אלפא רומיאו ג'וליה - מבחן דרך - עוף החול

אלפא הבינו שעם הג'וליה כדאי להם מאוד לא לשחק משחקים ולעשות מכונית טובה עם נשמה איטלקיה. אז הם הלכו ועשו את זה

אני חייב להתוודות. מעולם לא הייתי חסיד גדול של אלפא רומיאו. כלומר, אהבתי את העובדה שהם שם, כמותג, אבל אף לא הבנתי את ה"קטע" של ההערצה כלפי הגריל המשולש עם הנחש והצלב. אולי זה בגלל שנולדתי מאוחר מדי, ולא הייתי עד למכוניות ה"אמיתיות" של אלפא. כשהגעתי לגיל שהרגליים שלי הגיעו לדוושות, הדור האחרון של האלפות האגדיות כבר החל נעלם - ה-75 עם הגיר על הסרן האחורי, ה-145 שראיתי רק פעמים בודדות וה-33 שכבר "לא הייתה זה".

בכלל, אני תמיד מצאתי את עצמי מעדיף את הצרפתיות, מביט בערגה בסבסטיאן לואב ומרקוס גרונהולם שמים את המכוניות שלהם על הצד ואת פיג'ו-סיטרואן קוטפת 10 אליפויות WRC ב-12 השנים הראשונות של המילניום הנוכחי. אלפא פשוט לא הייתה שם. ועד לפני כמה חודשים - לפחות בישראל - היא עדיין לא הייתה שם, בוודאי שלא עם הפונטו והבראבו המחופשות שלה.

אבל כל השיחות מתחת לליפט, מאחורי דלפקי ברים, ובמגרשי חניה מסריחים מנוסטלגיה, תמיד הובילו לאלפא. ותמיד היה הניצוץ הזה בעיניים. ואני הנהנתי, שתקתי, והסכמתי. כי אני לא הכרתי את אלפא. ולא הבנתי מה הקטע.

הכתבים המוקדמים

כשאלפא הכריזה לראשונה על הג'וליה, הספקות לא איחרו לבוא. היא דומה מדי לסדרה 3, היא מתאמצת מדי, היא מגיעה מאוחר מדי, ומה כבר היא יכולה לעשות טוב מהגרמניות. הכל אמרו עליה, את כל השלדים שלפו מהארון ועל אף בדיחה לא וויתרו.

ואני? אני ראיתי אותה ונשארתי אדיש. אבל לקח לי בערך שניה להבין שאחרי כל השנים, פתאום יש לי הזדמנות סוף סוף להרגיש מה זו אלפא אמיתית. קשה להתעלם מההייפ, קשה לברוח מהדיונים האינסופיים בכל פעם ששמה רק הוזכר כדרך אגב, וקשה עוד יותר לוותר על מבחן במי שאמורה להיות עוף החול של אלפא רומיאו, התחיה מחדש, הרנסנס, ה"משהו" הזה, שיצליח להחזיר את אלפא למקומה הטבעי.

היבואנית הישראלית השיקה את אלפא רומיאו ג'וליה בכמה גרסאות. שלוש רמות גימור עם מנוע ה-2.0 ליטר 200 כ"ס והנעה אחורית, שתיים עם אותו מנוע אך 280 כ"ס והנעה כפולה, וכמובן התלתן. אנחנו קיבלנו את הרכב עם המנוע הבסיסי ורמת הגימור האמצעית - Launch Edition.

תחיה

הפגישה הראשונה שלי עם הג'וליה עברה בלי הרבה דרמה. כשראיתי אותה בתמונות, לא חשבתי שהיא יפה. הגריל בולט מדי, פתחי יניקת האוויר אפילו קצת וולגריים, הישבן מעט אנמי (ומצד שני אלגנטי יחסית) ובפרופיל קשה שלא לשים לב לרמזים לסדרה 3 ולאינפיניטי Q50 ו-Q70. במציאות המצב די דומה, והיא לא הצליחה לרגש אותי.

הרושם מתא הנוסעים שונה לגמרי מזה שהתקבל מהעיצוב החיצוני. למרות שגם כאן קשה להתעלם מהדמיון המובהק לסדרה 3, עם הגה כמעט זהה, ופקדי שליטה מאוד דומים על מערכת המולטימדיה, אבל בניגוד לאותה סדרה 3 - ויש שיחלקו על הקביעה הזו - האלפא מרגישה יוקרתית יותר. הקווים של הדשבורד זורמים, העיצוב אלגנטי ונעים, המסך מוטמע בתוך פאנל שחור בצורה יפיפייה, וכפתור ההנעה על ההגה מזכיר שיש לנו עסק עם בת למשפחה עם סוס צוהל באילן היוחסין. אבל הדבר הכי מעניין - ואם יורשה לי להגיד אפילו מרגש הם משוטי העברת ההילוכים העצומים שמדגישים שהולך להיות אקשן.

איכות החומרים טובה מאוד ברוב המקרים, ולמעט כמה נגיעות "שגעוניות" ו"אלפיסטיות" כמו אותו מסך שקטן מאוד ביחס לפאנל בו הוא מוטמע (המסך הגדול של חבילת לוסו פותר את ה"בעיה" הזו) והג'ויסטיק של מערכת המולטימדיה שזז בצורה מעט חופשיה מדי, אפשר להגיד בביטחון מוחלט שאלפא עשו עבודה טובה. אפילו מצוינת.

המהפכה התעשייתית

רשימת האבזור נעה בין "סבירה" לבין "מצוינת" בתלות בגרסה. הדגם שלנו כלל את רוב האבזור המתבקש מגרסת "כמעט כניסה" של מכונית פרימיום - בין היתר תאורת קסנון, בקרת שיוט, חלון גג כפול, בורר מצבי הנהיגה האיקוני (שהחליף את מצב All Weather ב-Advanced Efficiency לטובת התחבבות על המיינסטרים) ועוד. בגרסאות הגבוהות יותר תמצאו גם כיוון חשמלי למושבים, חיישני חניה קדמיים, מראות צד מתכהות ועוד.

גם ברשימת האבזור, באלפא כמו באלפא, יש קטעים מוזרים. כך למשל בגרסה שנבחנה אין קיפול מראות חשמלי, ניטור שטחים מתים קיים רק בחבילת לוסו, ובקרת שיוט אדפטיבית איננה בנמצא כלל וכלל. אבל רבאק, לא באנו לבחון אלפא - ועוד אחת "אמיתית" - כדי לנבור בקבצי PDF. באנו לראות אם זו המכונית שתחזיר את אלפא להיכל התהילה של דברים עם מנוע בעירה פנימית.

לפני שמניעים אגיד רק שהמרווח סביר לחלוטין לארבעה אנשים. תא המטען - כרגיל בקטגוריה - עמוק מדי ולא מאוד נגיש, המושבים לא ממש נוחים בהתחלה אבל התגלו כממש טובים ולא מעייפים אחרי 15 (כן, חמש עשרה) שעות רצופות ברכב. יאללה. נוסעים.

תור הזהב

תנוחת הישיבה מושלמת. המושב נמוך בטירוף. ההגה גבוה, ובגודל טוב (סוף סוף). האצבעות נחות בטבעיות על הפלאפים (שמאוחר יותר יפריעו לתפעול האיתות אבל נתרגל). האגודל נופל על כפתור ההנעה והג'וליה, למרות מנוע 2.0 ליטר לא מאוד מרגש על הנייר, מתעוררת בנהמה וממשיכה לגרגור נעים ושקט-אך-מורגש.

היציאה מהסוכנות מפתיעה אפילו יותר מצליל ההנעה, ושיחת טלפון שעשיתי עם חבר פורום בזמן הנסיעה הבהירה לי עד כמה. "היא גם הצליחה לבלוע את הדוקרנים ביציאה מהסוכנות ממש טוב" הוא אמר לי, ואני עד היום יכול להישבע שלא היו שם דוקרנים בכלל. הג'וליה מצליחה להיות נוחה ועם זאת מוצקה מאוד. לשדר את הכביש לישבן, ולא להציק עם מטרדים כמו שברים או סדקים. בידוד הרעשים גם הוא מצוין ואין שום בעיה - תאורטית - לנהל שיחה קולחת ונינוחה גם ב-תיאורטית- 150 קמ"ש.

ההגה של הג'וליה היה אחד הדברים שהכי הצליחו להפתיע אותי. הוא קל מאוד, אפילו אפשר להגיד מדי. אבל הוא מצליח להיות מדויק מאוד, זריז להפליא, ואפילו לשדר קצת פידבק. משהו שכמעט שכחנו שבכלל קיים בהגאים. איכשהו, הוא מצליח לחבר בין הנהג למכונית בצורה שלא חשבתי שהוא יצליח, בטח ובטח שלא אחרי שמרגישים את המשקל הנמוך שלו ברגע הראשון.

המנוע נפלא. היה נחמד אם היה לו קצת יותר כוח, והיה עוד יותר נחמד אם היו לג'וליה גרסאות "ביניים" בין גרסת 280 כוחות הסוס לבין ה-QV הפסיכוטית. כאלו שיתחרו ב-S4 של אאודי וב-440 של במוו. אבל בכל מקרה, המנוע מושך מצוין, וממתחיל להיחנק מעט ממש גבוה במעלה הסל"ד ובמהירויות מאוד גבוהות. לא מקומות שבני אדם נורמטיביים ימצאו את עצמם בהם ביומיום. או בכלל.

הדבר היחיד שפחות התחבר בכל מערכת ההנעה של הג'וליה הוא הגיר. כן, זה בדיוק אותו ZF8 שקיים ועובד נפלא במכוניות של במוו, אבל כנראה שאלפא כיילו אותו להתנהגות מעט אחרת. מעל 20 קמ"ש הכל מעולה, העברות חלקות ומהירות כשצריך, ונעימות ולא מורגשות כשצריך, אין תחושת החלקה או איבודי כוח, ובקיצור, בדיוק מה שהתרגלנו לאהוב. אבל מתחת, בפקקים במהירויות זחילה, הגיר בועט, משתהה בהעברות, ומרגיש מאוד לא נעים, עד כדי כך שעלו לי זכרונות על תיבות רובוטיות חד מצמדים. המצב טוב יותר במצב N בבורר מצבי הנהיגה, אבל גם שם - כדאי לאלפא לעדכן את התוכנה.

רנסנס

ואז הגענו להרים. האמת? הייתי בטוח שבגלל שהיא הייתה כל כך נוחה בכבישים ישרים, היא תרכון ותיטה ותתפזר לכל עבר בכבישים המתפתלים של רכס הכרמל. אבל - ולמרות שכבר הייתי צריך לראות את זה בא - היא הפתיעה אותי שוב. העברות משקל - גם בין הסרנים וגם בין הצדדים - עוברות בלי שום מאמץ, חלוקת המשקל מצוינת והג'וליה מצליחה לנעוץ את הגלגלים הקדמיים באספלט, ולדחוף עם האחוריים החוצה מהפניות בקצב הולך וגובר.

ולמרות האחיזה הגבוהה, ולמרות ההגה הקל, ולמרות העובדה שאי אפשר לנתק את בקרת האחיזה (או בכלל להשפיע עליה בשום צורה) הג'וליה מצליחה להתמסר לי ולעשות בדיוק מה שאני רוצה, בדיוק כשאני רוצה את זה. פניה מתקרבת, ברקס, שתי משיכות באלומיניום של הפלאפ השמאלי, הגה, חזרה מהירה (אולי אפילו מדי, אולי זה היה בכוונה) לגז, הזנב מהדק את הפניה בלי לצאת יותר מדי החוצה, בקרת האחיזה תופסת אותו בעדינות ומחזירה לקו הנכון, ההגה מתיישר, גז ברצפה וחוזר חלילה, ושוב. ושוב.

עוף החול

אחרי למעלה מ-1000 ק"מ שנצברו בקצת פחות מיומיים ושמונה חברי פורום שנהגו על הג'וליה (ושאת דעתם תוכלו לקרוא בשרשור), החזרנו את הג'וליה הביתה אחרי אחד המבחנים הארוכים, המצופים, והמסקרנים ביותר שערכנו.

לאלפא היו בערך 12-13 שנים לתכנן את הג'וליה (מאז הושקה ה-159) והתחושה שמתקבלת שאחרי זמן "רגיל" של 6-7 שנים, המהנדסים של אלפא המציאו מכונית מושלמת. אבל אז הגיעה מחלקת ה"נשמה" ובילתה את שאר הזמן בלקלקל משהו קטן פה, ומשהו שטותי שם. ואיכשהו, הם הצליחו לקלקל את כל הדברים האלה בצורה פשוט מדהימה (הנה שורה שבטח לא חשבתם לקרוא במבחן רכב).

מצאנו כל כך הרבה דברים שהפריעו לנו במהלך שעות המבחן, שאין סיכוי שצוותי הפיתוח עצמם לא שמו לב. הם ידעו שזה שם. הקטע הוא שאף לא אחד מהדברים האלה לא מצליח אפילו להתקרב להיות חסרון ברמה של Deal Breaker. אלה לא פאשלות, ולא תכנון לקוי. זאת נשמה. לאלפא יש סוף סוף נשמה.

עם הג'וליה, אלפא ייצרה מכונית סדאן, יוקרתית, ספורטיבית. ממש כמו סדרה שלוש, אבל פחות "גרמניה" והרבה יותר מעניינת. ואם שואלים אותי, קצת יותר טובה.

ומה איתי? שאף פעם לא הבנתי מה הקטע של אלפות? אה, אז עכשיו אני מבין.

הכתבה נגמרה, אבל השיחה רק התחילה. רוצים לראות מה חשבו חברי הפורום האחרים שנהגו על הג'וליה? הצטרפו לשיחה.