Jump to content

חיפוש כללי

מציג תוצאות לתגיות 'ארהב'.

  • חיפוש לפי תגית

    הפרד בין תגיות באמצעות פסיקים.
  • חיפוש לפי מחבר ההודעה

סוג התוכן


פורומים

  • רכב
    • רכב כללי
    • טכני, אחזקה וטיפולים
    • ייעוץ ברכישת רכב
    • שיפורים - כוח, אחיזה ומה שביניהם
    • אסתטיקה לרכב - דיטיילינג, שיפורים קוסמטים, מדבקות, חלונות כהים וכיו"ב
    • רכבי אספנות
    • פורום משפטי - דיני תעבורה, נזקי גוף, ביטוח ושמאות רכב
    • פורום רכבי שטח
    • פורום אודיו ומולטימדיה לרכב
    • ספורט מוטורי
    • רכבים על שלט, משחקי נהיגה וסימולטרים, דגמי רכבים ועוד
    • פורום חוות דעת בעלי מקצוע
    • פורום אופנועים
    • אוף-טופיק
  • פורום מסחרי-מבצעים והנחות לחברי הפורום
    • מבצעי רכב
    • שיפורים ותוספות לרכב
    • חלקי חילוף, אביזרים ועוד.
    • מוסכים, בעלי מקצוע ונותני שירותים בענף הרכב.
  • קניה ומכירה
    • מכוניות ודו גלגלי
    • חלקים, חלפים, אביזרים, שיפורים ועוד.
    • אודיו
    • אלטעזאכן
  • שונות
    • הודעות חשובות
    • תמיכה לאתר
  • מועדוני רכב
    • מועדון מרצדס
  • פורומים פרטיים
  • A Test Category
    • A Test Forum
  • בפורום בדיקה מנהלי מועדונים של מועדון בדיקות וניסויים פתוח לכולם
  • בפורום בדיקה חברים של מועדון בדיקות וניסויים פתוח לכולם
  • בפורום - כללי של BeReZ Club
  • בפורום אלפא כללי של מועדון אלפא רומיאו
  • בפורום תחזוקה, טיפולים וחלפים של מועדון אלפא רומיאו
  • בפורום טכני של מועדון VOLVO ישראל
  • בשרשור היכרות חברי המועדון של מועדון VOLVO ישראל
  • בייעוץ ברכישת וולבו של מועדון VOLVO ישראל
  • במכירה וקנייה של וולבו מחברי המועדון של מועדון VOLVO ישראל
  • בתוספות וגאדג'טים לוולבו שלך של מועדון VOLVO ישראל
  • בפורום של מועדון BMW
  • בדיבורים כללי של מועדון פולקסווגן
  • במועדון רכבי חברה של מועדון רכבי חברה
  • בטכני של MX-5
  • בכללי של MX-5
  • בפורום של מועדון הנהג התפרן
  • בפורום סיאט של מועדון סיאט
  • בפורום טכני של S-Max Mondeo owners club IL
  • בפורום שיפורים של S-Max Mondeo owners club IL
  • באביזרים ל 5008 / 3008 של פיג'ו 3008 / 5008
  • בפורום (נושאים) של פיג'ו 3008 / 5008
  • באודיו ומולטימדיה של פיג'ו 3008 / 5008
  • באחזקה וטיפולים של פיג'ו 3008 / 5008
  • בביטוח לאוטו של פיג'ו 3008 / 5008
  • בפורום (נושאים) של מועדון TOYOTA ישראל

הבלוגים שלנו

  • תחזוקה וטיפולים שוטפים - שברולט סוניק RS
  • חסר תקנה
  • מבחני Joom
  • דור שפייזמן
  • בבלוג בדיקות של מועדון בדיקות וניסויים פתוח לכולם
  • בבלוג של מועדון סוזוקי ג'ימני Suzuki Jimny

לוח אירועים

  • לוח אירועים
  • לוח ראשי
  • ימי הולדת
  • בבדיקות אירועים של מועדון בדיקות וניסויים פתוח לכולם

מצא תוצאות ב...

מצא תוצאות שמכילות את...


תאריך פרסום

  • התחלה

    סיום


עידכון אחרון

  • התחלה

    סיום


סנן לפי...

תאריך הצטרפות

  • התחלה

    סיום


קבוצה


קצת עליי


מיקום


איזה רכב יש לך?


תחביבים


מקצוע


עמוד הבית שלכם


Skype


מדיה חברתית

  1. שלום לכולם, לאחרונה, הצלחתי (באופן די מטומטם) לשבור את יד שמאל, ונאלצתי לשבת בבית בחודש האחרון. מה שהתחיל טוב עם בינג' אולימפי יומי, הפך אחרי שבוע לבינג' יו-טיובי בכל מה שמעניין אותי בנושא רכב, מול הערוצים שאליהם אני מחובר בדרך כלל. לאט אבל בטוח, התחלתי לשים לב להבדלים מהותיים בין המידע שאליו אני נחשף מאירופה, אל מול המידע שמגיע מארה"ב ובטח מול מה שאני מכיר שקיים בישראל. אני מנצל את זה שיש כאן חברי פורום שגרו/גרים בארה"ב, באירופה, ומקצוענים פה בישראל - שאני מניח ויוכלו לעזור לי עם מה שאני מרגיש אחרי צפייה בהמוני סרטונים: זה אמנם מאוד מכליל ולא מדוייק, אבל, נראה שהאמריקאים חיים נכון, האירופאים חיים במרדף להתחשמל, וישראל פשוט רחוקה שנות אור מלספק לתושביה חובבי הרכב את המגוון והרמה של הרכבים והמוצרים הקיימים בעולם הנאור, אל אם כן אתם מלאים בכסף. 😶 עכשיו, שניה לפני שאתם רוגמים אותי פה בתגובות 😏 אני אסביר: מה שמעניין אותי לרוב, ומהווה את רוב הסרטונים שאני רואה הם שלושה נושאים: - מכוניות חדשות - דיטיילינג של/לרכבים והמוצרים הקשורים לזה - אורח החיים וההווי של חובבי הרכב בנושא מכוניות חדשות, הדברים דיי ברורים, בעוד שבישראל דוחפים כל היום לקנות כל מיני רכבים בינוניים וחשמליים ככל האפשר, בעוד שהיבואנים בקושי מוכנים לאבזר רכבים באופן מלא ומאפשרים קסטומיזציה לכלום בערך בעת הזמנת הרכבים, בעוד שכל רכב שהוא קצת חזק יותר או מפואר מעבר לפלסטיקה של סוזוקי (ולא רק), עולה מלא כסף, באירופה ממשיכים בקו חשמלי חזק, אבל עדיין מאפשרים לקנות הרבה יותר גרסאות מכל רכב, עם לא מעט מנועים חזקים יותר וחזקים פחות, כניסה לכל קופיגורטור אינטרנטי אירופי של כמעט כל יצרן, תאפשר לבנות לא מעט ורסיות של רכבים, ובסוף עוד ניתן לשלוח את המפרט לדילרים שיחזירו הצעת מחיר ומשם לבחור מה הכי טוב לנו;[ בינתיים בארה"ב, יש אינספור ג'יפים, מכוניות סדאן, מכוניות סלון (מנהלים שלנו) ובטח ובטח מכוניות ספורט בכל מנוע אפשרי, אין ספור מכוניות חדשות יצאו לאחרונה עם מנועי V6/V8 טורבו יחיד/כפול, יו ניים איט, וזה לפני שנכנסים לפיק-אפים ורכבי שטח, יש אין ספור דוגמאות לזה, גרסאות מיוחדות של יצרנים לשוק האמריקאי (ברור, זה שוק מדהים בגודלו) כוללות אבזורים מיוחדים וחבילות מותאמות לקוח (מי אמר גרסאות wilderness של סובארו..), רכב שעושה 0-100 ביותר מ7 שניות וחצי נחשב "קצת עצלן" ופחות מ-200 סוסים לא ממש יעניין אף אחד מכתבי הרכב. אני מנסה להבין מה אנחנו מפספסים? את מי לעזאזל מעניין עכשיו כמה דלק חוסך מנוע היברידי, כשיש לך אופציה לקנות רכב שעף מהמקום בכל לחיצה על דוושת הדלק והוא מאובזר, מפואר ומחושמל מקיר לקיר? ואם קנית רכב שלא מגיע ככה, נגיד הטריילבלייזר החדש של שברולט (🤨) הוא עולה בהתאם. למה האירופאים (וישראל במיוחד) מחפשים להתחשמל כל היום ומכוניות שהופכות להיות בית מרקחת, הן ה-דבר, ובאמריקה יש גרסאות קצה לכל דבר על גלגלים שממשיכות לצאת כל שנה מחדש? האם האמריקאים פשוט "מתעלמים" מנושא דלק המאובנים ההולך ונגמר, או שאולי האירופים חרדים מדי? לפחות באירופה עדיין אפשר לקנות מכוניות "קצה" במקביל (נגיד RS6 או M3) בינתיים, בעוד שאצלינו רצוי שתהיו אוליגרכים. בנושא דיטיילינג, של רכבים והמוצרים מסביב, אותה הגברת בשינוי אדרת, המוצרים קיימים בארץ ותודות לג'ף בזוס ניתן להזמין מאמזון כמעט כל מוצר דיטיילינג שרוצים, מצד שני, אם רוצים גרניק טוב, מה שמוגדר בישראל "מקצועי" או "תעשייתי" - נחשב בארה"ב מוצר Entry Level , חלק מהמוצרים בכלל לא מגיעים הנה, רוצים לבנות סט-אפ טוב של גרניק חזק עם קיט צינורות עמידים, חיבורי Quick-Connect ואקדח טוב של Mosmatic? בבקשה - תזמינו ובדרך ואם תרצו גם יתקינו לכם הכל, רוצים דבר כזה בארץ? אולי תמצאו חצי מהדברים אם תרצו לפתוח מכון שטיפה. מעבר לזה, חפצה נפשכם בתושבות מנוע של פאוארפלקס לרכב, או חלק כלשהו של מנוע של רכב כלשהו כי אתם מתקנים את רכב הסופ"ש שלכם? תיכנסו ל-Advanced Auto Parts או וואטאבר, ותקחו מהמדף, עבודה נעימה, על שאר הפבריקטורים שבונים דברים מיוחדים בהזמנה לא אכתוב, זה לא חוקי בארץ ולנו יש את אוטודיפו שהם הגרסה היקרה והלא מקצועית שלנו.. אורח החיים וההווי של חובבי הרכב, פה אני שמח לומר שאני מאמין שיש שינויים לטובה בשנים האחרונות, יש מסלולים למי שאוהב את זה, יש מפגשים מדי פעם וגם כאלה שהם שבועיים בכל מיני מקומות בארץ, יש קבוצות של בעלי רכבים/עניין שיוצאים לטיולי נהיגה בארץ.. מצד שני, המשטרה תשמח לתת דו"ח(ות) והורדה לחצי מחובבי הרכב שאני מכיר, מפגשים ברמות של Wörthersee האירופי או Simply Clean ו- Stancewars ודומיהם האמריקאים, היו משרתים בעיקר בוחני רכב שהיו מגיעים עם צי משאיות גרר במקום לבוא ולאבטח את האירוע לרווחת כולם, אני מניח שאני לא מכיר הכל, אבל למיטב ידיעתי, אין כאן ליגת מירוצים לנהגים ברמות שונות שבונים את רכביהם, רק למומחים ובעלי סדנאות שבונים "רכבי מסלול" רציניים - המונח "Street Class" לא ממש מוכר פה, ויש אירוע אחד מדי פעם של דראג, וראינו כולנו מה יצא מזה באילת לאחרונה. אסור לשפר כלום, אסור להחליף כמעט שום דבר, ובמקום לחוקק חוקים בעד הספורט המוטורי, עולים פה שרשורים על חוקים שעוזרים בעיקר ליבואנים ולא לחובבי הרכב. באירופה, ניגשים למקום מכובד שגם נראה ומתנהג ככה, מביאים חלק שמאושר לרכב ע"י היצרן שלו / של הרכב, ובעל מקצוע מתקין הכל וחותם ויש מה להראות לשוטר אם וכאשר, בארה"ב, אפשר (נכון לרגע זה) להכניס מנוע LS להונדה ג'אז אם הוא נכנס, ולעשות במוסך מה שבא לך. בסופו של יום, אני מנסה להבין, האם חוק מוטורי היה משנה משהו בישראל? איך יש הבדלים כאלה בין ארה"ב לשאר העולם? (לא מכיר את המזרח הרחוק) בגישה, באפשרויות ובהווי.. מדוע השווקים שונים כל כך, ואצלינו במיוחד חייבים להיות עשירים מאוד כדי להינות מרכבים חזקים וחדשים וסביבה ראוייה להם? האם הכל מתחיל ונגמר בהיצע וביקוש וגודל השוק/המדינה, או שיש פה עניין של מנטליות ושאר עניינים? או שאולי אין תשובה ו"כל התשובות נכונות"? סיימתי לחפור ולשאול, מפה, אתם. תתקנו אותי, תתווכחו איתי, תסכימו איתי - חופשי, מקווה שיהיה דיון / שרשור מעניין.
  2. אז ככה, חשבתי לפתוח שרשור שכל אחד שרואה איזה מבצע רציני או דיל טוב בטיסות, שיעלה קישור לכאן וככה כולנו נצא מורווחים. כמובן שעל מי שבוחר לקחת מכאן דיל, לבדוק לפני זה שהכל אמין וכו'... או במילים אחרות: אף אחד לא לוקח אחריות על כל דיל שהוא מעלה. אז אתחיל ראשון: טיסה למילאנו איטליה, הלוך ושוב ללא כבודה: ב35 דולר בלבד!!
  3. לבקשתו של חבר הפורום , אפרט מעט על טיול רכוב שערכתי עם חבר מהצבא בשנת 1996. במאמר הזה אתמקד בנושא הרכב, מדובר כאן בפורום רכב. יש עוד הרבה חוויות אחרות כמובן אבל אי אפשר לכתוב הכל. למי שלא זוכר, מדובר בעידן שלפני פיגועי 9/11, והאינטרנט לשימוש ציבורי היה בחיתוליו. טלפון סלולרי היה דבר נדיר ויקר. במהלך הטיול רכשנו GPS פרימיטיבי – שהיה בגדר מדע בדיוני. לקח לו כ20 דקות להתביית על 3 לווינים ולהציג לך נ"צ. וכל מה שהוא ידע לעשות זה לכוון אותך לכיוון נ"צ אחרת שהזנת לתוכו ידנית. מפה? כתובות? כבישים? הוא לא ידע מה זה. מתוארים כאן כל מיני מעשים בצד האפור של החוק, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות אותם. אני מאמין שמאז השתנו כל מיני חוקים ותקנות. בנוסף, הפוטנציאל להיכנס לצרות היה עצום, היום לא הייתי מעז לקחת סיכונים כאלה – אבל אז הייתי צעיר ופחות אחראי. בנס לא יצאנו עם שום הסתבכות. מי שבוחר לפעול כמוני עושה זאת על אחריותו בלבד. ובכן, במהלך השירות הצבאי תיכננתי עם חבר לערוך טיול ברכב מחוף לחוף בארה"ב תוך התמקדות בפארקים הלאומיים. הוקדש גם זמן לערים מרכזיות (ניו יורק, וושינגטון, סן פרנציסקו, לוס אנג'לס וכדומה) אולם המוקד היה בפארקים הלאומיים המדהימים. רובם נמצא בשליש המערבי של המדינה. היה לנו ברור שטיולים רגליים ובתחבורה ציבורית עם תרמילים הם לא בשבילנו. הרכב הומצא כדי לטייל בו! הרעיון היה לרכוש רכב מסחרי, להסב את הפנים למתאים לשינה, וככה לחסוך הוצאות לינה במהלך הטיול. לאחר השגת ויזה לשהייה ארוכת טווח בעזרת סיפור כיסוי, נחתנו בניו יורק. התחלנו לתייר את אתרי העיר המפורסמים (עלינו לגג מגדלי התאומים ז"ל) ומקביל חיפשנו רכב. ברחוב צדדי בברוקלין הבחנתי ברכב מתאים למכירה – דודג' ראם 250 בתצורת נוסעים, מודל 1988. התקשרנו למוכר, מהגר רוסי שקנה את הרכב בתקווה להתפרנס מהסעות. אובר עוד לא היה קיים, ותוכניתו נכשלה. לקחנו את הרכב לבדיקה קצרה ובסיום משא ומתן קצר שילמנו למוכר $3800 תמורת הרכב. בארה"ב, כמדומני עד היום, מכירת רכב מתבצעת באופן הבא: המוכר חותם על צידו האחורי של רישיון הרכב ומאשר שהוא נמכר. הוא מפרק את לוחיות הרישוי ולוקח אותן. מאותו רגע הוא מנתק מגע, ואז רישום הבעלות החדשה הופך למשימה של הקונה שיקבל לוחיות זיהוי חדשות ממשרד הרישוי. פשוט נכון? ממש לא. ניגשנו למשרד הרישוי. מסתבר שאתה צריך להוכיח שאתה בן אדם אמיתי באמצעות תעודת זהות, חשבונות מים, חשמל וכדומה. אבל אנחנו לא אזרחים, אין לנו social security number (הת"ז האמריקאי) ובטח שלא חשבונות חשמל ומים. דרכון ורישיון נהיגה זה נחמד אבל לא מספיק. לאחר בירורים אינסופיים בטלפון למדנו שבמשרד הרישוי הראשי אפשר לרשום רכב על שם תייר בעזרת דרכון, רישיון נהיגה מפלסטיק ורישיון נהיגה בינלאומי. לאחר בילוי יום במעצמה הבירוקרטית האמריקאית יצאנו עם רישיון רכב וזוג לוחיות רישוי חדש. אז נותר עניין פעוט לסדר. הביטוח. ובאופן מפתיע, אף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח נהגים צעירים תיירים. היפנו אותנו ל"פול" של מבוטחים בעייתיים, שילמנו סכום מכובד וקיבלנו תעודת ביטוח. מסרנו כתובת של חבר לקבלת מכתבים. התחלנו לשבור את הראש מה לעשות עם הספסלים של הנוסעים האחוריים. רצינו להתאים את תא המטען לשינה. חשבנו לפרק את הספסלים ולשלוח אותם לחוף המערבי לקראת מכירת הרכב. בסוף מצאנו פיתרון יותר פשוט. קנינו כמה כלי עבודה בסיסיים, פירקנו את הספסלים, והנחנו את חלקיהם בין בתי הגלגלים. הלכנו לנגרייה וקנינו דיקט עבה בגודל של מיטה זוגית, והנחנו אותו מעל גובה בתי הגלגלים. פרשנו 2 מזרונים, שקי שינה וחדר השינה היה מוכן. ואז יצאנו לדרך, עם אטלס כבישים. בתחילה לכיוון וושינגטון הבירה. התחלנו להתרגל לנהיגה ברכב מסחרי גדול. הדודג' היה מלא בטכנולוגיה אמריקאית משובחת – מנוע V6 בנפח 3900 עם הספק אדיר של 125 כ"ס. לפחות היו חלונות חשמל והגה כוח. מתלים אמריקאים, אבל האמת שממש מתאימים לדרכים בצפון אמריקה. סידרנו פתרון כלשהו לחבר דיסק-מן (מכשיר נייר לשמיעת דיסקים, למי שנולד בתקופת הMP3) לרדיו המקורי. כשסיימנו עם המוזיאונים והאתרים של עיר הבירה התחלנו את הנסיעה לכיוון פילדלפיה ובוסטון. ואז ניגשנו לעשות טסט, וגילינו שמשום מה אפשר לעשות טסט רק בניו יורק העיר שכבר היתה רחוקה מאחורינו. נאלצנו לנסוע כל הדרך חזרה. אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל אני זוכר שהכשילו אותנו על כך שבלם החנייה לא מחובר. אי אפשר לקרוא לזה הנדברקס כי הוא מופעל עם דוושה ברגל שמאל. ניגשנו למוסך קטן ומשכו שם כבלים חדשים לבלם החניה. כעבור הרבה זמן, בסן פרנציסקו, התברר שבלם החניה הוא חיוני – עוד לא ראיתי שום עיר בעולם עם שיפועים כאלה. חזרנו לטיול שלנו בכיוון צפון מזרח לחוף האטלנטי היפהפה. עד מהרה התגלה הקושי העיקרי בתוכנית: היה קשה למצוא מקומות שניתן לחנות בהם ולישון לאורך לילה שלם. כמעט כל דרך וחניה מסומנת כרכוש פרטי. פעם אחת או שתיים שוטר העיר אותנו ב3.00 לפנות בוקר ודרש שנסתלק מיד עם הרכב. ובנוסף, התברר שאם יש שיפוע ממש קל, אי אפשר לישון היטב. בנוסף התעוררנו כל יום עם הציפורים כשזרחה השמש. למדנו לנצל את שעת האור האחרונה של כל יום למצוא מקום לחניית לילה. לחפש בחושך היה כמעט בלתי אפשרי. בהמשך השתכללנו. קנינו בד שחור אטום לאור וכיסינו את כל החלונות של החלק האחורי, יחד עם מחיצה מאחורי שני הספסלים הקדמיים. בין שני הספסלים היה מקום נוח ששמנו בו צידנית קירור עם חלב ואוכל טרי. חצינו את הגבול לקנדה וטיילנו גם בה איזה שבוע. חזרנו דרך מעבר ליד מפלי הניאגרה והתחלנו בחציית היבשת לכיוון מערב. ואז הבנו למה האמריקאים המציאו את הקרוז קונטרול שהיה מותקן למזלינו ברכב – מדובר על כמעט שבוע רצוף של נסיעה דוח במישור. העצירה היחידה שעשינו בדרך היה במוזיאון של ארסנל טילי האטום מהמלחמה הקרה. זכור לי שבאיזו עיירה גברת זקנה בחנה את לוחיות הרישוי שלנו מניו יורק ואמרה: מניו יורק נהגתם עד לפה? אני כל חיי לא יצאתי מהמדינה שלי. ואז, כמו בסרטים, נגלו לפנינו הרי הרוקי. מרשימים ביותר, באחד הנקודות עלינו על כביש סלול שמתנשא לגובה 3,300 מטר, אחד הכבישים הגבוהים שקיימים. כשיצאנו מהרכב בקושי הצלחנו ללכת בשל האוויר הדליל. הגענו לאיזור הפארקים הלאומיים ביולי אוגוסט. וגילינו שיש בהם חניונים לרכבי פנאי. רוב הלקוחות היו מקבלים חלקה לאיזה שבועיים, משאירים את האוהל או את הרכב ומשלמים כ$20 ללילה, מה שהיה הרבה מעבר לתקציב שלנו. מצאנו שיטה ל"נצל" את המקומות האלה: היינו מגיעים בערב אחרי שהשומר הולך. מוצאים חלקה ריקה. ישנים, ומסתלקים בבוקר לפני שהשומר מגיע.. השיטה עבדה מצוין, במיוחד שרוב המקומות האלה היו אפילו מצויידים במקלחות. ביקרנו ברוקי מאנטין, ילוסטון, ארצ'ז,גראנד קניון, ציון, מואב, סקויה, יוסמיטי ועד הרבה פארקים. נסענו במונטנה ללא הגבלת מהירות, עם הרכב הלא נכון. למרות שהיה אוגוסט הבחנו בסופות רעמים וירידת שלגים על הפסגות. פגשנו הרבה חיות בר על הכבישים. צילמנו אלפי שקופיות. חצינו לשעתיים את הגבול מסן דייגו לטיחואנה במקסיקו כדי לספר שהיינו בארץ נוספת. נשארנו שבוע בסן פרנציסקו המדהימה ונסענו בכביש 1 המפורסם ללוס אנג'לס. עברנו בברלי הילס וראינו מכוניות אקזוטיות לרוב. שם הגענו לסוף הטיול - הרכבנו את הספסלים חזרה למקומם וניסינו למכור את הרכב לסוחרים, שאמרו לנו שרישום של רכב שהגיע מחוץ לקליפורניה הוא בעייתי מאחר וצריך להעביר אותו בדיקת זיהום אויר קפדנית. בסוף הפנו אותנו לאיזה סוחר קטן ששילם לנו $2200. בסן פרנציסקו הייתה לנו תקרית אלימה משהו, כאשר אני נהגתי והחבר שלי צילם איזשהו טיפוס שרבץ ברחוב. הבחור התעצבן, גילה יכולת אתלטית מדהימה והשיג אותנו ברמזור האדום הקרוב. התייצב מול חזית הרכב ודרש בקללות שנמסור לו את הפילם. הוא הבהיר שלא ייתן לנו להתקדם עד שנענה לדרישתו. למזלי זכרתי את מה שהיה כתוב בספרי הישרדות שהיו חביבים עלי בתור נער – בעימות בין נהג לתוקף רגלי, על הנהג לנצל את היתרון שיש לו, את המכונית. כשהרמזור התחלף לירוק לחצתי בעדינות אבל בנחישות על המצערת. הבחור הבין שלא כדאי לו להתווכח עם פגוש ברזל עצום של רכב מסחרי ונסוג הצידה, לא לפני שהנחית אגרוף אדיר בחלון הנוסע (שהספקנו לסגור אותו). היינו בטוחים שהחלון יתנפץ אבל הוא עמד בגבורה. היינו ממש מרוצים מהרכב, עשינו איתו 24000 ק"מ במשך 5 חודשים בלי שום תקלה. פעם או פעמיים עשינו לו החלפת שמן בתחנת דלק. סה"כ הטיול היה הצלחה מדהימה, חוויה לכל החיים. מתישהו במהלך הטיול יצרנו קשר עם בעל תיבת הדואר שהשארנו אצל חברת הביטוח. הוא סיפר לנו, שקיבלנו צ'ק עם כל פרמיית הביטוח חזרה, מכיוון שאי אפשר לבטח אותנו בשום אופן. התלבטנו קצת מה לעשות, והחלטנו שלא ראינו את המכתב הזה. את הצ'ק הפקדנו רק אחרי שחזרנו לארץ.. והיום אני מבין שזה המעשה הכי מטומטם שעשינו בכל הטיול. בדרך נס לא נקלענו לאיזה מקרה ביטוח עם אמריקאית שהייתה תובעת לנו את הנשמה. לצערי לא צילמתי הרבה תמונות של הרכב עצמו. בתמונה האחרונה, פרידה מהרכב שכבר נמצא במגרש של הסוחר.
  4. לבקשתו של חבר הפורום , אפרט מעט על טיול רכוב שערכתי עם חבר מהצבא בשנת 1996. במאמר הזה אתמקד בנושא הרכב, מדובר כאן בפורום רכב. יש עוד הרבה חוויות אחרות כמובן אבל אי אפשר לכתוב הכל. למי שלא זוכר, מדובר בעידן שלפני פיגועי 9/11, והאינטרנט לשימוש ציבורי היה בחיתוליו. טלפון סלולרי היה דבר נדיר ויקר. במהלך הטיול רכשנו GPS פרימיטיבי – שהיה בגדר מדע בדיוני. לקח לו כ20 דקות להתביית על 3 לווינים ולהציג לך נ"צ. וכל מה שהוא ידע לעשות זה לכוון אותך לכיוון נ"צ אחרת שהזנת לתוכו ידנית. מפה? כתובות? כבישים? הוא לא ידע מה זה. מתוארים כאן כל מיני מעשים בצד האפור של החוק, ואני לא ממליץ לאף אחד לנסות אותם. אני מאמין שמאז השתנו כל מיני חוקים ותקנות. בנוסף, הפוטנציאל להיכנס לצרות היה עצום, היום לא הייתי מעז לקחת סיכונים כאלה – אבל אז הייתי צעיר ופחות אחראי. בנס לא יצאנו עם שום הסתבכות. מי שבוחר לפעול כמוני עושה זאת על אחריותו בלבד. ובכן, במהלך השירות הצבאי תיכננתי עם חבר לערוך טיול ברכב מחוף לחוף בארה"ב תוך התמקדות בפארקים הלאומיים. הוקדש גם זמן לערים מרכזיות (ניו יורק, וושינגטון, סן פרנציסקו, לוס אנג'לס וכדומה) אולם המוקד היה בפארקים הלאומיים המדהימים. רובם נמצא בשליש המערבי של המדינה. היה לנו ברור שטיולים רגליים ובתחבורה ציבורית עם תרמילים הם לא בשבילנו. הרכב הומצא כדי לטייל בו! הרעיון היה לרכוש רכב מסחרי, להסב את הפנים למתאים לשינה, וככה לחסוך הוצאות לינה במהלך הטיול. לאחר השגת ויזה לשהייה ארוכת טווח בעזרת סיפור כיסוי, נחתנו בניו יורק. התחלנו לתייר את אתרי העיר המפורסמים (עלינו לגג מגדלי התאומים ז"ל) ומקביל חיפשנו רכב. ברחוב צדדי בברוקלין הבחנתי ברכב מתאים למכירה – דודג' ראם 250 בתצורת נוסעים, מודל 1988. התקשרנו למוכר, מהגר רוסי שקנה את הרכב בתקווה להתפרנס מהסעות. אובר עוד לא היה קיים, ותוכניתו נכשלה. לקחנו את הרכב לבדיקה קצרה ובסיום משא ומתן קצר שילמנו למוכר $3800 תמורת הרכב. בארה"ב, כמדומני עד היום, מכירת רכב מתבצעת באופן הבא: המוכר חותם על צידו האחורי של רישיון הרכב ומאשר שהוא נמכר. הוא מפרק את לוחיות הרישוי ולוקח אותן. מאותו רגע הוא מנתק מגע, ואז רישום הבעלות החדשה הופך למשימה של הקונה שיקבל לוחיות זיהוי חדשות ממשרד הרישוי. פשוט נכון? ממש לא. ניגשנו למשרד הרישוי. מסתבר שאתה צריך להוכיח שאתה בן אדם אמיתי באמצעות תעודת זהות, חשבונות מים, חשמל וכדומה. אבל אנחנו לא אזרחים, אין לנו social security number (הת"ז האמריקאי) ובטח שלא חשבונות חשמל ומים. דרכון ורישיון נהיגה זה נחמד אבל לא מספיק. לאחר בירורים אינסופיים בטלפון למדנו שבמשרד הרישוי הראשי אפשר לרשום רכב על שם תייר בעזרת דרכון, רישיון נהיגה מפלסטיק ורישיון נהיגה בינלאומי. לאחר בילוי יום במעצמה הבירוקרטית האמריקאית יצאנו עם רישיון רכב וזוג לוחיות רישוי חדש. אז נותר עניין פעוט לסדר. הביטוח. ובאופן מפתיע, אף חברת ביטוח לא הסכימה לבטח נהגים צעירים תיירים. היפנו אותנו ל"פול" של מבוטחים בעייתיים, שילמנו סכום מכובד וקיבלנו תעודת ביטוח. מסרנו כתובת של חבר לקבלת מכתבים. התחלנו לשבור את הראש מה לעשות עם הספסלים של הנוסעים האחוריים. רצינו להתאים את תא המטען לשינה. חשבנו לפרק את הספסלים ולשלוח אותם לחוף המערבי לקראת מכירת הרכב. בסוף מצאנו פיתרון יותר פשוט. קנינו כמה כלי עבודה בסיסיים, פירקנו את הספסלים, והנחנו את חלקיהם בין בתי הגלגלים. הלכנו לנגרייה וקנינו דיקט עבה בגודל של מיטה זוגית, והנחנו אותו מעל גובה בתי הגלגלים. פרשנו 2 מזרונים, שקי שינה וחדר השינה היה מוכן. ואז יצאנו לדרך, עם אטלס כבישים. בתחילה לכיוון וושינגטון הבירה. התחלנו להתרגל לנהיגה ברכב מסחרי גדול. הדודג' היה מלא בטכנולוגיה אמריקאית משובחת – מנוע V6 בנפח 3900 עם הספק אדיר של 125 כ"ס. לפחות היו חלונות חשמל והגה כוח. מתלים אמריקאים, אבל האמת שממש מתאימים לדרכים בצפון אמריקה. סידרנו פתרון כלשהו לחבר דיסק-מן (מכשיר נייר לשמיעת דיסקים, למי שנולד בתקופת הMP3) לרדיו המקורי. כשסיימנו עם המוזיאונים והאתרים של עיר הבירה התחלנו את הנסיעה לכיוון פילדלפיה ובוסטון. ואז ניגשנו לעשות טסט, וגילינו שמשום מה אפשר לעשות טסט רק בניו יורק העיר שכבר היתה רחוקה מאחורינו. נאלצנו לנסוע כל הדרך חזרה. אני לא זוכר בדיוק מה היה, אבל אני זוכר שהכשילו אותנו על כך שבלם החנייה לא מחובר. אי אפשר לקרוא לזה הנדברקס כי הוא מופעל עם דוושה ברגל שמאל. ניגשנו למוסך קטן ומשכו שם כבלים חדשים לבלם החניה. כעבור הרבה זמן, בסן פרנציסקו, התברר שבלם החניה הוא חיוני – עוד לא ראיתי שום עיר בעולם עם שיפועים כאלה. חזרנו לטיול שלנו בכיוון צפון מזרח לחוף האטלנטי היפהפה. עד מהרה התגלה הקושי העיקרי בתוכנית: היה קשה למצוא מקומות שניתן לחנות בהם ולישון לאורך לילה שלם. כמעט כל דרך וחניה מסומנת כרכוש פרטי. פעם אחת או שתיים שוטר העיר אותנו ב3.00 לפנות בוקר ודרש שנסתלק מיד עם הרכב. ובנוסף, התברר שאם יש שיפוע ממש קל, אי אפשר לישון היטב. בנוסף התעוררנו כל יום עם הציפורים כשזרחה השמש. למדנו לנצל את שעת האור האחרונה של כל יום למצוא מקום לחניית לילה. לחפש בחושך היה כמעט בלתי אפשרי. בהמשך השתכללנו. קנינו בד שחור אטום לאור וכיסינו את כל החלונות של החלק האחורי, יחד עם מחיצה מאחורי שני הספסלים הקדמיים. בין שני הספסלים היה מקום נוח ששמנו בו צידנית קירור עם חלב ואוכל טרי. חצינו את הגבול לקנדה וטיילנו גם בה איזה שבוע. חזרנו דרך מעבר ליד מפלי הניאגרה והתחלנו בחציית היבשת לכיוון מערב. ואז הבנו למה האמריקאים המציאו את הקרוז קונטרול שהיה מותקן למזלינו ברכב – מדובר על כמעט שבוע רצוף של נסיעה דוח במישור. העצירה היחידה שעשינו בדרך היה במוזיאון של ארסנל טילי האטום מהמלחמה הקרה. זכור לי שבאיזו עיירה גברת זקנה בחנה את לוחיות הרישוי שלנו מניו יורק ואמרה: מניו יורק נהגתם עד לפה? אני כל חיי לא יצאתי מהמדינה שלי. ואז, כמו בסרטים, נגלו לפנינו הרי הרוקי. מרשימים ביותר, באחד הנקודות עלינו על כביש סלול שמתנשא לגובה 3,300 מטר, אחד הכבישים הגבוהים שקיימים. כשיצאנו מהרכב בקושי הצלחנו ללכת בשל האוויר הדליל. הגענו לאיזור הפארקים הלאומיים ביולי אוגוסט. וגילינו שיש בהם חניונים לרכבי פנאי. רוב הלקוחות היו מקבלים חלקה לאיזה שבועיים, משאירים את האוהל או את הרכב ומשלמים כ$20 ללילה, מה שהיה הרבה מעבר לתקציב שלנו. מצאנו שיטה ל"נצל" את המקומות האלה: היינו מגיעים בערב אחרי שהשומר הולך. מוצאים חלקה ריקה. ישנים, ומסתלקים בבוקר לפני שהשומר מגיע.. השיטה עבדה מצוין, במיוחד שרוב המקומות האלה היו אפילו מצויידים במקלחות. ביקרנו ברוקי מאנטין, ילוסטון, ארצ'ז,גראנד קניון, ציון, מואב, סקויה, יוסמיטי ועד הרבה פארקים. נסענו במונטנה ללא הגבלת מהירות, עם הרכב הלא נכון. למרות שהיה אוגוסט הבחנו בסופות רעמים וירידת שלגים על הפסגות. פגשנו הרבה חיות בר על הכבישים. צילמנו אלפי שקופיות. חצינו לשעתיים את הגבול מסן דייגו לטיחואנה במקסיקו כדי לספר שהיינו בארץ נוספת. נשארנו שבוע בסן פרנציסקו המדהימה ונסענו בכביש 1 המפורסם ללוס אנג'לס. עברנו בברלי הילס וראינו מכוניות אקזוטיות לרוב. שם הגענו לסוף הטיול - הרכבנו את הספסלים חזרה למקומם וניסינו למכור את הרכב לסוחרים, שאמרו לנו שרישום של רכב שהגיע מחוץ לקליפורניה הוא בעייתי מאחר וצריך להעביר אותו בדיקת זיהום אויר קפדנית. בסוף הפנו אותנו לאיזה סוחר קטן ששילם לנו $2200. בסן פרנציסקו הייתה לנו תקרית אלימה משהו, כאשר אני נהגתי והחבר שלי צילם איזשהו טיפוס שרבץ ברחוב. הבחור התעצבן, גילה יכולת אתלטית מדהימה והשיג אותנו ברמזור האדום הקרוב. התייצב מול חזית הרכב ודרש בקללות שנמסור לו את הפילם. הוא הבהיר שלא ייתן לנו להתקדם עד שנענה לדרישתו. למזלי זכרתי את מה שהיה כתוב בספרי הישרדות שהיו חביבים עלי בתור נער – בעימות בין נהג לתוקף רגלי, על הנהג לנצל את היתרון שיש לו, את המכונית. כשהרמזור התחלף לירוק לחצתי בעדינות אבל בנחישות על המצערת. הבחור הבין שלא כדאי לו להתווכח עם פגוש ברזל עצום של רכב מסחרי ונסוג הצידה, לא לפני שהנחית אגרוף אדיר בחלון הנוסע (שהספקנו לסגור אותו). היינו בטוחים שהחלון יתנפץ אבל הוא עמד בגבורה. היינו ממש מרוצים מהרכב, עשינו איתו 24000 ק"מ במשך 5 חודשים בלי שום תקלה. פעם או פעמיים עשינו לו החלפת שמן בתחנת דלק. סה"כ הטיול היה הצלחה מדהימה, חוויה לכל החיים. מתישהו במהלך הטיול יצרנו קשר עם בעל תיבת הדואר שהשארנו אצל חברת הביטוח. הוא סיפר לנו, שקיבלנו צ'ק עם כל פרמיית הביטוח חזרה, מכיוון שאי אפשר לבטח אותנו בשום אופן. התלבטנו קצת מה לעשות, והחלטנו שלא ראינו את המכתב הזה. את הצ'ק הפקדנו רק אחרי שחזרנו לארץ.. והיום אני מבין שזה המעשה הכי מטומטם שעשינו בכל הטיול. בדרך נס לא נקלענו לאיזה מקרה ביטוח עם אמריקאית שהייתה תובעת לנו את הנשמה. לצערי לא צילמתי הרבה תמונות של הרכב עצמו. בתמונה האחרונה, פרידה מהרכב שכבר נמצא במגרש של הסוחר. לצפייה במאמר המלא
×
×
  • תוכן חדש...