חיפוש כללי

לבקשתו של חבר הפורום , אפרט מעט על טיול רכוב שערכתי עם חבר מהצבא בשנת 1996. במאמר הזה אתמקד בנושא הרכב, מדובר כאן בפורום רכב. יש עוד הרבה חוויות אחרות כמובן אבל אי אפשר לכתוב הכל. למי שלא זוכר, מדובר בעידן שלפני פיגועי 9/11, והאינטרנט לשימוש ציבורי היה בחיתוליו. טלפון סלולרי היה דבר נדיר ויקר. במהלך הטיול רכשנו GPS פרימיטיבי – שהיה בגדר מדע בדיוני. לקח לו כ20 דקות להתביית על 3 לווינים ולהציג לך נ"צ. וכל מה שהוא ידע לעשות זה לכוון אותך לכיוון נ"צ אחרת שהזנת לתוכו ידנית. מפה? כתובות? כבישים? הוא לא ידע מה זה. מתוארים כאן כל מיני מעשים בצד האפור של החוק, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות אותם. אני מאמין שמאז השתנו כל מיני חוקים ותקנות. בנוסף, הפוטנציאל להיכנס לצרות היה עצום, היום לא הייתי מעז לקחת סיכונים כאלה – אבל אז הייתי צעיר ופחות אחראי. בנס לא יצאנו עם שום הסתבכות. מי שבוחר לפעול כמוני עושה זאת על אחריותו בלבד. ובכן, במהלך השירות הצבאי תיכננתי עם חבר לערוך טיול ברכב מחוף לחוף בארה"ב תוך התמקדות בפארקים הלאומיים. הוקדש גם זמן לערים מרכזיות (ניו יורק, וושינגטון, סן פרנציסקו, לוס אנג'לס וכדומה) אולם המוקד היה בפארקים הלאומיים המדהימים. רובם נמצא בשליש המערבי של המדינה. היה לנו ברור שטיולים רגליים ובתחבורה ציבורית עם תרמילים הם לא בשבילנו. הרכב הומצא כדי לטייל בו! הרעיון היה לרכוש רכב מסחרי, להסב את הפנים למתאים לשינה, וככה לחסוך הוצאות לינה במהלך הטיול. לאחר השגת ויזה לשהייה ארוכת טווח בעזרת סיפור כיסוי, נחתנו בניו יורק. התחלנו לתייר את אתרי העיר המפורסמים (עלינו לגג מגדלי התאומים ז"ל) ומקביל חיפשנו רכב. ברחוב צדדי בברוקלין הבחנתי ברכב מתאים למכירה – דודג' ראם 250 בתצורת נוסעים, מודל 1988. התקשרנו למוכר, מהגר רוסי שקנה את הרכב בתקווה להתפרנס מהסעות. אובר עוד לא היה קיים, ותוכניתו נכשלה. לקחנו את הרכב לבדיקה קצרה ובסיום משא ומתן קצר שילמנו למוכר $3800 תמורת הרכב. בארה"ב, כמדומני עד היום, מכירת רכב מתבצעת באופן הבא: המוכר חותם על צידו האחורי של רישיון הרכב ומאשר שהוא נמכר. הוא מפרק את לוחיות הרישוי ולוקח אותן. מאותו רגע הוא מנתק מגע, ואז רישום הבעלות החדשה הופך למשימה של הקונה שיקבל לוחיות זיהוי חדשות ממשרד הרישוי. פשוט נכון? ממש לא. ניגשנו למשרד הרישוי. מסתבר שאתה צריך להוכיח שאתה בן אדם אמיתי באמצעות תעודת זהות, חשבונות מים, חשמל וכדומה. אבל אנחנו לא אזרחים, אין לנו social security number (הת"ז האמריקאי) ובטח שלא חשבונות חשמל ומים. דרכון ורישיון נהיגה זה נחמד אבל לא מספיק. לאחר בירורים אינסופיים בטלפון למדנו שבמשרד הרישוי הראשי אפשר לרשום רכב על שם תייר בעזרת דרכון, רישיון נהיגה מפלסטיק ורישיון נהיגה בינלאומי. לאחר בילוי יום במעצמה הבירוקרטית האמריקאית יצאנו עם רישיון רכב וזוג לוחיות רישוי חדש. אז נותר עניין פעוט לסדר. הביטוח. ובאופן מפתיע, אף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח נהגים צעירים תיירים. היפנו אותנו ל"פול" של מבוטחים בעייתיים, שילמנו סכום מכובד וקיבלנו תעודת ביטוח. מסרנו כתובת של חבר לקבלת מכתבים. התחלנו לשבור את הראש מה לעשות עם הספסלים של הנוסעים האחוריים. רצינו להתאים את תא המטען לשינה. חשבנו לפרק את הספסלים ולשלוח אותם לחוף המערבי לקראת מכירת הרכב. בסוף מצאנו פיתרון יותר פשוט. קנינו כמה כלי עבודה בסיסיים, פירקנו את הספסלים, והנחנו את חלקיהם בין בתי הגלגלים. הלכנו לנגרייה וקנינו דיקט עבה בגודל של מיטה זוגית, והנחנו אותו מעל גובה בתי הגלגלים. פרשנו 2 מזרונים, שקי שינה וחדר השינה היה מוכן. ואז יצאנו לדרך, עם אטלס כבישים. בתחילה לכיוון וושינגטון הבירה. התחלנו להתרגל לנהיגה ברכב מסחרי גדול. הדודג' היה מלא בטכנולוגיה אמריקאית משובחת – מנוע V6 בנפח 3900 עם הספק אדיר של 125 כ"ס. לפחות היו חלונות חשמל והגה כוח. מתלים אמריקאים, אבל האמת שממש מתאימים לדרכים בצפון אמריקה. סידרנו פתרון כלשהו לחבר דיסק-מן (מכשיר נייר לשמיעת דיסקים, למי שנולד בתקופת הMP3) לרדיו המקורי. כשסיימנו עם המוזיאונים והאתרים של עיר הבירה התחלנו את הנסיעה לכיוון פילדלפיה ובוסטון. ואז ניגשנו לעשות טסט, וגילינו שמשום מה אפשר לעשות טסט רק בניו יורק העיר שכבר היתה רחוקה מאחורינו. נאלצנו לנסוע כל הדרך חזרה. אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל אני זוכר שהכשילו אותנו על כך שבלם החנייה לא מחובר. אי אפשר לקרוא לזה הנדברקס כי הוא מופעל עם דוושה ברגל שמאל. ניגשנו למוסך קטן ומשכו שם כבלים חדשים לבלם החניה. כעבור הרבה זמן, בסן פרנציסקו, התברר שבלם החניה הוא חיוני – עוד לא ראיתי שום עיר בעולם עם שיפועים כאלה. חזרנו לטיול שלנו בכיוון צפון מזרח לחוף האטלנטי היפהפה. עד מהרה התגלה הקושי העיקרי בתוכנית: היה קשה למצוא מקומות שניתן לחנות בהם ולישון לאורך לילה שלם. כמעט כל דרך וחניה מסומנת כרכוש פרטי. פעם אחת או שתיים שוטר העיר אותנו ב3.00 לפנות בוקר ודרש שנסתלק מיד עם הרכב. ובנוסף, התברר שאם יש שיפוע ממש קל, אי אפשר לישון היטב. בנוסף התעוררנו כל יום עם הציפורים כשזרחה השמש. למדנו לנצל את שעת האור האחרונה של כל יום למצוא מקום לחניית לילה. לחפש בחושך היה כמעט בלתי אפשרי. בהמשך השתכללנו. קנינו בד שחור אטום לאור וכיסינו את כל החלונות של החלק האחורי, יחד עם מחיצה מאחורי שני הספסלים הקדמיים. בין שני הספסלים היה מקום נוח ששמנו בו צידנית קירור עם חלב ואוכל טרי. חצינו את הגבול לקנדה וטיילנו גם בה איזה שבוע. חזרנו דרך מעבר ליד מפלי הניאגרה והתחלנו בחציית היבשת לכיוון מערב. ואז הבנו למה האמריקאים המציאו את הקרוז קונטרול שהיה מותקן למזלינו ברכב – מדובר על כמעט שבוע רצוף של נסיעה דוח במישור. העצירה היחידה שעשינו בדרך היה במוזיאון של ארסנל טילי האטום מהמלחמה הקרה. זכור לי שבאיזו עיירה גברת זקנה בחנה את לוחיות הרישוי שלנו מניו יורק ואמרה: מניו יורק נהגתם עד לפה? אני כל חיי לא יצאתי מהמדינה שלי. ואז, כמו בסרטים, נגלו לפנינו הרי הרוקי. מרשימים ביותר, באחד הנקודות עלינו על כביש סלול שמתנשא לגובה 3,300 מטר, אחד הכבישים הגבוהים שקיימים. כשיצאנו מהרכב בקושי הצלחנו ללכת בשל האוויר הדליל. הגענו לאיזור הפארקים הלאומיים ביולי אוגוסט. וגילינו שיש בהם חניונים לרכבי פנאי. רוב הלקוחות היו מקבלים חלקה לאיזה שבועיים, משאירים את האוהל או את הרכב ומשלמים כ$20 ללילה, מה שהיה הרבה מעבר לתקציב שלנו. מצאנו שיטה ל"נצל" את המקומות האלה: היינו מגיעים בערב אחרי שהשומר הולך. מוצאים חלקה ריקה. ישנים, ומסתלקים בבוקר לפני שהשומר מגיע.. השיטה עבדה מצוין, במיוחד שרוב המקומות האלה היו אפילו מצויידים במקלחות. ביקרנו ברוקי מאנטין, ילוסטון, ארצ'ז,גראנד קניון, ציון, מואב, סקויה, יוסמיטי ועד הרבה פארקים. נסענו במונטנה ללא הגבלת מהירות, עם הרכב הלא נכון. למרות שהיה אוגוסט הבחנו בסופות רעמים וירידת שלגים על הפסגות. פגשנו הרבה חיות בר על הכבישים. צילמנו אלפי שקופיות. חצינו לשעתיים את הגבול מסן דייגו לטיחואנה במקסיקו כדי לספר שהיינו בארץ נוספת. נשארנו שבוע בסן פרנציסקו המדהימה ונסענו בכביש 1 המפורסם ללוס אנג'לס. עברנו בברלי הילס וראינו מכוניות אקזוטיות לרוב. שם הגענו לסוף הטיול - הרכבנו את הספסלים חזרה למקומם וניסינו למכור את הרכב לסוחרים, שאמרו לנו שרישום של רכב שהגיע מחוץ לקליפורניה הוא בעייתי מאחר וצריך להעביר אותו בדיקת זיהום אויר קפדנית. בסוף הפנו אותנו לאיזה סוחר קטן ששילם לנו $2200. בסן פרנציסקו הייתה לנו תקרית אלימה משהו, כאשר אני נהגתי והחבר שלי צילם איזשהו טיפוס שרבץ ברחוב. הבחור התעצבן, גילה יכולת אתלטית מדהימה והשיג אותנו ברמזור האדום הקרוב. התייצב מול חזית הרכב ודרש בקללות שנמסור לו את הפילם. הוא הבהיר שלא ייתן לנו להתקדם עד שנענה לדרישתו. למזלי זכרתי את מה שהיה כתוב בספרי הישרדות שהיו חביבים עלי בתור נער – בעימות בין נהג לתוקף רגלי, על הנהג לנצל את היתרון שיש לו, את המכונית. כשהרמזור התחלף לירוק לחצתי בעדינות אבל בנחישות על המצערת. הבחור הבין שלא כדאי לו להתווכח עם פגוש ברזל עצום של רכב מסחרי ונסוג הצידה, לא לפני שהנחית אגרוף אדיר בחלון הנוסע (שהספקנו לסגור אותו). היינו בטוחים שהחלון יתנפץ אבל הוא עמד בגבורה. היינו ממש מרוצים מהרכב, עשינו איתו 24000 ק"מ במשך 5 חודשים בלי שום תקלה. פעם או פעמיים עשינו לו החלפת שמן בתחנת דלק. סה"כ הטיול היה הצלחה מדהימה, חוויה לכל החיים. מתישהו במהלך הטיול יצרנו קשר עם בעל תיבת הדואר שהשארנו אצל חברת הביטוח. הוא סיפר לנו, שקיבלנו צ'ק עם כל פרמיית הביטוח חזרה, מכיוון שאי אפשר לבטח אותנו בשום אופן. התלבטנו קצת מה לעשות, והחלטנו שלא ראינו את המכתב הזה. את הצ'ק הפקדנו רק אחרי שחזרנו לארץ.. והיום אני מבין שזה המעשה הכי מטומטם שעשינו בכל הטיול. בדרך נס לא נקלענו לאיזה מקרה ביטוח עם אמריקאית שהייתה תובעת לנו את הנשמה. לצערי לא צילמתי הרבה תמונות של הרכב עצמו. בתמונה האחרונה, פרידה מהרכב שכבר נמצא במגרש של הסוחר. לצפייה במאמר המלא

הי, אני טס בחודש נובמבר לצפון איטליה. מתכנן ללכת למוזיאונים של פרארי למבורגיני ופגאני. בנוסף אני מעוניין לנהוג על פרארי, ראיתי שיש מלא דברים אבל כולם זה נהיגה בכבישים של איטליה, קצת בעייתי אני מניח לנהוג שם במהירות גבוהה בעיקר שאני לא מכיר את המקום.. חשבתי ללכת יותר על כיוון של נהיגה במסלול מרוצים אמיתי על פרארי הייתי שמח לשמוע המלצות מאנשים שעשו איפה אפשר למצוא דברים כאלה בצפון איטליה, האם יש צורך להזמין מראש, מה המחירים ופרטים נוספים שיכולים לעזור ? כמו כן אשמח לשמוע על עוד אפציות מוטריות שניתן לעשות בצפון איטליה ואתם ממליצים לעשות. המשך יום טוב

מה קורה אנשים אני חושב לעשות עם החברה טיול של 14 יום ב3-4 מדינות חשבתי על גרמניה אוסטריה איטליה [שוויץ\צרפת] בדקתי מחירים בכמה אתרים ואפליקציות והלכתי לאיבוד אין לי מושג מה נחשב לזול ומה ליקר, איך מחפשים? רוצה לטייל בסביבות 4 ימים בכל מדינה ולבקר בכמה שיותר מקומות הייתי רוצה גם להיכנס למסלול נהיגה ספורטיבית אבל אין לי מושג איך לחפש. בבקשה אני צריך את העזרה שלכם, אם מישהו היה ויש לו טיפים לגבי כרטיסי טיסה ואו השכרת רכב ואו יעדים מעניינים ואו אטרקציות מעניינות אשמח לשמוע. לגבי טיסה אני מחפש כמה שפחות זמן עצירה ואפילו ישירה (כמובן עדיפות לזול ביותר) לגבי רכב מחפש רכב ספורטיבי ידני (תקציב נניח עד 3500ש"ח מקסימום) [עדיפות לקטנות] לגבי יעדים מעדיף אזורים נידחים ופחות מתויירים, הרבה כבישים מפותלים ונופים וירוק. אשמח מאוד אם מישהו יוכל לזרוק עצם ויעזור בגיבוש מסלול הטיול. כל פיפס של מידע \ ידע יתקבל בשמחה. תודה רבה

בהמשך לסיפורי הטיולים + ביקורות הקודמים (כאן וכאן), הגיע הזמן לאתגר את עצמי בסוג חדש של נהיגה - בצד הלא נכון של הכביש. על הטיול את השבועיים הראשונים של החדש בילינו בטיול בממלכה המאוחדת. מסלול הטיול התחיל מ6 ימים בלונדון. כשסיימנו את הסיוט הזה (אני מתעב ערים גדולות) הזמנו אובר לשדה התעופה הית'רו ושם קיבלנו את רכב ההשכרה, מרצדס E220d מחברת Sixt. מקטע הנהיגה הראשון לשמחתי היה קצר (כ 15 דקות) וברובו בכביש מהיר (M25+M3), לפרבר של לונדון בשם Sunbury-Upon-Thames בשביל לבקר בתערוכת כלי עבודה. אמנם הצלחתי להתברבר פעמיים בדרך עד שלמדתי איך להבין את ההוראות של גוגל מאפס, הגענו ליעד והיינו בתערוכה עד שנסגרה - אני הזלתי ריר, האישה נהנתה מהוייפיי. לאחר תום התערוכה בשעה 5, ועם רכב עמוס לא רק במזוודות אלא גם בכלי עבודה חדשים, המשכנו לעצירה הראשונה שלנו באזור הCotswolds לדירת AirBnB ליד עיירה קטנטנה בשם Seend. הנסיעה, בת כ150 ק"מ ו3 שעות כללה עצירה להמבורגר מעולה בNewbury (במסעדה בשם 7bone) ונהיגה לא רק בכבישים מהירים אלא גם בכבישי A וB צרים וחשוכים, הזדמנות להתגלח לראשונה כמו שצריך על הנהיגה בצד שמאל. העברנו 4 ימים באזור הזה, בטיול כוכב בין Bristol וBath בדרום האזור ועד Cheltenham בצפונו, אזור שמאופיין בשדות חקלאיים, יערות, ועיירות עתיקות וקטנטנות. כמה מהעיירות האלה ידועות מאוד (Bibury, Castle Combe) וסביר מאוד שתזהו תמונות שלהן, בין אם מרשימת "מקומות שאתם חייבים לבקר בהם" שקיבלתם כרמז מהאישה ובין אם מפרקים של סדרות בריטיות, כולל טופ-גיר. משך כל ארבעת הימים רוב הנהיגה הייתה בכבישי B צרים ומפותלים, עוד על החוויה הזו בהמשך. מבחינה תיירותית, חוץ מהעיירות יש גם שפע של אטרקציות ומקומות לבקר בהם - מהסדרה התלולה ביותר של תאי שיט בממלכה (הישג הנדסי מרשים לזמנו), דרך מבוכי צמחיה מלאי חידות, ועד לערי סטודנטים שוקקות תרבות אלטרנטיבית וארכיטקטורה גותית ונאו-גותית כמו Bristol. התחנה הבאה הייתה ויילס. יצאנו לפני הצהרים לנהיגה של כ110 ק"מ (שעה וחצי) לעיר Cardiff, הגדולה בערי וויילס, ברובה על הכביש המהיר M4 שכולל גשר אגרה ארוך עם נוף מרהיב מעל נהר הSevern. אחרי טיול של יום בויילס, כולל כמה שעות בטירה\מבצר המעולה של העיר (מומלץ בחום!) המשכנו בנהיגה של עוד כשעה לAirBnB השני, בעיירה קטנה צפונית לעיר החוף Swansea במערב. כאן בילינו 4 ימים נוספים של טיול כוכב בדרום ויילס, ביערות הBrecon ובחופים המדהימים של דרום וויילס. אני לא מכיר אף אחד שהיה בWales מבין מעגל החברים שלנו, וחבל. מדובר בארץ עם נופים מדהימים ואנשים אדיבים עם מבטא מזעזע ושפה שוברת שיניים. ויילס מציעה הרבה הפתקאות למיטיבי לכת, והלכנו בין 12 ל22 ק"מ בכל יום. אחת מנקודות הציון הבולטות היא Worm's head island, אי בפינה הדרום מערבית של ויילס שדורש לא מעט נהיגה כדי להגיע אליו, ואם תגיעו בשעות הנכונות (חלון הזדמנויות של כ4 שעות בזמני השפל) תגלו לפניכם רצועה של סלעים חדים וחלקים הבולטים מהאוקיינוס ומאפשרים להגיע לאי ברגל, אם אתם אמיצים מספיק. אם לא תחזרו לפני הגאות, תבלו את היממה הבאה על אי קטן ושומם, בוהים בחוף שנמצא קרוב קרוב, אבל לא קרוב מספיק. מדובר בחוויה יוצאת דופן, שמצטרפת לטיולים רגליים ארוכים לצד שדות של כבשים רועות ומעט מאוד בני אדם, מערות נטיפים, יערות עבותים הישר משר הטבעות (וגם מלחמת הכוכבים 7, שסצנות מתוכו צולמו בForest of dean בויילס) וחופים עצומים שמשתרעים לקילומטרים של חול דחוס ושטוח לחלוטין. אם ראיתם בטופ-גיר את השלישיה מתחרעת בחופים, כאן זה צולם. אז איך זה לנהוג בממלכה? הטיול הזה היה הפעם הראשונה עבורי של נהיגה "בצד הלא נכון", הן של הכביש והן של הרכב. אחרי ששמעתי מכולם שאני עומד להרוג אותנו בתאונה חזיתית או מינימום להעביר כמה משכורות לחברת ההשכרה לכיסוי נזקי פח, לקבל רכב יקר וגדול מאוד לא הוסיף לביטחון העצמי שלי, אבל אם לא נאתגר את עצמנו, איך נגדל? בנהיגה בממלכה יש יותר מאתגר אחד שצריך להתמודד איתו ונכון לדבר על כל אחד מהם בנפרד. האתגר הראשון הוא הישיבה בצד ימין של הרכב במקום בשמאל, ובעיניי זה היה האתגר הקשה ביותר. אנחנו כל כך רגילים לתפיסת המרחב שלנו, לmuscle memory, לזוויות שבהן דברים נמצאים, שהמעבר הזה פשוט שובר. אתם רגילים שבצד שמאל אתם רואים את גבולות הרכב, ולכן המוח שלכם מחווט "להכיר" את גבולות הרכב בצד ימין. עכשיו תהפכו את זה - אתם בימין, והכל פתאום מאוד קרוב לימינכם (נגיד, רכבים עוקפים) וגורם לעומס סנסורי עצום, בעוד שבשמאל אתם לא רואים כלום ואין לכם מושג איפה הרכב נגמר. כדי להסתכל במראה האמצעית, צריך להטות את המבט שמאלה ולא ימינה. רגל ימין שלוחצת על הגז ולרוב תישען על הקונסולה המרכזית, עכשיו משפשפת את הדלת. זו חוויה שלגמרי הוציאה אותי מהcomfort zone והכריחה אותי לא להסתמך על 12 שנות הניסיון שלי בנהיגה, אלא להתרכז ולהיות מודע לרכב ברמה שלא חוויתי מאז שיעורי הנהיגה. בדיקת מראות יזומה ומודעת, הקפדה על מרחק מקווי ההפרדה, והרבה עזרה מאשתי שהשגיחה על צד שמאל של הרכב והתריעה אם התקרבתי מידי לשוליים, איפה שהיו כאלה. אם אתם חושבים שתגיעו לאנגליה לראשונה וישר תוכלו להתרגזן - שכחו מזה (אלא אם תגיעו ברכב מאירופה). השינוי הזה הרבה יותר משמעותי ממה שנדמה ויקחו כמה ימים טובים עד שתרגישו נוח מספיק ובשליטה מספקת כדי להתחיל לבחון את הגבולות. אם לא, כנראה שאתם לא מודעים מספיק לעצמכם... האתגר השני, והכי פחות מאתגר, הוא נהיגה בצד שמאל. זה נשמע מאוד לא אינטואיטיבי, אבל זה לגמרי כן. הכבישים מסודרים ומסומנים, אתם מוקפים בנהגים אחרים, ופשוט אין סיכוי להתבלבל. לקח לי לא יותר משעה להתרגל לנהיגה בשמאל ואולי פחות מזה. פניות ימינה הן בדיוק כמו הפניה שמאלה בכל רחבי אירופה (פניה רחבה, בצמתים כניסה למרכז הצומת ומתן זכות קדימה) והפניה שמאלה היא צמודה לשפה. כניסה לכיכר היא שמאלה, ופשוט אי אפשר להתבלבל בגלל הזווית. בסך הכל, השילוט והסימון בכבישי הממלכה מעולה ובכל התקופה לא הייתה לי אף טעות בהיבט של באיזה צד של הכביש אני צריך להיות. המסקנה היא - זה לגמרי חסר משמעות. האתגר השלישי, הוא כבישי אנגליה, וכמה שהם שונים מכבישי ישראל ושאר אירופה, וכאן הופתעתי מעט. נתחיל בחוקים, יש כמה הבדלים מהותיים שכדאי להכיר - למשל, אין פניה שמאלה באדום (בעוד שברוב מדינות אירופה וארה"ב יש ימינה באדום) אלא אם יש שילוט או רמזור מיוחדים, דבר די נדיר. שנית, שימוש רב בסימוני כביש בעלי משמעות חוקית, למשל: צומת שמכוסה ברשת צהובה, מסמן אזור שאסור להיכנס אליו אם היציאה ממנו לא פנויה. בפניה ימינה בה אמורים להיכנס למרכז הצומת ולתת זכות קדימה, זה מסבך את העניין מאחר ואסור לעצור במתחם המסומן. דוגמה נוספת היא עצירה לפני רמזור בעלת 2 קווים - הקדמי לרוכבי אופניים, ואילו הרכבים כ2 מטרים מאחוריו. ייתכנו אפילו צמתים בהם הסימון של "זכות קדימה" ו"עצור" הם רק על הכביש, ללא שלט על עמוד. כדאי מאוד ללמוד את סימוני הכביש והחוקים הספציפיים של הממלכה לפני נהיגה שם. נמשיך בכיכרות - אנגליה אוהבת כיכרות, ונתקלים בעשרות כאלו בכל נהיגה, רובן כיכרות של 2-3 נתיבים שהיו גורמות לכל תלמיד נהיגה להזיע. יש להן בין 3 ל6 ויותר יציאות, נתיבים עם סימונים, והן קטנות ועגולות או ענקיות ואליפטיות לעתים מעל או מתחת לכביש מהיר. בחלק מהכיכרות יש רמזורים, בכניסה, ביציאה או אפילו בתוך הכיכר! הסוד הוא לא לחשוב עליהן ככיכר, אלא ככביש חד סטרי לכל דבר. הכניסה לכיכר היא מחלף\צומת כמו גם היציאה ממנה, וצריך לאותת. צריך להיות בנתיב הנכון ליציאה הרצויה, ולא לחתוך. לתת זכות קדימה למי שמגיע מימין (כמו בכל פניה שמאלה) וכו'. כשמתרגלים לקונספט, הכיכרות מספקות דרך מאוד בטוחה וקלה להתנייד, ומספקות שליטה הן במהירות הנסיעה והן בעומס בצורה יעילה, כמו גם אפשרות לכפר בקלות על טעויות בניווט ולעשות פרסה בבטחה (להימנע מפרסה בכבישים צרים). החלק השלישי והמאתגר היה הכבישים עצמם, בדגש על כבישי B וחלק מכבישי A - מדובר בכבישים בעלי 2 נתיבים ללא הפרדה, וללא כל שוליים, לא מוארים, צרים, ומפותלים מאוד. וכשאני אומר ללא שוליים, אני לא מכוון שהשוליים לא גדולים מספיק כדי לעמוד עם רכב במקרה חירום, אלא לכך שאין שוליים לחלוטין. לעתים כ5 סנטימטרים מהפס הלבן מתחילה חומת אבן בת 400 שנים, לעתים שיח שפולש לשטח הכביש ומנסה לשרוט לכם הרכב, לעתים פשוט תעלה (ditch) שתעזור לכם לגלות מהר מאוד איך הרכב שלכם נראה מלמטה. ראוי לציין שברוב הכבישים האלה, חוץ ממקטעים שעוברים בעיירות, המהירות המותרת היא 50 או 60 מייל בשעה (100 קמ"ש) והנהגים המקומיים אף פעם לא נוסעים פחות מזה. משאית שבאה ממול, תופסת את הנתיב שלה ועוד קצת? בהצלחה. אין מקום לטעויות והכבישים האלה דורשים 100% ריכוז, 100% מהזמן. במקומות מסוימים הכביש נהיה לפתע צר כל כך ש2 מכוניות לא יכולות לעבור, אך אין כל סימון לזה, וצריך להיות מוכנים לעצור, להיצמד לשמאל (עד כדי קיפול מראות) ואפילו לעשות רוורס כדי לאפשר לרכב אחר לעבור. ולסיום, הנהגים עצמם - אנגליה היא חד משמעית לא אירופה. הנהגים נוסעים בפראות וממש חסרי סבלנות - תתעכבו קלות ברמזור או כיכר ותשמעו שלל צפירות, למרות שזה לא חוקי, ממש כמו בארץ. המהירות החוקית היא המלצה בלבד, וגם בכבישים שתעדיפו לנהוג בהם ב50 קמ"ש תראו שלל סבתות בA4 קבריולט עוקפות אתכם ב130 לפחות. משאיות יסתערו על כבישים שבעיניכם צרים מידי בשביל סקייטבורד בלי לחשוב פעמיים. התרבות הזו אגב מובילה לנוכחות לא קטנה של משטרה ומצלמות מהירות, יותר משראיתי בכל מדינה אירופית, אבל קל מאוד לזהות אותם (הניידות בצבע צהוב זרחני ובכל אזור עם מצלמות יש שלטי אזהרה). איך מתמודדים עם זה? נוסעים בזהירות ולאט, ושכולם ילכו לחפש. אל תתרגשו מזה שיש מאחוריכם שיירה - אם זה לא הייתם אתם, זה היה סבא אנגלי שגורר את הקרוואן שלו לסופ"ש, מכונה חקלאית או תייר צרפתי. קחו את זה באיזי. לסיכומו של עניין, העברתי 8 ימים של נהיגה יום יומית בכבישים האלה, בתנאים לא קלים של ערפל וגשם בחלק מהזמן, ברכב גדול, והחזרתי אותו ללא אף שריטה. לא התברברנו יותר מידי, לא עשינו פאשלות, ואחרי כ3 ימים של נהיגה הרגשתי בנוח מספיק כדי לנהוג גם מעל המהירות המותרת בחלק מהמקומות ולבחון קצת את הרכב שקיבלנו. התחושה היא שזו יכולת שצוברים, ויהיה לי הרבה יותר קל לעשות זאת שוב פעם הבאה. אז כאמור, כבדו את האתגר והתמודדו איתו, זה שווה את זה. הרכב: מרצדס E220d כאמור את הרכב שכרתי מSixt בשדה התעופה הית'רו. במקור שכרתי קטגוריה שכללה Jaguar XE, C Series (כלומר משפחתית פרימיום קומפקטית) לתקופה של 8 ימים עם איסוף בסניף שבטרמינל 5. האיסוף הוא ממלון Sofitel שצמוד לטרמינל (דורש חציית גשר) ויש סניף נוסף, מחוץ לשדה, שמשרת את נוסעי הטרמינלים האחרים עם שאטל. אפשר להחזיר ל2 הסניפים, אבל תדאגו להזמין מהסניף שקרוב לטרמינל הנחיתה שלכם. העלות הייתה כ300 פאונד לתקופה. כשהזמנתי, פניתי לסניף וביקשתי לשמור לי יגואר XE מאחר ולא יצא לי לנהוג בה (ונהגתי בכל מקבילותיה בקטגוריה, כמו ה C קלאס, סדרה 3, A4, V40 וכו') אך כשהגענו לדלפק הסתבר שנשארה רק 320, ואחרי שעשיתי כמה פרצופים מאוכזבים והזכרתי לדיילות את היסטוריית ההשכרות שלי בסיקסט, קיבלתי שדרוג בקטגוריה בחינם ומפתחות לE220d. נתחיל בקצת נתונים יבשים: מדובר בדגם מתוח פנים של הE שיצא אם אני לא טועה בשנת 2016. המנוע הוא 2 ליטר טורבו דיזל שמפיק כ190 כ"ס ומשודך לתיבה אוטומטית בת 9 הילוכים עם שליטה מההגה שמעבירה את הכח לגלגלים האחוריים. כן, תשעה הילוכים - שבזכותם, הרכב מאיץ ל100 קמ"ש בזמן מרשים של 7.3 שניות למרות משקל עצמי של 1700 ק"ג. הדגם הזה הוא הדגם המבוקש ביותר בממלכה, כי הוא נגיש מספיק לאוכלוסיה (כ160 אלף שקלים, לעומת מעל חצי מליון בארץ), כולל שפע של אבזור, ומספק צריכת דלק מרשימה ביותר! הנתון הרשמי הוא 30 ק"מ לליטר דיזל, אני הצלחתי לקבל כ20, נתון מרשים בכל זאת לגודל, למשקל ולאופי הנהיגה שלי. אם כבר אבזור, לא חסר כזה. מושבים מחוממים ומתכווננים חשמלית חלקית), קונסולה מרכזית בעלת מסך עצום ומסך נדיב נוסף בלוח המכוונים. בורר 5 מצבי נהיגה כולל אחד להתאמה אישית, כיבוי אוטומטי, auto hold לעליות ופקקים, שליטה על ההילוכים מההגה, אורות ווישרים אוטומטיים, בקרת אקלים מפוצלת דיגיטלית, מערכת בידור מעולה וזריזה, חיישני חניה היקפיים 360 עם תצוגה גרפית וסאונד היקפי, מצלמת רוורס בעלת עדשה רחבה במיוחד, חניה אוטומטית (בדגם הבסיס!), בקרת שיוט ומגביל מהירות, בלם יד אלקטרוני ושפע של מקומות אחסון והרשימה כנראה לא נגמרת שם. שווה לדבר על הארגונומיה - יש ברכב הזה כמה דברים טובים וכמה מוזרים מאוד. למשל, ידית ההילוכים היא מימין להגה, איפה שאתם מצפים שתהיה השליטה בווישרים (אלו חולקים את ידית האיתות והאורות הגבוהים משמאל), כמו ברכבים אמריקאיים של פעם, אבל היא אלקטרונית ולא מכאנית. למעלה זה רוורס, למטה דרייב, וכפתור מפעיל את מצב החניה. זה מאוד נוח לתמרונים כי אפשר להחליף הילוך בלי להוריד את היד מההגה, אבל לא ברור למה הבחירה הזו טובה חוץ מזה. כפתור בלם היד נמצא ליד הדלת הימנית קרוב לברך, והשליטה בו הפוכה משאתם מצפים - לחיצה מפעילה את הבלם, ומשיכה מכבה אותו. מטומטם! למזלכם, אין צורך להשתמש בו בכלל וכאן נכנסת הנדסת אנוש מעולה - כיבוי הרכב מפעיל אוטומטית הן את מצב P בתיבת ההילוכים והן את בלם היד. מעבר לD מנתק את בלם היד אוטומטית ברגע שלוחצים על המצערת. מבחינתי זה פנטסטי! משהו פחות פנטסטי הוא ידית השליטה בבקרת השיוט שנמצאת משמאל להגה מתחת לידית האורות - היא גבוהה מידי, ולעתים במיוחד בזמן עיקול אתם תלחצו עליה במקום על ידית האיתות, בנוסף בלתי אפשרי לראות אותה (ההגה מסתיר) והתפעול שלה לא אינטואיטיבי, כולל כפתור צדדי שמעביר בין מצב שיוט למגביל המהירות שהאינדיקציה למצב הפועל היא על הידית עצמה וכאמור, לא תראו אותה. תא המטען נדיב מימדים, אבל המושבים האחוריים לא מתקפלים וזה מקשה מאוד על ניצול מלא שלו. היו לנו 4 מזוודות (2 גדולות ו2 קטנות) והיה לא פשוט להכניס את כולן. תאי האחסון מעולים, אבל משענת היד המרכזית לא מתכווננת לגובה וחבל. תנוחת הנהיגה הייתה טובה למדי והמושבים מעולים - נוחים מאוד ועם תמיכה מעולה שלא מוחצת את השומנים אבל מאפשרת פניות חדות בלי תזוזה מיותרת. איכות החומרים היתה מעולה לטעמי כמו גם איכות הבניה ובידוד הרעשים. מדובר ברכב שנעים מאוד להיות בו גם לאורך זמן רב. לסיום, חוויית הנהיגה. לא מדובר ברכב ספורטיבי, בסך הכל סדרה E נועדה להסיע נוסעים בנוחות וברוגע. בשילוב עם מנוע דיזל לא גדול ושאיפות לחיסכון בדלק, הציפייה היא לחוויית נסיעה גמלונית ומבודדת. והE החדשה מפתיעה לטובה - היא משיגה את כל זה, אבל עדיין מהנה לנהיגה. ההאצה והיכולת לבנות קצב מפתיעה מאוד, מלבד עיכוב מסוים בהאצות ביניים ממהירות נמוכה, שנגרם כנראה בגלל הטורבו או התיבה (לא הצלחתי לשים את האצבע). הE מרגישה מאוד בנוח גם במהירות גבוהה וגם בפיתולים - יש רכינת מרכב, אבל התחושה היא בכל זאת נשלטת ויציבה מאוד. ההגה קל מידי, כצפוי, ומספק מעט מאוד תקשורת אבל הוא כן מדויק, ויש כמות סבירה של תחושת כביש מהשלדה (תרגישו אותה בתחת!) שמאפשרת אחרי זמן קצר לצבור בטחון עם הרכב ולנהוג בו כמו ברכב קטן וספורטיבי יותר ואפילו להנות מזה. רוב הזמן הייתי במצב "ספורט" שמספק העברת הילוכים אגרסיבית יותר ותגובת מצערת מחודדת יותר אך בדגם הזה אין לו השפעה על הבולמים ולכן ההתנהגות הכללית של הרכב לא משתנה. לפעמים ה E מפתיעה, ובעת פניה אגרסיבית על כביש משובש מביעה חוסר שביעות רצון ע"י שקשוק קצר של הזנב - תפסיק, חוליגן! אבל ברוב הזמן קשה להוציא אותה משלוותה, גם כשצברתי מספיק אומץ כדי לנסות. בסך הכל מדובר ברכב מעולה למי שצריך לגמוע מרחקים רבים לעתים קרובות, שמספק נוחות וחסכון, אבל ברגע של שטות מאפשר לבעוט במצערת, לכוון לאייפקס הקרוב, ולשכוח שאתם נוהגים במונית פרימיום. יש לי עוד המון מה לספר ולהמליץ אבל קצרה היריעה. אם שרדתם עד פה, ויש לכם שאלות והערות, שוט!

היוש. לא הייתי כאן הרבה זמן, אני בטוח שאף אחד לא התגעגע! אבל הגיע הזמן שיצא משהו טוב מכל הרכבים שאני שוכר בחו"ל, חוץ מצמיגים הרוסים. אקדים ואומר - בשנים האחרונות אני טס המון לחו"ל לעסקים, במיוחד ארה"ב, ובדרך כלל מתנייד ברכבי השכרה שונים. משתדל לשכור משהו שיפיג את השעמום, או יזמן לי צרות, תלוי את מי שואלים. מתוך הרכבים השונים, לפניכם חוות דעת על 4 מכוניות בעלות מכנה משותף אחד: לכולן מנוע V6, בנפח של כ3.6 ליטר המפיק כ300 כ"ס, אוטומטיות ואמריקאיות להפליא. כולן בטווח מחירים של בין 30 ל38 אלף דולרים. עם כל אחד מהרכבים הבאים ביליתי בין 8 ל 18 ימים של נהיגה יום יומית לאורך מאות עד אלפי מיילים, בחוף המערבי של ארה"ב. הפרחחית - Dodge Charger SXT [TABLE] [TR] [TD] מנוע [/TD] [TD] 3.6L V6 - 292 HP [/TD] [/TR] [TR] [TD] תיבה [/TD] [TD] 8 הילוכים פלנטרית, שליטה ידנית מידית ההילוכים בלבד [/TD] [/TR] [TR] [TD] הנעה [/TD] [TD] אחורית [/TD] [/TR] [TR] [TD] שנת דגם [/TD] [TD] 2016 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מועד השכרה [/TD] [TD] אוגוסט 2016 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מיקום השכרה [/TD] [TD] Herz בשדה תעופה סאן חוזה, קליפורניה [/TD] [/TR] [TR] [TD] תקופת השכרה [/TD] [TD] 10 ימים [/TD] [/TR] [/TABLE] מותג הרכב דודג' לא זוכה לפופולריות רבה בישראל, ובכל הכנות הוא מדשדש מאחורי מותגי הרכב האמריקאיים האחרים כמו שברולט ופורד מבחינת נוכחות בכביש גם בארץ המוצא שלו. עם זאת, לדעתי הוא אחד מהמותגים היותר מעניינים ומשמר גישה אמריקאית מאוד לטוב ולרע. בין אם זו מכונית השרירים שלו הצ'אלנג'ר (Challenger) שמתחרה בקמארו ומוסטנג אך לעומתן שומרת על מראה רטרו שבולט היום יותר מתמיד, גרסת ה SRT לצ'ארג'ר ששמה 700 כ"ס ברכב משפחתי ובמחיר שווה לכל נפש, או בהחלטה לייצר רכב מרוצי דראג חוקי לכביש עם נתונים שישאירו כל חובב רכב עם צורך לסדר את המכנסיים בדמות הChallenger Demon SRT. הצ'ארג'ר הייתה נקודת המגע הראשונה שלי עם הדור הנוכחי של הרכבים האמריקאיים, ולמרות סט של חסרונות שידעתי לצפות מראש וגם כמה מפתיעים, הופתעתי ממנה לטובה ובתום עשרת ימי ההשכרה התחברתי אליה מאוד, בעיקר כי גם איפה שהביצוע לוקה בחסר הרעיון והגישה מתחברים מאוד למה שאני מחפש ברכב. נתחיל בקצת פרטים יבשים: הצ'ארג'ר הוא רכב סדאן בקטגוריית ה full size החביבה על האמריקאים. בדגם ששכרתי מותקן מנוע V6 אמריקאי קלאסי בנפח 3.6 ליטרים שמפיק כמעט 300 כ"ס ואלו עוברים דרך תיבת 8 הילוכים אוטומטית לגלגלים האחוריים בלבד. השילוב הזה מפיק על הנייר האצה ל100 קמ"ש ב 6.3 שניות ועד למהירות מרבית מוגבלת אלקטרונית של 200 קמ"ש. קיבלתי את דגם ה SXT (רמה אחת מעל רמת הבסיס SE) ומבחינת אבזור הרכב הגיע עם מערכת מולטימדיה מקורית שעוד ניתקל בה בהמשך השולטת גם על בקרת אקלים מפוצלת ותומכת רדיו לוויני Serius XM, מערכות בטיחות בסיסיות כמו ABS, סיוע בעליה ובקרת אחיזה ניתנת לניתוק, גלגלי 18", בקרת לחץ אוויר, מפתח חכם המאפשר פתיחה והנעה ללא מפתח כמו גם הנעה מרחוק, מחשב דרך עם מסך בלוח השעונים בעל 8 תצוגות (מד מהירות דיגיטלי, לחץ אויר, מצפן, מדיה וכדומה) ותאורת יום LED DRL. [הערה: כל האבזור הזה מופיע פחות או יותר בכל שאר הרכבים שבפוסט ולכן כאן אפסיק לציין אותו] מבחינת עיצוב, צריך לקחת בחשבון שמדובר ברכב ענק שבולט מאוד בכביש. בחניה מקבילה הוא יבלוט כמה סנטימטרים יותר מרכב משפחתי סטנדרטי (רחב ב11 ס"מ ממאזדה 3, ובאורך של יותר מ5 מטרים ארוך בכ21 ס"מ ממאזדה 6). אני אוהב מאוד את עיצוב הסבכה הקדמית הנוכחי, אך העיצוב של אחורי הרכב בעוד שהוא שרירי ואגרסיבי קצת מיושן בעיניי. בפנים הרכב מתגלה אחת הבעיות העיקריות של הצ'ארג'ר והיא תנוחת הנהיגה והראות ממושב הנהג - השמשות מרגישות קטנות מידי ויוצרות תחילה תחושה של נהיגה בנגמ"ש, עם קונסולה ולוח שעונים מאוד אנכיים וגבוהים שמחמירים את ההרגשה הזו ותא מטען גבוה שמקשה מאוד על הראות לאחור ובהתאם על תמרוני חניה. זה לא רכב שבו הנהג מרגיש קרוב לכביש ודורש הסתגלות למימדים החיצוניים ותחושת ה"התבצרות" במושב הנהג. בנהיגה, לא מדובר ברכב בעל ביצועים חריגים בנוף האמריקאי אך בהשוואה למה שזמין בישראל מדובר במפלצת. התאוצה מורגשת היטב, ובזכות תיבה אוטומטית מוצלחת ונמרצת למדי עם יחסי העברה קצרים יש כח זמין בכל מהירות וההאצות מרגישות חלקות וליניאריות יחסית. מהר מאוד גיליתי שלרכב זנב שמח במיוחד והוא יצא לטייל בשמחה בלחיצה על הגז בעת פניה, גם במהירות עירונית. המשמעות היא שלנהג לא מנוסה הרכב עלול להיות מפחיד מעט (ועל כך יעידו עובדי חברת ההשכרה, שטענו שרוב מי שלוקח את הרכב הזה מחזיר אותו מהר ומחליף למשהו יותר מתורבת) אך מי שמחפש לבחון את עמידות הצמיגים האחוריים בהחלט יכול להפיק לא מעט הנאה. לסיכום, הצ'ארג'ר היא לא מכוניות לעיר או לכבישים צרים וטכניים, בגלל גודלה ומשקלה והתנהגות כביש מאוד אמריקאית, אך היא כן מהווה לטעמי איזון מעולה בין פרקטיות לבין הנאה בנהיגה מסוג מאוד מסוים, ובכבישי קליפורניה הארוכים היא מרגישה בבית. בכל תקופת ההשכרה החיוך ירד לי מהפנים רק לרגע קצר - כששוטר תנועה אמריקאי עצר אותי על נסיעה ב100 מייל לשעה בכביש של 65. אולי בזכות זה שאני תייר ואולי בזכות המצב רוח הטוב יצאתי מזה עם נזיפה קלה בלבד, ולמרות שהשתדלתי להמשיך הלאה במהירויות שלא עוברות את ה80 (בהתאם להוראותיו של השוטר, "נסה לא לנהוג יותר מהר מכל שאר הרכבים") הצ'ארג'ר המשיכה לשעשע אותי לכל שאר התקופה. הגנגסטרית - Chrysler 300C [TABLE] [TR] [TD] מנוע [/TD] [TD] 3.6L V6 - 292 HP [/TD] [/TR] [TR] [TD] תיבה [/TD] [TD] 8 הילוכים פלנטרית, ללא שליטה ידנית [/TD] [/TR] [TR] [TD] הנעה [/TD] [TD] אחורית [/TD] [/TR] [TR] [TD] שנת דגם [/TD] [TD] 2016 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מועד השכרה [/TD] [TD] אוקטובר 2016 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מיקום השכרה [/TD] [TD] Alamo בשדה תעופה SeaTac, סיאטל, מדינת וושינגטון [/TD] [/TR] [TR] [TD] תקופת השכרה [/TD] [TD] 18 ימים [/TD] [/TR] [/TABLE] את הקרייסלר 300 שכרתי בשעת ערב בשדה התעופה של סיאטל מחברת Alamo, מאחר ומטרת הביקור הייתה חופשה. סיאטל הייתה הנקודה הראשונה במסלול לאורך החוף המערבי שסופו בסן פרנסיסקו, ולכן רציתי רכב שאהנה לנהוג בו לתקופה הארוכה של 18 ימים ולאורך מרחקים ארוכים, של מאות מיילים ביום. אחד הדברים שאני אוהב באלאמו הוא שבשדות תעופה רבים, החוזה הוא עבור קטגוריה של רכב והלקוח יכול להגיע לחניון ולבחור כל רכב זמין בקטגוריה, המפתחות כבר בפנים! הבחירה הייתה בין שברולט אימפלה, הקרייסלר, וביואיק להקרוס. לשלושתן מנוע דומה המפיק נתונים דומים, אך אינני חובב של מותג הביואיק (בעיניי רכב לפנסיונרים) ואילו האימפלה הייתה בעלת הנעה קדמית וקצת גדולה מידי לצרכים שלי. ננסה את הקרייסלר! בנסיעה הראשונה כבר שמתי לב ל3 מאפיינים מרכזיים בדגם הזה: ה300 חולקת מכלולים רבים עם הצ'ארג'ר שנהגתי בה קודם והיא מהירה וגדולה בהתאם; היא מאובזרת למשעי בכל גאדג'ט שארצה; ולמרות הדמיון לצ'ארג'ר על הנייר היא רכב שונה בתכלית. נתחיל שוב מהיבש: המידות ומערכת ההינע, כמו גם הביצועים, דומים מאוד לצ'רג'ר. ההבדל המרכזי הוא שתיבת ההילוכים האוטומטית מופעלת מכפתור עגול גדול (דומה במראה למערכת הiDrive של BMW) וחסרת כל מצב ידני. אין שום דרך לשלוט ב8 ההילוכים שלה ידנית (בשונה מדגם הS ה"ספורטיבי" שכן מציע שליטה מההגה). ההחלטה הזו אומרת לך הנהג: "שב ותנוח" אך התפעול של הכפתור לא אינטואיטיבי ודרש ממני מבט לעברו בכל העברת הילוך גם בתום מספר שבועות של שימוש. גם בשאר הרכב ניכר דמיון מה לדודג' ונראה שחלקים רבים הגיעו מאותה מכולה, כמו מערכת המולטימדיה שגם פה שולטת על כל מערכות הרכב כולל בקרת האקלים המפוצלת, ומקנה תפעול נוח ועיצוב מכוער למדי, או הגה דומה בצורתו אך בעל גימור וחומרים טובים בהרבה. חלקים אחרים לעומת זאת הם בבירור ייחודיים לקרייסלר : המושבים הם כורסאות ממחלקת עסקים, עם מעט מאוד תמיכה צידית כמו ברוב האמריקאיות אבל המון מקום גם לאדם רחב מימדים וריפוד עור נוח ורך. אותם מושבים כאן מתכווננים חשמלית בכל הכיוונים ויכולים גם חימום וגם קירור - הלוואי והיה לי ברכב כאן בישראל! גם ההגה מחומם, כי אם כבר. הקרייסלר הגיעה גם עם גג פנוראמי נפתח שמכניס הרבה אור, מצלמת רוורס ומספר מערכות בטיחות, ושעון אנלוגי בחלקה העליון של הקונסולה המרכזית - נסיון מיותר וסר טעם להקנות לתא הנוסעים מראה יוקרתי כביכול. חיצונית הקרייסלר בעלת מראה ייחודי שאי אפשר לבלבל עם רכב אחר. זוויתית, מאסיבית, ואגרסיבית מאוד אך לגמרי לא ספורטיבית, עם גלגלי 18" בוהקים ואביזרי כרום היא נראית פחות רכב למנהלים מגושמים (השוק לו היא כנראה מכוונת) ויותר לגנגסטרים שלא שמעו על טרנד הג'יפים סטייל אסקלייד. מה שבטוח, understated היא לא. למרות המראה החיצוני מדובר ברכב נעים מאוד לשהיה. העיצוב הפנימי מרגיש יוקרתי יותר מקטגוריית המחיר של הרכב, בידוד הרעשים טוב ומערכת ההינע והמתלים מכוילים לנוחות מרבית (שוב, בשונה מדגם ה S). הנוחות והאבזור שיחקו תפקיד משמעותי למדי בטיול, במיוחד בנהיגה בת היומיים מפורטלנד לאגם טאהו בקליפורניה, נהיגה של 700 מייל שרובם בכבישים מהירים משעממים במיוחד וגולת הכותרת: דלקת ריאות אצלי, הנהג, עם חום 39 בזמנים הטובים יותר ושעול בלתי פוסק (בשלב הזה לצערי עוד לא ידעתי שמדובר בדלקת ריאות והטיפול הסתכם בגלונים רבים של תה מתחנות דלק). הביקור בטאהו היה גם המקטע העיקרי בו יכולתי לבדוק את היכולות של הקרייסלר בכביש. לאחר היציאה מסקרמנטו לכיוון דרום האדם מתחילה עליה מתונה להרים וכעבור כמה עשרות מיילים הכביש הופך במפתיע מכביש מהיר וישר לכביש הררי חד נתיבי ומפותל עם נוף מדהים שישמחו להסיט את דעתו של כל נהג ולשלוח אותו לנהר או תהום או סתם עץ בן מאות שנים. המצב הבריאותי לא אפשר לי באמת לבדוק את היכולות של הקרייסלר עד הסוף, כמו גם התנועה הערה בנתיב הזה, אך לכמה תובנות כן הגעתי. הקרייסלר היא מהרכבים שמרגישים הרבה פחות מהירים ממה שהם באמת. אני מתרשם מאוד מההתנהלות הזו אך לא אוהב אותה, ההעדפה שלי היא לרעש והתרגשות. הקרייסלר יושבת היטב על הכביש ומתמודדת מעולה גם עם כביש מפותל וטכני מאוד, בעוד שבפנים יכול לשבת הנהג וללגום תה בשקט. במשך כל הטיול לא הצלחתי להוציא אותה משלוותה (שלא כמו אשתי שבילתה לא מעט זמן בלפיתה חזקה של ידית הנוסע). לקרייסלר האצה ליניארית מאוד וחזקה שלא יוצרת בעיה באף עקיפה או עליה, ריסון מרכב בפניות טוב בהרבה ממה שציפיתי (אבל לא ספורטיבי) וכנראה בזכות ההנעה האחורית גם יכולת מרשימה ביחס לגודל ולהמשיך להתמודד עם הגה בידיו של מי שבברור לא קהל היעד שלה. האחיזה הייתה מצוינת (שוב, בהשוואה לציפיות) ואפשרה לי לנהוג מהר מאוד גם בגשם זלעפות בירידה חזרה לסקרמנטו. אולי זה בזכות העובדה שהיא מבוססת על דור ישן מאוד של מרצדס E-קלאס, אך עם כל משקלה הקרייסלר מרגישה כמעט כמעט רכב שניתן להנות איתו בכביש. דווקא בגלל זה, המחסור בשליטה בהילוכים והכיול המנומנם שמחסירים כל ריגוש מהחוויה מהווים אכזבה מרה יותר. הספורטיבית: Chevrolet Camaro RS 2LT [TABLE] [TR] [TD] מנוע [/TD] [TD] 3.6L V6 VVT - 335 HP [/TD] [/TR] [TR] [TD] תיבה [/TD] [TD] 8 הילוכים פלנטרית, שליטה ידנית מההגה [/TD] [/TR] [TR] [TD] הנעה [/TD] [TD] אחורית [/TD] [/TR] [TR] [TD] שנת דגם [/TD] [TD] 2016 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מועד השכרה [/TD] [TD] ינואר 2017 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מיקום השכרה [/TD] [TD] Herz בשדה תעופה ג'ון ויין, קליפורניה [/TD] [/TR] [TR] [TD] תקופת השכרה [/TD] [TD] 10 ימים [/TD] [/TR] [/TABLE] את הקמארו שכרתי בשדה התעופה של מחוז אורנג' דרומית ללוס אנג'לס בנסיעת עבודה, כשדרוג בתוספת תשלום על הרכב השכור המקורי. לשמחתי, מזג האוויר היה מעולה לינואר והקמארו הגיעה עם גג נפתח. מה שנקרא, jackpot. לא אשקר לכם - למרות שמתחת לפני השטח הקמארו לא שונה מהותית מכל רכב פול-סייז אמריקאי ממוצע, היא סמל בעיניי - אחת ממכוניות השרירים האגדיות של אמריקה, והתרגשתי מאוד מההזדמנות לנהוג בה בעשרת הימים שלפניי. הקמארו נותנת בדיוק את מה שציפיתי - מחד, יותר מיקוד על נהיגה (ואולי התנהגות) ספורטיבית ותחושת איכות, ומאידך רמת פרקטיות נמוכה משאר הרכבים בפוסט הזה. הקמארו מכילה ארבע מושבים תאורטיים אך על 172 סנטימטריי המועטים, ותנוחת נהיגה קרובה (וקרבית) - למושב האחורי יכנס רק קטוע רגליים. הקמארו בעלת מידות חיצוניות נכבדות, אך מציגה בפועל תא נוסעים צפוף למדי, גם בזכות תנוחת הישיבה הנמוכה מאוד והמושבים התומכים והעמוקים יחסית לאמריקאית, אך לא רק. תא המטען הוא כמובן בדיחה ועם הגג במצב פתוח מתיר מקום רק לתיק גב קטן ומזוודת טרולי קטנטנה. את המזוודה הגדולה מיקמתי במושב האחורי והיא מילאה אותו. מקומות אחסון בפנים הרכב? כמעט ואין. נוחת הישיבה כאמור נמוכה ובשילוב עם מכסה מנוע ארוך וחלונות צרים מאוד, הראות לבחוץ ובמיוחד לגבולות הרכב מוגבלת מאוד. בגרסת הקבריולה בעלת גג הבד, משולבת שמשה אחורית מפלסטיק שקטנה אף מהדגם בעל הגג הקשיח ומשאירה מעט מאוד מקום לבחון האם ניידת משטרה רודפת אחריך (לשם כך יש שמשה אחורית, לא?). למזלי, הקמארו מצויידת במערכת מולטימדיה המוכרת מדגמים אחרים של שברולט ארה"ב וכוללת מצלמת רוורס וחיישנים. אותה מערכת מולטימדיה מוצגת על מסך גדול ונגיש ליד, אך באופן אבסורדי מכוון בזווית כלפי הרצפה ופוגע משמעותית בנוחות. הגג נפתח חשמלית בלחיצה, אך יכול לעשות זאת רק במהירות נמוכה של 25 מייל לשעה ובעת סגירה אינו סוגר את החלונות ובמיוחד צריך לזכור את אלו האחוריים, בקושי חלונות בכלל שגודלם כגודל כף יד ולתפעולם נדרש מתג מיוחד ולא נוח. בקרת האקלים היא מפוצלת ומציגה ממשק משתמש מקורי ויעיל במקום - החוגות לכיוון הטמפרטורה הן גלגלים גדולים על פתח האוורור עצמו, עיצוב נדרש עקב השטח הקטן של הקונסולה המרכזית שפשוט יצא מעולה - זה פרט קטן אבל כל כך חכם ומספק. בנהיגה הקמארו לא מאכזבת.עם כ40 כ"ס יותר האחרות ברשימה הזו ותאוצה ל60 מייל ב 5.1 שניות (רשמית) היא בין המכוניות החזקות ביותר בהן זכיתי לנהוג. בנוסף למצב הנהיגה הסטנדרטי ומצב נהיגה לשלג וגשם, היא כמובן בעלת מצב ספורט מתבקש בו היא מגיבה מהר יותר, אגרסיבית יותר והרבה יותר רועשת - אין שום סיבה לנהוג בה במצב אחר. העברת ההילוכים האוטומטית סבירה גם בנהיגה מהירה בזכות תיבת 8 הילוכים מודרנית וכשזו לא מספיקה, ניתן להעביר הילוכים מההגה. באופן מפתיע בעוד שהקמארו בהחלט מהירה מאוד ונותנת תחושת כח היא לא פרועה מידי וקלה מאוד לנהיגה - התחושה היא של רכב ספורטיבי יותר ורציני יותר ממה שהמראה החיצוני הכעוס מעיד. לסיום, חוויית הנהיגה מתובלת הן בתאוצת ביניים חזקה ובועטת והן בצליל מנוע מעולה שמזכירים לך - הקמארו היא צעצוע לילדים גדולים והמטרה העיקרית בקניית רכב שכזה היא לא נהיגת מסלול, הסעת ילדים לבית הספר או שמיעת מוזיקה קלאסית. המטרה היא חיוך על הפרצוף. לצערי, החל מהיום השני עם הקמארו התחילה אחת מהסופות החזקות שידעה קליפורניה בשנים האחרונות - גשם זלעפות ירד על כבישי לוס אנג'לס והוביל גם למבול של תאונות (ספרתי לא פחות מ3 רכבים הפוכים בערב אחד!) וגם ל5 מטרים של שלג בהר ממות' הממוקם צפונה, כך שמהגג הנפתח לא זכיתי להנות כמו שחשבתי. מהנהיגה בקמארו, כביש יבש או רטוב, דווקא כן. היפנית: Nissan Maxima SV [TABLE] [TR] [TD] מנוע [/TD] [TD] 3.5L V6 - 300 HP [/TD] [/TR] [TR] [TD] תיבה [/TD] [TD] 7 "הילוכים" רציפה CVT, שליטה ידנית מידית ההילוכים בלבד [/TD] [/TR] [TR] [TD] הנעה [/TD] [TD] קדמית [/TD] [/TR] [TR] [TD] שנת דגם [/TD] [TD] 2017 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מועד השכרה [/TD] [TD] מאי 2017 [/TD] [/TR] [TR] [TD] מיקום השכרה [/TD] [TD] Alamo בשדה תעופה SeaTac, סיאטל, מדינת וושינגטון [/TD] [/TR] [TR] [TD] תקופת השכרה [/TD] [TD] 8 ימים [/TD] [/TR] [/TABLE] לאחרונה חזרתי לסיאטל, אך הפעם דווקא לצרכי עבודה. בחרתי לשכור מאותה חברה ובאותה קטגוריה מאחר והייתי זקוק לרכב שיכול לשנע 4 מבוגרים גדולים בנוחות וידעתי שרכב כמו ה 300C או האימפלה יעשה את העבודה. כשהגעתי למגרש החניה, הוצגה בפניי אופציה חדשה שכלל שכחתי שהופיעה באתר - ניסאן מאקסימה. מאחר וב300 כבר נהגתי, ההתלבטות הייתה בין 2 רכבי הנעה קדמית - האימפלה הגדולה והסולידית או הניסאן בעלת העיצוב הספורטיבי והנמוך. הבחירה לא היתה קשה. הניסאן היא רכב אמריקאי בתחפושת יפנית, או שאולי הפוך - אני בכל הכנות לא בטוח. העיצוב החיצוני אגרסיבי, ספורטיבי, בעל צללית מורכבת ושרירית וגובה נמוך יחסית למתחרות בקטגוריה. בהחלט יפני, ומזכיר שבניסאן יודעים גם לעשות מכוניות מעניינות (GTR מישהו?) בפנים הרכב הקו העיצובי ממשיך וסביבת הנהג מרגישה איכותית, עתידנית ומדויקת יותר הן מבחינת מראה והן הנדסת אנוש מאשר בחלק מהרכבים האמריקאיים, אך בו זמנית הייעוד הוא בהחלט השוק האמריקאי עם מנוע V6 דומה באופיו למתחרות, אבזור עשיר וכמובן איך לא - בלם רגל במקום יד. המרווח ל4 מבוגרים טוב אך תנוחת הישיבה לכולם נמוכה והדוקה יותר מברכבים אחרים בקטגוריה. גם כאן ישנה מערכת מולטימדיה בעלת מסך בגודל סביר אך מצטרף אליה גם פנל שליטה מהקונסולה המרכזית (איפה שבלם היד יכל להיות) שדומה במראה למערכות הגרמניות אך פשוט בהרבה ביכולותיו, ושלל כפתורים סביב המסך. למען האמת דווקא בתפעול מערכת המולטימדיה הרגשתי הרבה יותר תסכול מבאחרות למרות שעוצבה ויזואלית בצורה מוצלחת בהרבה, ובמיוחד סבלתי מכך שמערכת הbluetooth לא התחברה אוטומטית למכשיר הסמסונג גלקסי 6 שלי ודרשה התחברות ידנית רבת שלבים בכל הנעה של הרכב. הבעיה נפוצה ואפילו מופיעה כאזהרה במפרט הטכני של הניסאן הן בארץ והן בארה"ב. נקודות נוספות דווקא לטובה הן המסך בלוח השעונים שנראה חד יותר וטוב יותר מבמתחרות, מצלמת רוורס מצוינת שמלווה גם בחיישנים קדמיים ואחוריים, שלל מקומות אחסון מצויינים (ואפילו רשת ארגון בתא המטען) וכפתור חימום מושבים מכאני שנשאר בהגדרה האחרונה בה היה ולא דורש הפעלה מחדש לאחר כל הנעה. בנהיגה הניסאן מספקת את הסחורה בגזרת הכח אך לא בהתנהגות. היא בהחלט מהירה עם נתונים מוצלחים מאוד על הנייר, ותיבת ה CVT הרציפה מאפשר האצה מהירה מאוד וקצב גבוהה בכבישים המהירים, במיוחד כשהרכב במצב ספורט. לעומת זאת בפיתולים מתגלה רכב סביר בלבד - קצת גמלוני, רוכן ומבולבל יותר ממה שהמראה החיצוני מבטיח. במצב הסטנדרטי ההגה קל מידי ופוגע בתחושת הבטחון והתיבה מהססת להוריד הילוך. במצב ספורט הסל"ד נשאר גבוה יחסית ואיתו הרעש בתא הנוסעים, וההגה נהיה קשיח בצורה מלאכותית שאינה מתקשרת רבות לנהג. בקיצור - מראה ומותג לחוד, אם מצפים מרכב אמריקאי במהותו להתנהג כאירופאי או אפילו יפני, מתאכזבים. כרכב אמריקאי פרופר, הניסאן עולה מהווה תחרות נאה לחברותיה וגישה שונה אך אין לה את אותו אפיל - ייתכן שהיא רכישה חכמה בזכות אמינות טובה יותר או פרמטר אחר "של גדולים" אבל לי היא הרגישה מעט אבודה בין 2 העולמות. סוף דבר כל האמור לעיל מבטא את הדעה והחוויה האישית שלי - אני לא נהג מקצועי או כתב רכב, רק מישהו שנהנה לנהוג. אני בטוח שפספסתי דברים רבים בטקסט הזה, ואשמח אם תשאלו אותי עליהם, יש לי זכרון די טוב לפרטים וכנראה שאוכל לענות. פרט אחד שעליו באמת אין לי מידע הוא צריכת הדלק שפשוט אינני מודד ברכבי השכרה.

שלום לכולם ! שמי איציק בן 26 טרי טרי. הרבה שאיפות יש לי ואחת מהן זה לצאת עם הרכב הפרטי שלי מהארץ במעבורת לכיוון יוון ומשם לעבור בכל היעדים המגניבים, אתגריים, ערים מרכזיות, ערי חוף ופסטיבלים באירופה - בקיצור טירוף ! * בנוגע למעבורת דיברתי רוזנפלד ועם אלאלוף, האם אתם מכירים חברות נוספות שמפעילות שירות שכזה? * ביטוח רכב - האם יש חברת ביטוח בארץ שיכולה לבטח את הרכב או שצריך לפנות לחברת ביטוח בחו"ל? ואם בחו"ל אז כל מדינה אני צריך להחליף חברה, איך זה בדיוק עובד? במידה ואתם מכירים מישהו שעשה דבר כזה או אתם בעצמכם אשמח לקבל אינפורמציה תודה רבה !!!

שלום לכולם, אני ואישתי טסים לפראג והייתי שמח לקבל המלצות, טיפים, מקומות לטייל בהם ועוד... פעם ראשונה שלנו שמה אז נשמח לקבל מידע ממי שהיה שם.