התחדשתי בתינוקת (ביקורת משתמש מפי אחד שלא רצה ילדים)

[oryo]

הבהרה חשובה - כי הכותרת עלולה להטעות:

הכוונה ב״לא רצה ילדים״ היא שכשקיבלנו את ההחלטה להרחיב את המשפחה, הרציונל לא היה ״וואו איך בא לנו ילדים!״ אלא יותר בכיוון של ״אהממ אוקיי נראה לנו שלא לא-בא-לנו ילדים״. 

או באנגלית: I planned to have a child, but I didn't yearn for it. 

 

**

יש לי משפט שנהגתי לומר במשך שנים לחברים-הורים שלי: ״ילדים זה כמו קראק-קוקאיין: מי שעושה את זה מעיד לכל העולם ואחותו שמדובר בדבר הכי מופלא בעולם, ושעד שתנסו לא תבינו. פותח לך עולמות חדשים, הנאה מזוקקת, תובנות מחשבות וחוויות שמעולם לא חווית! מי שמתסכל עליו מהצד בסה״כ רואה ג׳אנקי שמאיזושהי סיבה לא קולט שהחיים שלו בתחת״.

 

אז עכשיו הצטרפתי לחבורת הג׳אנקיז, ואת השרשור הזה אני כותב מהפריזמה האישית שלי ע״מ לתת לחבר׳ה אחרים שנמצאים בנקודה דומה לנקודה בה הייתי, נקודת מבט שלאו דווקא שומעים הרבה. 

 

** רקע **

 

אני ואשתי יחד כבר למעלה מעשור, התכנון של כל אחד מאיתנו היה להמתין עד שהשני יפתח חשק עז לצירוף עולל למשפחה ואז לזרום איתו, רק שככל שהשנים עברו היה ניכר שאף אחד מאיתנו לא מגיע לשם... בפשטות: היה לנו טוב מדי. טיילנו, בילינו, יש לנו חיי חברה ותחביבים, לאף אחד לא נפער חור גדול בלב ולא הרגשנו שהזוגיות שלנו צריכה איזשהו חיזוק ע״מ ״להשתדרג״ לשלב הבא.

 

השנים עברו, החלפנו את קידומת ה2 בקידומת 3 (שדרוג שכלל פיצ׳רים חדשים כמו ״כאבי גב״ ו״לרייר על הספה ב21:00״, מומלץ בחום), עברנו מדינה(ות), ולאט לאט - או יותר נכון מהר מהר - הגענו לנקודה שחייבים לקבל החלטה.

 

הבעיה עם ילדים זה שמדובר בהחלטה שאינה רוורסבילית: כל עוד אתה בנאדם אחראי שלא מוכן להפוך תינוק ליתום רק כי ״אופסי החלטתי שלא מתחשק לי״, ברגע שהבאת ילד לעולם אתה ״תקוע״ איתו ויהי מה. 

א-מה-מה, גם אי הבאת ילדים זו החלטה שאינה בדיוק ברת תיקון, שכן מגיל מסוים ההחלטה לייצר ילדים הופכת למסוכנת בריאותית, וכמו כן קיימות השלכות נוספות למי שמחליט להתחיל את התהליך בגיל מאוחר.

 

בפועל, אנחנו נותרים עם הדרישה לקבל החלטה עצומה, כנראה ההחלטה הכי הכי גדולה ומרכזית בחיים, החלטה הרת-גורל שיכולה לעוות לך את מסלול החיים לחלוטין (במקרי קצה, לא עלינו). היות ואי-פעולה היא הרי פעולה בעצמה, אני סבור כי לאנשים רציונליים שאינם עם conviction עמוק הדוגל ב(כן/לא)לייצר ילדים - מדובר בהחלטה לא פחות מגורלית וסבוכה מאוד.

 

וזה המקום ממנו אנחנו הגענו.

 

** אנליזה מהשטח **

 

מבין חברי הילדות הקרובים, אנחנו האחרונים להצטרף למירוץ. הספקנו לראות חברים שהופכים לצל של עצמם, חברים מרוטי שינה ויכולות קוגנטיביות, חברים עם ילדים שגורמים לך לרצות לעשות סניפי-סניפי… זה לא עזר שרבים מתוך אותם אנשים עם ילדים שנוצרו מהחומר של הסיוטים שלי, העידו שהילדים שלהם זה ה-דבר וההחלטה הכי טובה שהם קיבלו בחיים וכו׳. כאילו, אני מודע לכך שילדים זה כמו פלוצים (״אתה אוהב רק את שלך״) אבל אלוהים איך אפשר לומר שהילד שהרגע זרק אבנים לתוך המזגן של החבר המשותף וניסה לרסק לו את הטלויזיה זו החלטה טובה? הוא נראה כמו פרסומת חיה לקונדומים.

 

מנגד, כמובן שיש גם חברים עם ילדים חמודים, ואני מוכרח לציין שבאיזשהו אופן תמוה נדמה לי כי ישנה קורלציה הפוכה בין כמה הילד חמוד ובין כמה ההורה מספר לכל העולם שזה הילד הכי חמוד בגלקסיה וההחלטה הכי טובה מאז שרכש ביטקוין ב$50 ליחידה. לך תבין.

 

 בכל מקרה, איך שלא מסובבים את זה, נדמה היה כי להחלטה הזו יש בעיקר השלכות רעות מתוך עולם המושגים המוכר לי. יש לך פחות זמן פנוי, יותר הוצאות כספיות, יותר מטלות משעממות / רפטטיביות, (הרבה הרבה)יותר אחריות, יותר חששות (…). בפן הרציונלי (רציונלי נטו, לא רגשי!) ככל שחפרתי פנימה בחיפוש אחר סיבות לייצור ילדים, כך היה נדמה שהחיפוש עקר יותר.

 

אילו סיבות ״רציונליות״ שמעתי?
* מישהו ידאג לך כשתהיה מבוגר - אולי הסיבה הכי חסרת שחר מכל מה ששמעתי, ועם זאת אחת השכיחות יותר. ילדים עולים מליוני דולרים (הוצאה מצטברת), אם אני חוסך את הכספים האלו ומפעיל ריבית דריבית, אני אקבל מספיק משאבים בשביל לקנות עזרה הרבה הרבה יותר איכותית ממה שילד ממוצע דואג להורה שלו לעת זקנה.

* מי שלא מתרבה, הגנום שלו נכחד, ולכן אתה צריך להתרבות - בתור אפיקורס מובהק, למה שיעניין אותי מה קורה לגנום שלי אחרי שאני מת..? עבורי, זה לא מעניין בכלל.

* עוזר לייצר חברה איכותית / יהודית / הנדסית יותר - ע״ע סעיף קודם.

* בלי ילדים יהיה לך משעמם - מתקשר קצת לנק׳ הראשונה: בלי ילדים יהיו לי יותר משאבים (זמן וכסף) להפיג את השיעמום, ואם עד עכשיו השנים רק הפכו אותי ליותר עסוק ופחות משועמם, אז זה לא מחזק את הטענה.

* ילדים מאפשרים לך לחוות את העולם מנק׳ מבט אחרת, ויכולים לעשות ״צ׳אנלינג״ לחוויות שלהם אליך (לדוגמא: הילד שלי שמח —> אני שמח). זו אחת הסיבות הכי חזקות מבחינתי (experience a new experience), הבעיה איתה היא שהיא פסאודו-רציונלית כי הרבה מהמשקל שלה מתבסס על קישור רגשי.

 

כמובן שסיבות רגשיות קיימות, והרבה מהן. חשוב להבהיר שאני לא רואה בהן כנחותות(!!), הבעיה המרכזית היא שבניגוד להגיון קר - רגש זה משהו הרבה יותר סובייקטיבי. אני לא נכנס לסיבות הרגשיות כרגע (לדוגמא: אני רוצה מישהו לדאוג לו, אני רוצה מישהו לחגוג איתו חגים, אני רוצה לחוות אהבה מסוג אחר וכו׳) - כולנו מכירים אותן וכולנו מתחברים אליהן ברמה זו או אחרת.

 

** מקבלים החלטה **

 

כפי שציינתי בתחילת החפירה, לא קיבלנו את ההחלטה להביא ילדים מתוך צורך או רצון אקטיבי, אלא יותר מתוך רצון פסיבי (ההפנמה כי לא לא-רוצים —שקילות—> כן רוצים) וההבנה שחלון ההזדמנויות מצטמצם ומוכרחים לקבל החלטה כעת, כי כאמור גם לא-להחליט זו בעצם החלטה.

 

כן אציין שמהרגע ש״השלמתי עם מר גורלי״, החשש מהשינוי בחיים קיבל נופך נוסף של ציפייה לראות מה יקרה, סוג של ownership לסיטואציה שאני מבין שאנחנו הולכים לייצר. ייתכן שזה התת-מודע שלי שניסה להגן על השפיות(?), לא יודע, אבל בפועל פתאום החשק הזה שלא היה קיים התחיל להראות סימני חיים מסוימים.

 

בנוסף, מ״ראיונות״ שקיימת עם הורים מסוימים התחלתי לקבל אינפוטים רגשיים מעניינים, כולם מכירים את המשפט הידוע ״לא תבין עד שתנסה״ (ואני מצטער להודות - משפט נכון), אבל משפט שיותר הקליק לי בראש היה ״זה כמו לנסות להסביר צבע ירוק לאדם הרואה שחור/לבן״ - בגלל שילדים זה משהו כ״כ רגשי ברמה הכי עמוקה שיש, קשה להסביר לאדם שאין לו ילדים איך זה מרגיש כי אין בהכרח את הכלים להבין זאת. בהקבלה לעולם המתמטיקה - איך אנחנו מדמיינים צורה 4-מימדית? אנחנו יודעים שיש לכך מודל אמיתי אבל עדיין מתקשים להמחיש את זה. 

אז היות וגם ככה קיבלנו את ההחלטה ללכת על זה, בחרתי בגישה האופטימית של לקוות שהתרחישים שתיארו לי יתממשו.

 

על ההריון אין מה להרחיב יותר מדי, אבל כן אציין שמשהו בי השתנה, ומצאתי את עצמי נמשך (מלשון ׳מחפש קרבה׳ לא בפן מיני) לבטן של אשתי יותר ויותר. ברור לי שגוף האישה עובר שינויים הורמונליים כאלו ואחרים, אבל נראה שגם אני עברתי שינוי מסוים, ולא ברור לי אם זה 100% התנהגותי או שיש כאן עניין פיזי/הורמונלי. בתור אדם הרואה עצמו כמונחה-הגיון, הייתי די בשוק מעצמי ומהסיטואציה.

 

** הלידה **

 

קודם כל, איזה כיף להיות גבר

עבורי, הלידה הייתה חוויה מהממת, כנראה הכי קרוב לmagic שהיה לי בחיים. אתם נכנסים שני אנשים לבית החולים ויוצאים ממנו שלושה, זה די הזוי כשחושבים על זה (קראתי איזה טקסט פמיניסטי שהגדיר את האישה כאלוהים ליום אחד, תכלס זה הכי קרוב לאלוהים שראיתי - היא אשכרה יצרה אדם יש מאין).

 

בנוסף, התמזל מזלי ומשהו בגוף שלי הקליק ברגע הלידה, ולראשונה בחיי חוויתי את מה שאנשים מכנים ״אהבה ממבט ראשון״. אהבה ממבט ראשון זה קונספט דפוק לחלוטין שמעולם לא הבנתי - איך ניתן ״להתאהב״ במישהי מבלי שאתה מכיר אותה!? אני לגמרי מבין את הקונספט ״משיכה מינית ממבט ראשון״ אבל להתאהב בבן/בת זוג רק עקב מבט? מה אני, בן 12? לא.

 

ואז, הדבר הקטן והמופלא הזה הגיח לעולם, ולמרות שהיא חסרת כל תועלת / פונקציה / צורה - התאהבתי מיד. ממש במובן העמוק של המילה. אין לי הסבר לתחושה הזו מהסיבה שאין לי כלים להסביר את התחושה הזו, כי היא לא הגיונית בעליל. הקטנטונת לא ״הרוויחה״ את האהבה הזו, ובכל זאת היא שם והיא מאוד מוחשית ועצמתית, מהרגע הראשון ממש. 

קצת בדומה לדכאון אחרי לידה או קשיים בהנקה, יש ״סוד״ או ״טאבו״ מסוים עליו לא מדברים כ״כ: כשחופרים בנושא ההורים עלולים לגלות כי הורים רבים (ובפרט גברים רבים) חווים ״תקופת התאהבות״, אני הייתי בטוח שזה מה שיקרה לי והתכוננתי לכך נפשית, ולכן אני מרגיש מאוד בר מזל שבמקרה זכיתי להיות מאלו שחוטפים סיבוב מהרגע הראשון. 

יותר מזל משכל, ליטרלי.

 

** עולם חדש **

 

״קשה באימונים - קל בקרב״: למרות שהתכוננתי לגיהנום עלי אדמות, בפועל החוויה היתה הרבה יותר קלה וטבעית משציפיתי. אני ואשתי פעלנו (ופועלים) כצוות ע״מ לנסות לאזן את העומס - שמטבע הדברים נופל בעיקר עליה (פיזית ונפשית).

היו רגעים קשים יותר, אתגרים כאלו ואחרים, אבל בשורה התחתונה זכינו בילדה בריאה חמודה ונוחה. הלכה למעשה מצאתי את עצמי נהנה מהסיפור הרבה יותר ממה שציפיתי: יחס העומס יחסית להנאה החזיר מספרים גבוהים משחשבתי. לא נכנסנו לאיזה נוהל קרב, למרות שאין לנו עזרה (ההורים בישראל) הצלחנו לחזור לשגרה תוך שבועיים בערך לאחר הלידה, ובפועל החיים נשארו במשהו כמו 60% דמיון למה שהיו קודם - עדיין נפגשים עם חברים, עדיין רואים סדרות, עדיין משחקים, יוצאים לטיולים / תחביבים וכו׳. באותה כמות? לא, כמובן שלא, הזמן החופשי הצטמצם משמעותית. ירד ל-0? גם לא, עושים פריוריטיזציה ומוצאים דרך להמשיך לעשות דברים החשובים לנו.

 

אנחנו מאמינים גדולים בדעה שהילד אינו מרכז העולם, אלא חבר משפחה נוסף שבגלל אילוצי התפתחות מקבל עדיפות על חברי המשפחה האחרים - עדיפות, לא בלעדיות. מבחינתנו, הורים שמחים —> ילדה שמחה, וזו הדרך בה בחרנו לפעול עד כה, ובשאיפה נצליח ליישם גם בעתיד.

 

כעת הילדה כמעט בת חצי שנה, אני מאמין שזה עדיין השלב קל יחסית - ומנגד מבין שלכל שלב יש את האתגרים שלו. בינתיים החוויה הרבה יותר חיובית וקלה מששיערתי, ואני מקווה מאוד שזה ימשיך כך. נחיה ונראה.

 

** נקודת המבט כיום, מה השתנה? **

 

אני לא חושב שילדים זה הדבר הכי טוב שקיים, ואני בטח ובטח לא חושב שזה עבור כל אחד. אני חושב שכל מקרה לגופו, ושילדים אינו הכרח אלא בסה״כ עוד פיצ׳ר לחיים שאפשר לממש - או לבחור שלא.

 

לבינתיים, עבורי, הילדה היא מקור אושר גדול. היא פתחה לי סט חדש של רגשות וחוויות שלא חוויתי מעולם, וזה די מגניב. יש את המשפט הזה ״הילד/ה מביא/ה לי נחת״, משפט ששמעתי הרבה פעמים בעבר - אך רק עכשיו יש לי את הכלים להבין את משמעותו. 

 

בנוסף, יש לציין שבתור גבר + מפרנס עיקרי, האימפאקט המשמעותי והמיידי הוא בעיקר על אשתי. שלא ישתמע אחרת - אני שותף מלא (חיתולים, לילות, האכלות, …), ומנגד ברור לי שזה כאין וכאפס לעומת המחיר שהיא נדרשת לשלם. אני מקפיד לפרגן לה (כי מגיע לה) ומנסה לתמוך בה כמה שיותר, אבל לא אעמיד פנים שההקרבה הנדרשת ממני, בתא המשפחתי שלנו, שקולה לשלה. 

 

אין לי דרך לדעת באמת האם מדובר בהליך הצדקת פעולה / דיסוננס קוגנטיבי, אבל אני באמת ובתמים שמח שקיבלנו את ההחלטה. כמובן שיש כאן כל מיני דברים שהתמזלו לנו (ילדה בריאה, ילדה נוחה), אבל בשורה התחתונה - נכון להיום כמות האושר שלי בעקבות הילדה עלתה, ולא רק נקודתית אלא גם ברמה הכללית - או בתרגום ישיר של איך שזה עובד לי בראש: כשאני עושה אינטגרל על כמות האושר בקיזוז התסכול / קושי, התוצאה האישית שלי היא חיובית - מאוד חיובית.

אין לי דרך לדעת האם זה ימשיך, אבל אני אופטימי.

 

דעתי האישית היא שהדבר החשוב ביותר זה להגיע לסיטואציה מוכנים - הן נפשית והן כלכלית. להכנס לאתגר הזה מפוזיציה עם בסיס רעוע עלול להיות הרסני, ולקחת אתגר מורכב מלכתחילה ולהפוך אותו לקשה בעשרות מונים. מי שנמצא בזוגיות ״גבולית״ וחושב שילד יסייע, באמא שלך, תשקול צעדיך היטב...

 

אמנם הפוסט נכתב בפורום ציבורי, אבל ברור שמדובר בנושא רגשי ואישי. בחרתי לשתף בעיקר בשביל כל מיני אנשים שנמצאים באותה צומת בו הייתי בעצמי לפני שנה, אני זוכר היטב איך זה מרגיש.

למען הסר ספק אין כאן כוונה לטעון שום דבר כללי לגבי תאי משפחה שאינם שלי.

 

מוזמנים לחלוק את החוויות והרשמים שלכם אם יש לכם ילדים, או לשתף את המחשבות שלכם במידה ואתם מתחבטים בנושא בעצמכם.

 

בתמונה: ילדונת ששומעת שאבא חופר עליה באיטנרנטים

עריכה אחרונה ב-27 למרץ, 2020 על ידי oryo

[oryo]

מה לעזאזל,

איך הצלחתי לפרסם את זה ב״רכב כללי״?
 

(אבקש להעביר לאוף טופיק)

[rotemb]

בס"ד

וואי וואי וואי, הרבה מחשבה השקעת בעניין(לא בציניות), אם אני הייתי משקיע כל כך הרבה מחשבה בזה, כנראה שהייתי נוהג היום על אלטו ולא רכב 7 מקומות.
למרות שיש לי כמה ילדים, כל לידה, מרגישה לי כמו הילד הראשון, הפרספקטיבה משתנה לחלוטין.
תהנה מהילדה חבר...

Sent from my SM-G950F using Tapatalk

[Night Driver]

קודם כל כתיבה יפה וילדה חמודה.

 

ילדים דורשים המון אבל גם נותנים המון. 

 

המון מזל טוב ותהנו מהמשפחה.

 

[sperial]

לפני 5 שעות, oryo כתב:

מה לעזאזל,

איך הצלחתי לפרסם את זה ב״רכב כללי״?
 

פשוט מאד - התכוונת לכתוב משהו על מושבי בטיחות, אבל נסחפת לדיון פילוסופי.

 

חייב לומר שהעיניים השחורות העצומות האלה מדהימות.

 

אז שיהיה בהרבה מזל טוב, גם אם זה באיחור (אתה אשם, סיפרת לנו על טסלה במקום על ... יו...) . 

 

ועצה קטנה מזקן (שלא חיכה 10 שנים, פשוט כיוון שנפגש עם המיועדת לאחר גיל 30) - אם אתה רוצה לתת לה מתנה ממש טובה - תתחילו לעבוד על אח\ות. 

עריכה אחרונה ב-27 למרץ, 2020 על ידי sperial

[hans]

מזל טוב ובשעה טובה.

מעכשיו מתחיל השלב שבו אתה הולך ונובל, והם גדלים ופורחים. בדיוק כמו בטבע, זאת דעיכה פיזית ממשית כתוצאה ממחסור בשעות שינה ולחץ נפשי.

 

בנוגע לתוספות - לא מתערב לאף אחד פה בהחלטות, תעשו מה שנוח ונעים לכם. כל מה שאני יכול לומר זה שעד שני ילדים יכולת התמרון היא סבירה, המשבר מתחיל עם הילד השלישי מבחינת התנהלות - והיא דורשת יצירה מחודשת של הרגלים אחרים כדי לשמור על השפיות.

 

מכל הדברים שגיליתי על עצמי בעקבות ההורות הוא שאני נהנה יותר מחברת הילדים שלי מאשר חברת מבוגרים. זה מתחיל בערך בגיל 4, שבו כבר אפשר לדבר איתם בצורה מעמיקה על שלל דברים, לערוך ניסויים ותצפיות, ולעבד סיטואציות חברתיות. בכלל, זה מה שאני עושה רוב הזמן, עוזר לילדים לעבד - כמו שבעבר אימא שלהם עיבדה אוכל והפכה אותח לחלב...

 

[oryo]

לשמחתי צלחנו את סיפור השינה מהר מאוד, בעקבות אימון שינה מגיל 3 חודשים היא ישנה לילות מלאים, ואין לי ספק שזה עזר ועוזר לנו מאוד בהתנהלות השוטפת. אני מניח שיהיו משברים האלו ואחרים אבל בסהכ אנחנו די בסדר בקטע הזה (בינתיים). 

 

מרתק מה שאתה מספר בנוגע לחברה, נשמע לי תמוה (עבורי, באופן אישי) להינות מחברת ילד בן 4 ברמת העניין - מאחל לעצמי להרגיש כמוך אם וכש... הלוואי. 

 

וכן, האתגר בהחלט נראה אקספוננציאלי ביחסית לכמות העוללים, לי נשמע שהמעבר 1 ל2 יהיה מאוד מאתגר. 

 

 

עריכה אחרונה ב-27 למרץ, 2020 על ידי oryo

[sperial]

במעבר ליותר מאחד יתווסף לך תפקיד של כוח הפרדה של האו"מ. בתור אב ל-3 בנים זכרים הייתי צריך להקדיש הרבה זמן ואנרגיה למניעת תקריות, עד שהתבגרו וגילו שטוב שיש אחים.

 

לגבי החברה של הילד\ה - אין לי ספק שתהנה ממנה. אם זה לבנות אתה בלגו ואם לענות על ה"מה" וה"למה" בגילים המתאימים.

[SlowRide]

מזל טוב.

גם אנחנו התחדשנו לאחרונה וזה באמת אחד הדברים שאתה לא מבין למה צריך אותם עד שפתאום יש לך. הכימיקלים האלה במח, לך תבין.

מעניין לשמוע איך חווית הלידה בבית חולים בארה"ב, כי פה בארץ הקודש היה לנו חתיכת שיט שואו. 

[David32]

נולד ילד קקה?

[Liviur]

לפני 14 שעות, oryo כתב:

מנגד, כמובן שיש גם חברים עם ילדים חמודים, ואני מוכרח לציין שבאיזשהו אופן תמוה נדמה לי כי ישנה קורלציה הפוכה בין כמה הילד חמוד ובין כמה ההורה מספר לכל העולם שזה הילד הכי חמוד בגלקסיה וההחלטה הכי טובה מאז שרכש ביטקוין ב$50 ליחידה. לך תבין.

החלק הכי מדויק!

 

 

לפני 2 שעות, hans כתב:

בנוגע לתוספות - לא מתערב לאף אחד פה בהחלטות, תעשו מה שנוח ונעים לכם. כל מה שאני יכול לומר זה שעד שני ילדים יכולת התמרון היא סבירה, המשבר מתחיל עם הילד השלישי מבחינת התנהלות - והיא דורשת יצירה מחודשת של הרגלים אחרים כדי לשמור על השפיות.

לא יכולת להגיד לי את זה לפני השלישי?

זה נכון מאוד אגב.

ההבדל בין 2 ל3 הוא עצום מבחינת היכולת לשמור על שפיות. מניסיון.

 

לפני 15 דקות, SlowRide כתב:

מעניין לשמוע איך חווית הלידה בבית חולים בארה"ב, כי פה בארץ הקודש היה לנו חתיכת שיט שואו. 

אני לא אור - אבל יכול לתת לך פרספקטיבה - כי ילדנו 2 ילדים בארץ ואחד בארה״ב.

אין מה להשוות. ישראל מרגישה כמו מדינת עולם שלישי מבחינת התנאים - יחד עם זאת הסגל (כנראה בגלל כמות הלידות) מנוסה יותר.

 

בארה״ב היה לנו חדר לידה פרטי בגודל של חצי מהדירת 3 חדרים שהיתה לי בארץ - עם טלוויזה , ומקום לנוח. רופאה זמינה בלחיצת כפתור ואחות שמצוותת רק אלינו.

הטיפול היה מדהים ואחרי הלידה עוברים לחדר פרטי (אוכל מתפריט שמזמינים ...) שמפנק פי כמה ממה שהמלונית בארץ - וזה הסטנדרט.

בוחרים את בית החולים , בוחרים את הרופא והאחות והכל מתנהל בדיוק איך שבחרנו.

 

בארץ זה היה אחות בלחץ , עשו מה שבא להם (בהחלטות כמו ואקום , חתך חיץ , מתי לתת זירוז) והיו מאוד לוחצים.

החוויה של אחרי (3 בחדר , ביקורים מתי שבא להם , אוכל כשר לפסח וחיפוש בתיקים ועוד מליון חוויות שליליות) גם לא משהו.

 

 

 

לגבי ההתחברות לילד והבילוי זמן איתו - אצלי היו (עם שלושתם) 2 נקודות עיקריות:

איפה שהוא בגיל שנתיים הקשקושידה נהיית באמת משפטים ותקשורת - וזה שלב מדהים. terrible twos? הפוך - התקופה הכי מדהימה של הפיכה מתינוק לבן אדם דוגרי.

 

מבחינת תקשורת איתם ולעשות דברים איתם - זה תלוי בילד אבל 4-5 מתחילים ממש לתקשר (ולחפור )

לפני 1 שעה, oryo כתב:

כן, האתגר בהחלט נראה אקספוננציאלי ביחסית לכמות העוללים, לי נשמע שהמעבר 1 ל2 יהיה מאוד מאתגר. 

דווקא זה manageable לגמרי.

המעבר ל3 הוא לגמרי רעידת אדמה לעומת זאת.

קשה / בלתי אפשרי בגילאים צעירים לאחד להעסיק שלושה בצורה שהיא לא ״קחו אייפד״ ואפילו כשיש את שניכם - אי אפשר להקדיש 1:1 עם כל ילד בנפרד.

 

ולא לשכוח שיש רק 2 ידיים.

באמת - 3 זה התמודדדות אחרת.

[hans]

לפני 2 שעות, oryo כתב:

נשמע שהמעבר 1 ל2 יהיה מאוד מאתגר. 

הפוך, גוטה.

דווקא בגלל שאתה מתגלח עם מס' 1, מס' 2 נולד לתוך מערכת והכול מרגיש קליל וזורם.

 

אותה תחושה של "קליל וזורם" מובילה לרוב למס' 3 כי היי, אנחנו כבר מנוסים, פיצחנו את השיטה, ואז אתה חוטף את הזפטה בפרצוף חזק.

 

מה שכן, אחרי איזון מחודש של המערכת עם מס' 3, מס' 4 הופך להיות קל למדי, גם בגלל שההורים כבר משופשפים עם צלקות קרב, אבל בעיקר (!!) בגלל שהאחים / אחיות הגדולים מכניסים אותו למערכת, ושותפים בגידול למרבה ההפתעה, שתרצה או לא. שיעור מרתק.

[oryo]

לפני כשעה, SlowRide כתב:

מעניין לשמוע איך חווית הלידה בבית חולים בארה"ב, כי פה בארץ הקודש היה לנו חתיכת שיט שואו. 

אני לא חוויתי לידה בישראל, אבל יש לי המון חברים שעשו זאת - ונשמע שההבדל תהומי.

ביה״ח מתפקד בעצם כמו בית מלון עם אחיות, אתה מקבל חדר פרטי גדול ומרווח, אחיות שמצוותות אליך ובודקות כל אינטרוול זמן מה הסטטוס, ומעביר את הזמן ככה עד שמגיעים לשלב העיקרי. אתה תמיד שומע שלידה לוקחת המון שעות וזה נשמע נוראי, בפועל הזמן עף בטיל והסיפור הרגיש קצר לאללה (הגענו לביה״ח סביב 0900, היא נולדה סביב 1700, בחיי שזה עף הרבה יותר מהר מיום עבודה).

הצוות היה מאוד מקצועי, מכיל ונחמד. מהרגע שהיא קיבלה אפידורל הכל הפך לsmooth sailing. מצחיק אותי איך התפיסה שלי השתנתה ב180 מעלות לאחר הלידה (לפני כן הייתי בגישה של ״תדחי אפידורל עד שאת חייבת״, כעת אני בגישה של ״קחי את זה איך שאת מתאשפזת״, ואולי מיותר לציין אבל בכל מקרה הגישה שלי חסרת משקל ומה שבאמת חשוב זה מה האישה בוחרת היות וזה הגוף שלה). 

מהרגע שהילדונת הצטרפה אלינו, היתה מדיניות 0-הפרדה. היא איתנו בחדר כל הזמן, והזמן היחיד שהיא לא היתה איתנו זה כשלקחו אותה להשקל. בלי תינוקיה או כל מיני דברים בסגנון.

 

לאחר הלידה, העבירו אותנו לחדר קצת יותר קטן, אבל עדיין גדול. יש בו מיטה לאמא אבל גם מיטה לאבא וספת ״לייזי בוי״ כזו אם רוצים להניק עליה במקום על מיטת האמא (אבל מיטת האמא חשמלית ומתכווננת לכל מצב, אז לא היתה סיבה לעשות זאת). השירותים/מקלחת פרטיים, מה שעוזר לפרטיות בזמן הרגיש הזה.

 

בלילה הראשון יצאתי לרכוש אוכל כי אני לא מתכוון לאכול אוכל בית חולים, מה אני בעונש? בבוקר לאחר מכן אחרי שהסתכלנו בתפריט החלטנו לתת לזה הזדמנות, וגילינו שמדובר באוכל מצוין, ושהוא כלול במחיר השהייה (היות ויש לי דנ״א ישראלי, ציפיתי שהם ינצלו את זה בשביל לגבות $25 להמבורגר...). לא יצאתי להביא אוכל יותר היות ולא היה בכך טעם.

נשארתי בביה״ח עם הבנות במהלך כל הסיפור, לא הייתי צריך לחזור הביתה לנוח כי היה לי מספיק מקום לנוח שם, זה היה נהדר וסייע לשנינו להתמודד עם המצב החדש.

 

הילדה היתה בתת משקל בהתחלה, אז השאירו אותנו לילה נוסף בשביל לוודא שגרף המשקל שלה מתנרמל - לשמחתי זה קרה והשתחררנו לאחר 3 לילות הביתה. 

 

חברה שלנו ילדה באותה תקופה בישראל, ילדה בתת משקל עם צהבת, שלחו אותה הביתה לאחר לילה בשביל לפנות את המיטה בחדר (המשותף). היא היתה בלחץ אטומי. התבאסנו לשמוע את הסיפור. 

לפני 3 דקות, hans כתב:

מה שכן, אחרי איזון מחודש של המערכת עם מס' 3, מס' 4 הופך להיות קל למדי, גם בגלל שההורים כבר משופשפים עם צלקות קרב, אבל בעיקר (!!) בגלל שהאחים / אחיות הגדולים מכניסים אותו למערכת, ושותפים בגידול למרבה ההפתעה, שתרצה או לא. שיעור מרתק.

אלוהים יצר את הרכב עם שלושה מושבים מאחור, מי אתה שתחליט אחרת???

[hans]

מ-09 עד 17? גם לידה קלה וגם שעות נורמליות?

נו, זכיתם להיות בצד הנחמד והנעים של הסטטיסטיקה בכל הקשור ללידה ראשונה.

לגבי אפידורל - אני במצדדים (לא קובע כלום, כן? רק מצדד...) של "כמה שיותר מוקדם". יש איזו טענה שזה מעכב מעט את הלידה אבל מהססטיסטיקה המקרית שאני אוסף פה ושם - לא קונה את זה. מדובר בסבל שלא יתואר,

לא מוצא שום סיבה להאריך אותו. אם כבר, זה מאפשר לצבור כוח ואפילו לחטוף תנומה לקראת השלב האחרון.

 

נ.ב.:

התנאים בארץ מבחינת צפיפות ופרטיות הם על הפנים, אבל בכל הקשור ליכולות הצוות - מעל ומעבר. מיילדות מנוסות להפליא, והמקום בסטטיסטיקה העולמית גבוה. ספציפית אצלנו אשתי ילדה ב... מקום העבודה שלה (במחלקה שלה!) אז מן הסתם החוויה הייתה נעימה. אחרי שאת מטפלת ב-25 תינוקות בממוצע למשמרת, לטפל בתינוק יחיד זה כמעט מצחיק

 

 

עריכה אחרונה ב-27 למרץ, 2020 על ידי hans

[locus]

מזל טוב אבאלה🤩