אמצע שנות ה-90 הביאו לנו את הדור הראשון של ניסאן פרימרה, מכונית סדאן גדולה (מנהלים) בסגנון אמריקאי. אלו היו שנים טובות בעבור מותגי הרכב היפאניים, שהחלו את דרכם בישראל והתקבלו באהדה רבה למדי. אך הפרימרה כמעט ונשכחה, כשהיא נמכרת כאן במספרים זעומים. זה קצת מפתיע, כי לפחות בשוק האמריקאי הפרימרה הזו שווקה תחת שם המותג אינפיניטי. כן כן, ההוא מרכבי היוקרה. למרות הייחוס המשפחתי האינפיניטי לא הצליחה להתחרות כאן במיטב תוצרת אירופה ואפילו לא בגרועות שבקוריאניות המקבילות. ניסאן פרימרה הייתה מכונית אמינה למדי, סוס עבודה של ממש. מנוע ה-2.0 ליטר בנזין איתו שווקה בישראל נחשב לחסין תקלות וגם הגיר האוטומטי מחזיק כמעט לנצח. בעבור השוק האירופאי קיבלה המכונית מתלה קדמי חדש ומשופר, שנועד לעדן את התנהגות הכביש ולשפר את נוחות הנסיעה. זה עבר במידה רבה מאוד והמכונית נחשבת לנוחה למדי. גם רצת האבזור גבוהה למדי יחסית לתקופה ובוודאי יחסית למתחרות האחרות מיפאן. מה שאולי היה המכשול הגדול ביותר של המכונית היה העיצוב החיצוני, שהיה דומה עד כדי זהה לזו של הסאני הזולה והפשוטה ממנה. בסופו של דבר נעלמה הפרימרה הזו כמעט לחלוטין מהכבישים. לא בגלל תקלות, אלא סתם בגלל חוסר עניין;
אמינות; נוחות;
עיצוב משמעם; נדירה ולכן זמינות חלפים בעייתית;
סוס עבודה יפאני טיפוסי - משעמם ולא מתקלקל;