר. השילוב בין רעשי הרקע והצורך לצעוק ולשמוע צעקות גרמו לשנינו לפתח כאב ראש ולהתעייף הרבה יותר ממה שציפינו לפני היציאה לדרך. זה ממש לא הרכב הראשון שהייתי בוחר למסעות ארוכים.

הצמיגים הקדמיים ברכב המבחן הוחלפו למישלין PS4 חדשים, צמיגים מעולים ללא ספק, אבל מאחור נשארו הצמיגים המקוריים במצב שחוק במיוחד אחרי שלא מעט עיתונאי רכב וקונים פוטנציאליים סיימו להתחרע עליהם. חוסר האיזון בין הצמיגים הקדמיים והאחוריים יצר מצב של זנב משוחרר מאוד, אפילו משוחרר מדי. זה היה יכול להיות מהנה מאוד על מסלול, אבל מכיוון שהיינו על כביש ציבורי היינו צריכים להוריד את הקצב ולא הצלחנו לבדוק את המיאטה בקצבים מהירים יותר. מה שכן, שאפו למאזדה שיצרו בקרות החלקה הרבה יותר מתירניות מאלו שקיימות בדור הקודם. הבקרות הנוכחיות בהחלט מאפשרות להנות קצת יותר מבלי להכריח את הנהג השובב לכבות אותן לחלוטין ולהסתכן בספין על כביש ציבורי.

מעבר לפשרות שצוינו מעל, הנהיגה עצמה מהנה מאוד. למרות המתלים הרכים, הרכב עדיין מגיב מהר לכל אינפוט, בין אם מההגה, מידית ההילוכים או מהדוושות ומתקשר חזרה בצורה מצויינת את מצב המנוע ואת מרחק הרכב ממגבלות האחיזה. בכל פניה אגרסיבית הרכב נוטה להיגוי יתר נשלט מאוד שמורח חיוך ומעלה את הדופק בכל פעם מחדש. הסאונד הבוקע מהאגזוז אמנם לא יכנס לפתניאון של צלילי מנוע, אבל יש בו בהחלט מספיק אופי ועוצמה בשביל לספק פסקול ראוי לחוויה. שתי הבליטות על מכסה המנוע, מעל בתי הגלגלים הקדמיים ניכרות היטב בשדה הראיה של הנהג ומוסיפות אף הן לחוויה.

 

לסיכום

החבילה שהמיאטה החדשה מספקת היא על גבול השלמות לכל חובב נהיגה. יש לה עיצוב מהמם במרכב ששונה לחלוטין מ-99% מהנוף המוטורי המקומי (רודסטר בכל זאת), יש לה מנוע חובב סל"ד, שלדה מאוזנת (חלוקת משקל של 50:50), משקל נוצה שכיף לזרוק לכל סיבוב, צריכת דלק מצויינת ואמינות "ברזל".

שלושת הימים שביליתי במחיצתה של הג'ינג'ית הזו היו תענוג צרוף. מהרגע שרואים אותה בחניה כבר עולה החיוך על הפנים. הנסיעה העירונית כיפית, לא רועשת מידי, הרכב קטן וזריז ומאפשר השתלבות מדהימה בתנועה וכל פניה או כיכר בעיר היא הזמנה לזריקת אדרנלין. מבחינת פיצ'רים לא חסר לרכב כלום, הוא מצויד ישר מהיבואן בכל מה שצריך ליום יום וגם במה שלא (מושבי עור מחוממים?). הנהגים הספורטיביים באמת כנראה יאלצו לבצע שיפור לא זול למתלים, אך מעבר לזה אין כמעט על מה להתלונן.

 

הפיל

הפיל היחיד שבחדר הוא המחיר, כ-255 אלף ש"ח. בעוד בשאר העולם המיאטה מתומחרת במקביל למאזדה 6, בישראל היא יקרה ב-25% מהגרסה הבכירה של ה-6, מה שמתבטא בפער של כמעט 50 אלף ש"ח. לא מעט בכלל. בהתחשב בעובדה שהמיאטה מגיעה רק ברמת גימור אחת (הבכירה), הפער שלה מה-6 הבסיסית הוא כבר של כ-80 אלף ש"ח, מחיר של רכב מיני חדש. בקהילות החובבים הישראלים ברשת ישנם אינסוף טענות ליבואן וספקולציות לגבי הסיבות לפער הגדול כל כך. התשובה היא כלל כנראה כי היבואן המקומי מקבל ממאזדה העולמית הקצאה קטנה של רכבים כל שנה וגם במחיר האסטרונומי הזה מצליח למכור את כולם, אז מבחינתו "למה לא?". תכלס, צודק. הוא לא עמותת צדקה אלא חברה למטרות רווח.

למרות המחיר המוגזם, עדיין אין למיאטה הרבה מתחרים. המתחרה היחידה בעלת הנעה אחורית בטווח המחירים הזה היא הסובארו BRZ שלאחרונה הוזלה מ-240 ל-200 אלף ש"ח. הסובארו אמנם כבדה ב-140 ק"ג, איטית משמעותית וחסרת גג נפתח, אבל יש לה שני מושבים אחוריים שיכולים, בעיקר בתאוריה, לשמש לילדים קטנים או סתם אנשים שאתה לא באמת אוהב, והיא זולה ב-55 אלף ש"ח. למרות הפער במחיר, הסובארו היא לא באמת רודסטר ולכן קשה לה להתחרות ראש בראש עם המיאטה. 

הרודסטר של ב.מ.וו (Z4) מתחילה ב-360 אש"ח, הרודסטר של מרצדס (SLC) מתחילה ב-435 אש"ח, שתיהן אמנם מפנקות בהרבה מהמיאטה, אבל כבדות יותר ולפי פרסומים זרים פחות מערבות בנהיגה, בטח בגרסאות הכניסה שלהן. הראשונה (מבחינת קירבה במחיר) שמציעה מרכב דמוי רודסטר, בעל הנעה אחורית, שהוא גם כיפי לנהיגה היא הפורשה בוקסטר, אבל המחיר ההתחלתי שלה כפול מזה המיאטה (כ-496 אש"ח).

לסיכום (שוב), המיאטה היא עדיין הרודסטר העממי המוביל בישראל. עממי ב-255 אש"ח? זה כנראה מעיד יותר על ישראל מאשר על המיאטה.

יש לכם שאלות לגיא? רוצים לספר לנו מה אתם חושבים על המיאטה? הצטרפו לדיון בפורום.