מאמר: הילמאן האנטר\מינקס, והשם שהיה בשרות יותר מכל שם אחר בבריטניה, פרט למיני

[yohai71]

עלה בדעתי שבזמן סקירת מכוניות, אני מעלה רכבים מתחרים שגם הם "דורשים" סקירות, לאו דווקא מקיפות אבל נדרשות לשם ייחוס למאמר; אם אני כותב על פורד קורטינה ומציין את ההילמאן האנטר כמתחרה, אבל כמעט אף אחד לא מכיר אותה- צריך לסקור את ההילמאן האנטר... זה סוג של כדור שלג, כפי שאתם מבינים.

 

היות ולאחרונה סקרתי את ההילמאן אימפ, עלה בדעתי שכדאי ואוסיף עוד פוסט או שניים על מכוניות נוספות מקבוצת רוטס, שהיו בשנות השישים/שבעים, ונזכרו גם בסקירות הקודמות. זה מאפשר לי להוסיף מידע נוסף על הקבוצה עצמה, שנשמט בסקירת האימפ.

 

 

בתעשיית הרכב הבריטית, קבוצת רוטס הייתה ייחודית בהיותה היחידה שצמחה מסוכנות מפיצי רכבים, וגם היצרן הגדול היחידי שנשלט בידי שושלת משפחתית. האחים רוטס (וויליאם ורג'ינלד) החלו את דרכם בשנת 1913 כבעלי גראז' במיידסטון (Maidstone) שבדרום-אנגליה, וצמחו להיות מפיצי רכבים הגדולים ביותר במדינה עד אמצע שנות העשרים.

 

 

בשלב זה הם התרחבו אף יותר לתוך תעשיית הרכב ע"י רכישות שמומנו בעזרת חברת הביטוח פרודנשיאל (Prudential). החברה רכשה, לפי הסדר, את בוני המרכבים ט'ראפ את מאברלי (Thrupp and Mabberly), האמבר (Humber), הילמאן (Hillman) וכן משאיות קומר (Commer). עד 1934, שמונה שנים בלבד לאחר הרכישה הראשונה, נוספו גם סאנבים (Sunbeam), טלבו (Talbot) וקארייר (Karrier). חברת סינגר (Singer), המקום בו עבד וויליאם רוטס כשוליה בזמנו, נוספה בשנת 1955.

 

השם מינקס (Minx) הופיע לראשונה בשנת 1932 כמודל של הילמאן, והיה המכונית השנייה שכולה מתכנון רוטס- הראשונה הייתה ההילמאן וויזרד (Wizard) שהייתה מכוונת לשוק הפריים אבל הופיעה בתזמון גרוע. לעומתה, המינקס הראשון היה מכונית סאלון שמרנית וקונבנציונאלית לחלוטין, ונתמך בשיווק רוטס טיפוסי. הייצור נמשך לאורך מלחמת העולם השנייה, בגרסת טנדר עבור הצבא הבריטי.

 

 

מיד לאחר מלחמת העולם השנייה, תעשיית הרכב הבריטית נאלצה לעבוד לפי "לייצא או למות!", וכל היצרנים מיקדו את משאביהם בדגם עיקרי אחד ממנו יוכלו להרוויח. רוטס התמקדו במינקס, והמודל החדש לגמרי משנת 1948 הפך לאבן-דרך בתולדות החברה, בכך שהעלה אותה מדרגה ונתקבע כמשמעותי בשוק. המכונית הייתה בעלת סטייל מודרני והצליחה לתת פייט ליצרנים המבוססים. לאורך השנים עדכונים למינקס 48' סומנו כ-Marks (mk.), והדור הזה סיים את דרכו בשנת 1956 תחת mk. VIII:

 

 

המכוניות הראשונות ממה שנודע כסדרת אוודקס (Audax) הופיעו בשנת 1956. אלה היו מעוצבות בידי ריימונד לווי (Loewy), והיוו סמן ברור להשפעה האמריקאית (במיוחד מבית סטודבייקר) שאפיינה את רוטס מעתה ואילך:

 

 

סר וויליאם (בילי) רוטס, יושב ראש רוטס עד למותו בשנת 1964, היה חובב מושבע של מגמות וסגנונות אמריקאים. כתוצאה, כל רכבי רוטס, החל מהמינקס הנ"ל של שנת 1956 וכלה בהילמאן אבנג'ר משנת 1970 (והאחרון במוצרי החברה), הדגימו השפעות עיצוב אמריקאיות ולא אירופאיות- אגב, ממש כמו פורד ו-ווקסהול של GM מאותה תקופה. יוצאי הדופן היו BMC, שאת עיצוביהם ביצעו בתוך החברה בהצלחה משתנה (המיני, אוסטין\מוריס 1800), או נסמכו על פיפינפארינה (ADO16, אוסטין A40 וסדרת הפארינות). כמותם היו גם טריומף, שבאופן בלעדי השתמשו בשירותיו של המעצב ג'אובני מיקלוטי (Michelotti ) לאורך שנות השישים.

 

 

להלן מינקס משנת 1962, שכפי שניתן לראות, לא חל בו שינוי רב (או כלשהו) מהמקור של שנת 1956:

 

 

רוטס המשיכו בפיתוח סדרות האוודקס, החל מהסדרה הראשונה בעלת מנוע בנפח 1390 סמ"ק ועד לסדרה VI עם מנועי 1725 סמ"ק ואופציה לתיבה אוטומטית של בורג-וורנר. השינויים בעיצוב היו מזעריים עד לסדרה V בשנת 1963 (אגב, באופן מוזר לא הייתה סדרה IV), אז התמתן העיצוב והפך לנקי יותר, על אף ששורשי העיצוב המקורי של לווי עדיין ניכרו בו:

 

 

סדרת אוודקס סימנה גם את התמכרותה של רוטס להנדוס-מותגים (badge engineering); הסינגר גאזל (Gazelle) והסאנבים ראפייר (Rapier), ספין-אופים שנולדו מההילמאן הבסיסי, היו מקור הכנסה טוב עבור החברה, שהמשיכה למתג רכבים בהמשך.

 

דגמי מינקס השונים כללו סדאן ארבע-דלתות, סטיישן, סטיישן קומפקטי בשם האסקי (Husky), קופה בשם קליפורניאן (Californian) וגם גרסת גג נפתח. למרות שעוד לפני סדרה V, השתנו מעט מאד וויזואלית, שינויים מכאניים דווקא היו, ובעיקר מנועים בנפחים הולכים ועולים- החל מנפח 1390 סמ"ק שעלה אל 1494 סמ"ק (בשנת 1958), המשיך ל-1592 סמ"ק (1961) ולבסוף סיים עם 1725 סמ"ק (1965). הנה דוגמא לסדרה VI משנת 1966, ואחת האחרונות מדגמי אוודקס:

 

 

סדרת האוודקס תוכננה להיות מוחלפת בידי המכונית שהפכה לסופר-מינקס (Super Minx) בשנת 1961, אבל בזמן הפיתוח היא צמחה לגודל הקטגוריה שמעל למינקס, וכך שווקה לצד סדרות V ו-VI עד שנת 1966. הניגוד בין שתי המכוניות היה בולט בבירור- לסופר-מינקס הייתה תוספת של כ-13 ס"מ לבסיס הגלגלים, לטובת מרחב לנוסעים ותא מטען גדול יותר, אבל בעלת נפח זהה למנוע. כאשר עלה הסופר-מינקס לנפח 1725 סמ"ק בשנת 1964, עלה גם המינקס.

 

 

וכך, באמצע שנות השישים, מצאו עצמם רוטס כחברה של רכב אחד- ההילמאן מינקס מסדרת אוודקס עם ווריאציות מבית סינגר וסאנבים, ובנוסף ייצור בכמויות מועטות של האמבר הוק (Hawk) והאמבר סופר-סנייפ (Super Snipe) המיושנים, מכונית הספורט סאנבים טייגר\אלפין (גם היא מבוססת על האוודקס), וכמובן, האימפ שרוקן את קופת-החברה ולא היה הצלחה מסחררת.

 

 

בשנת 1966 הציגו רוטס את ההילמאן האנטר, מחליפם של המינקס והסופר-מינקס, והראשון בסדרת מכוניות ארוו (Arrow):

 

 

השם עצמו מעולם לא היה בשימוש דגם כלשהו בבריטניה, אם כי נעשה בו שימוש בשווקים אחרים (למשל צפון-אמריקה, שם נמכר כסאנבים Arrow). אמנם ההאנטר השתמש באותו מנוע 1725 סמ"ק מהמינקס VI והסופר-מינקס, אך שאר המכונית הייתה חדשה כל-כולה, בעיצוב מעודכן עם השפעה (שוב) אמריקאית, ובסיס גלגלים שמוקם בדיוק בין המינקס VI לסופר-מינקס. תכנון טוב יותר, שמיקם את המנוע יותר קדימה ולמטה, אפשר להנמיך את מכסה המנוע ולשמור על מרחב הפנים של הסופר-מינקס. מצד שני, מיקום פתח מילוי הדלק גורם לך לתהות איפה בדיוק נמצא המיכל, וכמה בטוח כל העסק:

 

 

בפעם הראשונה בתולדותיהם עשו רוטס שימוש בזרועות מקפרסון, אם כי ההאנטר היה אחת המכוניות הבריטיות האחרונות שהשתמשו בקפיצי עלים. הוא גם היה אחת המכוניות האחרונות שהציעו אוברדרייב כאופציה. אבל חשוב מכך, הוא היה משמעותית קל יותר מהסופר-מינקס, ולכן "חי" יותר לנהיגה, אם כי לחלוטין לא יועד כמכונית לנהג. התחרות העיקרית באה מהפורד קורטינה, ווקסהול ויקטור, אוסטין קיימברידג' ומוריס אוקספורד, וכדאי לציין שגם האוסטין\מוריס 1800 ומאוחר יותר, האוסטין מקסי כיסו את אותו חלק של השוק. הטריומף 1300 היה קטן יותר, והטריומף 2000 הרבה יותר פרימיום. הייצור היה ב-ריטון (Ryton) שבקובנטרי, אז מרכז מפעלי הרכבים באנגליה. בשנת 1970, עבר הייצור ללינווד (Linwood) שבסקוטלנד.

 

 

רוטס עקבו אחרי ההאנטר עם הילמאן מינקס חדש, זהה לכל דבר ועניין, פרט למיתוג. ההבדל היחידי היה המנוע; במינקס הותקנה גרסת 1496 סמ"ק של מנוע רוטס OHV המוכר, ולמעשה הוא היה האנטר עם מנוע קטן יותר, בחיסור כמה פריטי אבזור בתא הנוסעים:

 

 

 

הבדל וויזואלי חיצוני הופיע בשנת 1969 בחזית, שם נבדל ההאנטר מהמינקס ע"י פנסיו, שהיו מלבניים וגדולים יותר. בצד השני של סקאלת הדגמים, נוספו כמה דגמי "יוקרה" תחת מותג סינגר; הגאזל (1500 סמ"ק) וה-ווג (1725 סמ"ק):

 

 

בשנת 1970 רוטס כבר היו בבעלות מלאה של קרייזלר, והצעד ההגיוני היה צמצום מותגים; המינקס הפך להאנטר 1500 דלוקס (Deluxe), הגאזל וה-ווג, כמו מותג סינגר כולו, הופרשו, ובמקומם הוצגו האנטר סופר, GL ו-GT. גרסת ההאמבר ספקטר המשיכה בייצור עד שנת 1976, כמו גם הסאנבים ראפייר בעלת הצורה הייחודית:

 

 

 

אבל אחרי שהיה בשימוש 37 שנים, בין 1937 ל-1969, הופרש השם מינקס סופית. כאמור, פרט למיני, ככל הנראה מדובר בשם ששרד הכי הרבה זמן בבריטניה.

 

קשת דגמי ההאנטר מכרה טוב בתחילה; בסוף שנות השישים הוא אחז בנתח שוק של 6-7% בבריטניה, והיה מוצלח לפחות כמו הקורטינה דור שני, על אף היותו יקר מעט יותר ועם פחות מנועים ואופציות. אבל אחרי 1970, מול הקורטינה דור שלישי שהייתה מעט גדולה יותר, מעוצבת בקפידה ומשווקת כראוי, ההאנטר נאבק. עדכונים קלים בוצעו בשנת 1972, ובשנת 1976, הותקנו חזיתות\אחוריים חדשים שבלשון המעטה, לא היו מתאימים לעיצוב המקורי והנקי של המכונית:

 

 

ייצור ומכירות הרכב בבריטניה ואירופה הסתיימו בשנת 1979, אחרי השתלטות פיג'ו על פעילות קרייזלר-אירופה. ההאנטר לא הוחלפה ישירות, אם כי בחלק זה של השוק ייצגו את קרייזלר (אח"כ פיג'ו) ההאצ'באק המשפחתי, קרייזלר אלפין (1975):

 

...והסדאן המבוסס עליו, טלבו סולרה (1979):

 

אגב, מזהים את כתב-הרכב הסוקר את הסולרה? זהו כריס גופי (Goffey), שאח"כ היה חלק מצוות מגישי טופ-גיר הישנה, שרצה עד שנת 1999. ואני אוסיף שתי נקודות למי שיידע מי הבן שלו, אחד שנודע בזכות עצמו (בלי לחפש ברשת, אל תרמו). לגבי ההאנטר, ייצור באוסטרליה ובניו-זילנד הסתיים גם הוא בשנת 1979.

 

ההאנטר זכה בחצי-שעת תהילה בשנת 1968, כאשר הגיע למקום ראשון במרתון לונדון-סידני, נהוג בידי אנדרו קוואן (Cowan), קולין מאלקין (Malkin) ובריאן קויל (Coyle). בזמנו היה זה ראלי סיבולת מהסוג הפופולארי באירופה עוד משנות העשרים, שיצא מלונדון והמשיך לאורך אירופה, טורקיה, איראן, פקיסטן והודו למומבאי (אז בומביי), משם על אוניה לפרת', ואז חציית אוסטרליה עד לסידני. פורד ו-BMC הובילו את רוב המרוץ אך ההאנטר הפך למנצח הבלתי-צפוי, כאשר בעיות מכאניות הכשילו את הלוטוס-קורטינה של רוג'ר קלארק האגדי, ו-פאדי הופקירק (Hopkirk ) האגדי לא-פחות עצר עם האוסטין 1800 שלו כדי לעזור למתחרה נוסף שנקלע לתאונת דרכים. רוטס (או בשלב זה קרייזלר) הופתעו לא-פחות מכולם מניצחון זה, והשימוש בו לצרכי שיווק היה רפה, בלשון המעטה.

 

 

הגרסה הבינלאומית הכי ידועה של דגם ה-Arrow היא אולי הפייקאן (Peykan), וורסיה של ההאנטר\Arrow שנבנתה באיראן. הסיפור המוכר הוא שמשרד המסחר האיראני הזמין את רוטס, BMC ו-ווקסהול להגיש הצעות עבור מכונית איראנית לאומית, ורק רוטס טרחו להופיע. הם זכו בחוזה, וייצור תצורת קיט-מלא של הפייקאן (חץ בפרסית) החל בשנת 1967. הייצור הפך לכל-איראני עד אמצע שנות השבעים, חוץ מהמנועים שסופקו מקובנטרי. פס-ייצור המנועים (tooling ) נמכר לאיראנים בתחילת שנות השמונים וייצור מלא של הפייקאן נמשך עד שנת 2005. משלב מסוים, הותקנו במכוניות סרנים אחוריים ומנועים של פיג'ו 504.

 

 

סופו של דבר, קבוצת רוטס נספגה לתוך קרייזלר בשנת 1967; בשנת 1978 קרייזלר-אירופה נמכרה לפיג'ו ותחת היצרן הצרפתי, ייצור מכוניות בבריטניה נמשך עד 2005. החלק הקמעונאי-מסחרי, שם החלו האחים רוטס את פעילותם, עדיין קיים היום תחת "רובינס את דיי" (Robins and Day) כחלק מרשת מפיצי PSA-בריטניה, לאחר שהשימוש בשם רוטס (על השלטים) נזנח סופית על ידיהם בשנת 2007. זה בערך הדבר היחידי שנשאר מהאימפריה הזו, מאחר ובסוף 2019 עברה הסוכנות מבניין הארט-דקו של רוטס, למבנה מודרני, והבסיס ממנו פעלו האחים במיידסטון, הנזכר בתחילת הפוסט, נעזב סופית:

 

View full מאמר

[sperial]

כרגיל, תודה על סקירה מאלפת, שמחזירה לילדות.

עריכה אחרונה ב-3 ליוני, 2020 על ידי sperial

[Derish]

לפני 2 שעות, yohai71 כתב:

המכוניות הראשונות ממה שנודע כסדרת אוודקס (Audax) הופיעו בשנת 1956. אלה היו מעוצבות בידי ריימונד לווי (Loewy), והיוו סמן ברור להשפעה האמריקאית (במיוחד מבית סטודבייקר) שאפיינה את רוטס מעתה ואילך:

 

 

 

אני מביט על התמונה הזאת ורואה פורד אנגליה/אופל רקורד בשינויי עיצוב קלים. יום אחד מישהו יכתוב מאמר דומה על המכוניות של ימינו ולא יצליח להבדיל בין מאזדה 3 לאופל אסטרה לפורד פוקוס. אין חדש תחת השמש...

 

עניין נוסף שאף פעם לא הבנתי זה הנדסת המותגים שציינת פה. מילא במקומות כמו קוריאה שבהם כל מותג מקושר למעמד חברתי/מקצועי מסויים, אבל במערב? עד כמה מטומטמים הלקוחות נראים ליצרנים האלה שהם לא יצליחו להסתכל על שתי מכוניות דומות/זהות ולהבין שמדובר באותו מוצר? בשביל מה הבולשיט הזה נחוץ, ועל מי הם מנסים לעבוד?

 

[yohai71]

^

זה נכון שיש דמיון בין המינקס הנ"ל למכוניות בני דורו, אבל זה בדיוק בגלל זה- הן כולן בנות אותו דור, ולכן דומות. דווקא בשנים ההן, העיצובים הלכו והשתנו בשל ההתקדמות הטכנולוגית, שבניגוד להיום, לא הייתה פלט של מחשב. את ההבדל אתה תראה בצלליות של המכוניות, ופה ההבדל למכוניות של היום- אני לא בטוח עד כמה הצלליות של האסטרה, מאזדה3 או הפוקוס כל כך שונות זו מזו. אפילו "באור מלא" צריך להתאמץ ולהבדיל בינהן, למי שלא מכיר.

 

והנדסת מותגים? היה אצל כולם, אבל רוטס עשו מזה אמנות. אני לא חושב שהלקוחות היו מטומטמים או אפילו שהיצרנים ראו בהם ככאלה- תמימות של זמנים עברו, זה העניין. אם נכנסת לראות "סינגר" יוקרתי ולא "הילמאן", אז למה שתקנה הילמאן? המותגים הללו סחבו את התדמית הישנה על גבם, גם כאשר השתמשו בהם לשדרוג מכונית נחותה יותר.

 

וזה לא שלא קרה בעבר, וממשיך גם היום; אפשר לומר שלא היה ממש הבדל בין דודג' קורונט (Coronet) לפליימות' סאטלייט (Satellite), חוץ מהבודי, ובכל זאת היו אמריקאים שלא היו מוכנים להתפס מתים במותג זה או אחר. Preconditioned.

 

והיצרנים סיפקו וממשיכים לספק את זה- מה ההבדל הגדול בין ליאון לגולף, חוץ מתדמית (ומחיר)? אני יכול להבין שאוקטביה שונה, בגלל תא המטען העדיף, או אודי בגלל היוקרה (נגיד, לא רואה טעם ביוקרה סייז מדיום, אבל זה רק אני). תכל'ס, אין באמת הבדל. אולי באבזור, אבל בשבילי, אבזור זה לא האוטו- בשביל אחרים כנראה שכן.

 

ואולי נכנס פה גם עניין שמירת הערך, כי אם נלך צעד הלאה, אני לא רואה הבדל בין גולף ל-308, אבל מי יחזיק את הערך שלו טוב יותר? התשובה ברורה, גם לציבור.

[שי]

כבר כתבתי זאת לגבי האימפ, אבל נראה שהבריטים ספגו השראה אמריקאית ביחס להנדסת המותגים. לא רק רוטס עשו זאת אלא גם לא מעט יצרנים אחרים שנסקרו בסקירות הללו. 

כנראה בשוק האמריקאי הענקי היה לכך מקום אבל באירופה היצרנים המשמעותיים האחרים (פורד, פולקסווגן, רנו, פיג'ו, פיאט) לא עשו זאת וכנראה מסיבה טובה.

אגב המפעל ברייטון עבר לאחר מכן לייצר דגמי פיג'ו, בעיקר לשוק הבריטי, אך ה- 206 הגיעה ממנו לארץ בדמי ימיה.

 

שי

[yohai71]

לפני 5 שעות, שי כתב:

כנראה בשוק האמריקאי הענקי היה לכך מקום אבל באירופה היצרנים המשמעותיים האחרים (פורד, פולקסווגן, רנו, פיג'ו, פיאט) לא עשו זאת וכנראה מסיבה טובה.

היצרנים האירופאים לא באמת יכלו להרשות את זה לעצמם. עד כמה שפיאט היה יצרן משמעותי, הוא מעולם לא התקרב (בטח באותן שנים) למפלצות מדטרויט, שהיו להן משאבים אדירים.

 

גם צריך להתייחס לכל יצרן בהתאם לתקופה- בשנות השישים והשבעים, לא היה שום דבר שפולקסוואגן יכלו להנדס מותג ממנו, כי הם עצמם עוד לא היו גרגר ממה שהם היום. כנ"ל רנו (שבכלל קיבלו הצלה מהממשלה הצרפתית- ממש כמו בריטיש ליילנד). פיג'ו רק התחילו, כשרכשו את סיטרואן בשנת 1975 ואת קרייזלר בשנת 1978. הם היו בתחילת ההתרחבות.

 

אצל היצרנים הבריטים, זה היה בדיוק הפוך; עשרות חברות שכל אחת מהן יצרה בזמנה רכבים שונים, וכולן הלכו והתאגדו תחת שתי מטריות עיקריות- BMC ואז BLMC, וכמובן רוטס. אני יכול להבין את הרצון למקסם את המותגים בבעלות החברות האלו, והאמת, דווקא זה מעניין שכמו שרוטס בחרו לקחת דגם אחד ולהעניק לו אינספור שמות, BLMC עשו בדיוק ההפך, וזה לייצר מכוניות שונות לחלוטין אחת מהשנייה וככה לשפוך ערימות של כסף (שאיננו). אגב, אני בכוונה לא מזכיר את פורד ו-ווקסהוול, כי אצלהם העסק היה שונה- בעל הבית היה אמריקאי והפעילויות המקומיות נאלצו להתיישר לפי החלטותיו.

 

סופו של דבר, המון גורמים חברו לתוצאת הכשל שבמכוניות הבריטיות, לא רק הן עצמן כבלתי-מספקות; מיתון אינסופי בשנות השבעים, וועדי עובדים כוחניים והנהלות ערילות-לב, כלכלה משתקת ומתחרים-מחוץ שהולכים וגוברים. נגעתי בכל זה בסקירות הקודמות.

[borsood]

תודה יוחאי על עוד מאמר משובח ומהנה.

הנה נקודת המבט המקומית:

כבר מתחילת היצור של המינקס היא הופיעה בא"י

 

 

בשנת 63 לאור המשבר עם רנו (שאולי מישהו יכתוב עליו פעם) התחיל או התחדש יבוא מסודר ע"י קרסו שהמשיך עד 74

 

 

דגמים מיוחדים הגיעו ביבוא אישי (ונגנבו)

 

מחירון סוף שנות ה70 לא ריחם על המינקס ועל ההנטר

 

 

ולסיום: לא ידעתי שהייתה אוטוסטרדה ביפו... כנראה כי האוטובוסים נסעו דרך שדרות ירושלים.

 

 

 

 

 

עריכה אחרונה ב-4 ליוני, 2020 על ידי borsood

[חולגי]

מאמר נהדר !

(כרגיל)

[fanman]

אני קורא את המודעה על "חידוש יבוא מכוניות רנו" ונקרע מצחוק בגלל עומק הבורות.

14 כ"ס במקום 1400 סמ"ק

16 כ"ס במקום 1600 סמ"ק

9.1 כ"ס במקום 910 סמ"ק.

הצעירים שקוראים כאן יתקשו להאמין שעד תחילת שנות התשעים עדיין השתמשו (אפילו בסוכנויות רכב) בשטות הזאת - מי זוכר שבגיל 16 אפשר היה להוציא רשיון ל"אופנוע חצי"? 

ב 1986 קניתי אופנוע אנדורו מפלצתי (לזמנו) cagiva rx 250  עם הספק של 38 כ"ס למשקל של 110 ק"ג.http://www.italianclassicmotors.com/motorcycle/cagiva/250-rx-rally-/71

דוד שלי לא הפסיק להתווכח איתי שאני ילד ואין לי מושג מהחיים שלי, כי לטרקטור הענק שלו יש 110 כ"ס לנפח של 10 ליטר.

לא עזר לי שום נסיון הסבר על מומנט מול הספק. ואפילו את הפרדוקס במה שהוא אמר : אם המנוע בנפח 10 ליטר -איך יש לו 110 כ"ס?

(אל תתייחסו למספרים -הוא בטוח בילבל כ"ס עם מומנט וסל"ד)