ניסאן מיקרה N-ספורט במבחן – שם הולם

ניסאן מיקרה N-ספורט נותנת לכם חבילת אבזור ועיצוב, ואולי אפילו קצת ניחוח ספורטיבי. האם היא מצליחה להצדיק את המחיר הגבוה?

יש מכוניות שמאוד קל לייצר. למשל קארטים או מכוניות על. שמים על הלוח המחיק מטרה אחת – "מהרררר!!!1" – ומשתמשים בכל טכנולוגיה אפשרית כדי להשיג את המטרה הזו, גם אם זה אומר לשפוך מיליארדי דולרים על פיתוח. מקסימום המכונית תעלה 30 מיליון שקל. לאף אחד לא אכפת, היא ממש מהירה. גם מכוניות פאר קל לייצר מאותה סיבה, כמו גם רכבי שטח, משאיות, וכו'. אבל מכוניות שצריכות לקיים כמה תפקידים כבר הופכות למסובכות הרבה יותר.

אחד מסוגי המכוניות שהכי קשה לייצר לאחרונה הוא הסופר מיני. מכונית שעד לפני פחות משני עשורים הייתה גם בעלת משימה מאוד פשוטה – להיות מגניבה וזולה, צריכה היום לענות על רשימה כמעט בלתי נתפסת של פרמטרים. במיוחד במדינות מאותגרות מוטורית כמו שלנו, בהן הן לא פעם צריכות לתפוס תפקיד של רכב משפחתי ראשי "על מלא".

הן צריכות להיות מרווחות, נוחות, שקטות, בטוחות, חסכוניות, פרקטיות, והיות שהן עדיין מכוונות ללקוחות צעירים יחסית שמעורים בחידושים הטכנולוגיים, הן צריכות גם להכיל את כל הפיצ'רים הכי מגניבים וחדשים. אה, והן גם צריכות להיות זולות לפחות ב-20-30% ממשפחתית.

לתוך הקושי הכמעט בלתי אפשרי הזה נכנסת ניסאן מיקרה. אבל כדי לתקוף נישה צרה יותר של לקוחות היא די בבירור מוותרת על חלק מהפרמטרים. היא משאירה את כל ענייני הפרקטיות והמרווח למכוניות הגדולות יותר דוגמת קיה ריו, סיאט איביזה, ואחותה לקונצרן רנו קליאו, והולכת על כיוון יותר צעיר ושמח. אז כמובן שיצאנו לפגוש את הגרסה הכי צעירה ושמחה של המיקרה – ה-N-ספורט.

מחירה של המיקרה N-ספורט עומד על 116,000 שקלים (לעומת 100,000 ₪ של גרסת אסנטה האוטומטית הבסיסית), אך היא משתמשת באותו כיול מתלים, אותם בלמים והיגוי, ואותה יחידה הנעה כמו של שאר הגרסאות – מנוע שלושה צילינדרים בנפח 1.0 ליטר שמפיק 100 כ"ס ו-14.7 קג"מ ומשודך לתיבת הילוכים רציפה. את המפרט המלא שלה תוכלו לקרוא כאן.

 

בחניה

המיקרה, במיוחד בגרסה הזו (ואני מניח שעוד יותר בצבע שהוא לא שחור) נראית נהדר. עם כל הקווים הישרים והזויות החדות שיש עליה, היא נראית כמו קיפול אוריגמי של דורבן, כשהדבר היחיד שמעט הורס את הלוק העתידי והחד הם פנסים ההלוגן הצהובים והמאוד ניינטיז בהווייתם. ה-N ספורט מקבלת חישוקים שחורים (וגדולים מדי לטעמי) וכיסוי דמוי קרבון למראות הצד שמבדילים אותה מהגרסאות הרגילות, אבל בלמי התוף מאחור רומזים על העתיד לבוא.

הכניסה פנימה מגלה את השינויים הגדולים ביותר שמקבלת ה-N-ספורט – מושבים מרופדים בשילוב עור ואלקנטרה, חיפוי אלקנטרה לדשבורד ורמקולים (מגניבים מאוד) של BOSE במשענת הראש של מושב הנהג. מעבר לשלוש הנגיעות האלה, שאר ההבדלים כאן פרקטיים – משענת יד בין המושבים, כניסה והנעה ללא מפתח, מצלמת רוורס וחיישני חניה. נחמד, אבל בכנות, אלו דברים שהייתי מצפה לראות כסטנדרט גם במכונית זולה יותר מ-116 אלף שקלים.

איכות החומרים טובה, אבל לא יוצאת דופן ביחס לקטגוריה. אם מתייחסים גם למחיר, אז מתקבלת תחושה שהיו יכולים להשקיע כאן עוד קצת. הפלסטיק של "כרטיסי" הדלתות מרגיש דק ודי זול, בכפתורים על ההגה ומערכת המולטימדיה לא מורגש שום "קליק" כשלוחצים עליהם, ובואו בבקשה נשים את זה פעם אחת ולתמיד מאחורינו – אין מצב שבמכונית שעולה יותר מ-19.90 יהיו חלונות חשמל לא אוטומטיים. פשוט לא. וזו לא תלונה רק למיקרה אלא מסיבה כלשהי ליצרנים אסיתיים בכללי. לא הגיוני לי שבסופר מיני שעומדת אצלנו בחניה, שעלתה ב-2012 פחות מ-100 אלף שקלים, יהיה את הפיצ'ר הזה, וכעבור 8 שנים זה לא יהיה קיים גם בגרסה הבכירה ביותר של סופר מיני אחרת.

תנוחת הישיבה טובה, ומרווח הכוונון של ההגה והמושב מספקים לגמרי, דבר שאיכשהו תמיד היה בעוכריהן של מכוניות אסייתיות קטנות (לא, אני לא רומז שיפנים הם דרדסים. למרות שזה נכון עובדתית). שדה הראיה החוצה טוב ובשום שלב אין הרגשה שהמכונית "סוגרת עליי" למרות שבערך 99.6% מתא הנוסעים שלה מדופן בגוונים שונים של שחור.

מערכת המולטימדיה עושה את העבודה עם תמיכה מלאה בשיקוף טלפונים ותמיכה מלאה בעברית במערכת ההפעלה המקורית שלה. ניתן להתאים את המסך הראשי עם סידור של האייקונים השונים אבל לא הרבה מעבר לזה, שזה תכלס מעולה, כי בדרך כלל זה סתם מוסיף המון תפריטים שמסבכים הכל ולא באמת מוסיפים שום שימושיות, וגם ככה כל אדם שמוחו בראשו ישתמש מיד באפל קארפליי או אנדרואיד אוטו, שמגיעות משתי חברות עם "קצת" יותר ניסיון בתכנון ממשקי משתמש מאשר יצרניות רכב.

בכל הנודע לשאר האבזור, אין כאן דברים יוצאי דופן לכאן או לכאן. אין חוסרים משמעותיים ביחס למצופה מסופר מיני, שלהזכירכם ראתה אור ב-2018, אבל גם אין פריטים שלא ראינו עדיין במתחרות שלה. יחד עם זאת, בגלל המחיר הגבוה – זהה לזה של הקליאו הבכירה, ויקר יותר מאופל קורסה וטויוטה יאריס, כולן מאובזרות ממנה – היה אפשר לצפות ליותר.

במושב האחורי של המיקרה אני נזכר כמה מכוניות הסופר מיני של ימינו הפכו עצומות, ולא תמיד בצדק. המושב האחורי של המיקרה צפוף במונחים של ימינו, אבל הוא בדיוק מה שהייתי מצפה לקבל ממכונית בקטגוריה הזו. מכונית שלא קונים כדי לשרת משפחה עם שלושה ילדים וכלב, אלא כזו שקונים מישהו או מישהי שנוסעים בדרך כלל לבד או עם בן/בת הזוג. המושב האחורי צריך להיות – בגדול – עדיף על הליכה ברגל או נסיעה באוטובוס, ואת זה הוא עושה מעולה.

תא המטען גם הוא שומר על נפח נורמלי של 300 ליטר "בלבד" (מי היה מאמין שנכתוב את זה לפני 10 שנים) והוא נטול פריטים כמו ווים, עוגנים או שקעי מצת.

 

בנסיעה

בנסיעה במיקרה N-ספורט, כבר אחרי הפניה הראשונה, אני לא יכול שלא לגחך על האירוניה של השם. כי ספורט, N-פה. המנוע אמנם מגיב לא רע ומפיק די והותר כוח להתנהלות יומיומית במהירויות סבירות ואפילו גבוהות ביחס לתנועה, אבל מהר מאוד מבינים שכל קשר המכונית הזו ל"ספורט" הוא בשם בלבד.

ובחתך הצמיגים הנמוך שפוגם – שלא לצורך – בנוחות הנסיעה. למיקרה N-ספורט חישוקי 17 אינץ' עם צמיגים ברוחב 205 מ"מ וחתך 45, מידה זהה לצמיגים של פיג'ו 208GTi ושל מאזדה מיאטה, שתי מכוניות "טיפה" יותר ספורטיביות מהמיקרה. אני מתקשה להבין את השימוש בחישוקים וצמיגים כאלה במכונית כזו.

במהירות נמוכה ו/או בתוך העיר המיקרה סופגת מהמורות בצורה סבירה, אך מחוץ לעיר היא מתקשה להתמודד עם נסיעה מהירה וכשהמהירות מגיעה למהירויות כביש 6 המיקרה מתחילה לפתח רעידות שהופכות את הנסיעה לפחות שלווה (שלמען ההגינות אולי נובעות מאיזון גלגלים לקוי ברכב המבחן). בידוד הרעשים סביר וניתן לנהל ברכב שיחה עם הנוסע במהירות שיוט בינעירוני, אבל היא לא שקטה בצורה יוצאת דופן.

מבחינת אחיזה והתנהגות, המיקרה דורשת התרגלות. ההגה אמנם זריז יחסית ובזכות החתך הנמוך של הצמיגים והמתלים הקשיחים יחסית התגובות להיגוי יחסית מהירות, אבל אם תגיעו לפניה במהירות גבוהה מדי ותיאלצו לעזוב את דוושת התאוצה במהלך הפניה (או סתם תעשו את זה כי אתם בקטע של להוציא זנב עם מכונית הנעה קדמית, אלוהים יודע למה), תגלו שהמיקרה לא מתעכבת עם שחרור "פליק" של הזנב שיוצא להחלקה ובאחת הפעמים כמעט הצליח ממש לעקוף את הסרן הקדמי. הבקרות והתגובות החדות ככיכר לחם שלי אמנם הצליחו להציל את המצב, אבל תוך כדי הספקתי לתאר לעצמי את המבוכה בלחזור ולכתוב לכם כאן שיצאתי לספין, בניסאן מיקרה.

כשהיא ננהגת נכון ובלי פקודות חריפות, רביעיית הברידג'סטון טורנזה שלה מצליחה להתמודד יופי והמיקרה שומרת על התנהגות די נייטרלית, אבל לא כזו שנוסכת יותר מדי בטחון ומדרבנת אתכם לנסוע מהר.

לא שלנסוע מהר זה כל כך קל, כי המנוע כאמור אמנם מספק בשביל נסיעה יומיומית, אבל כשהוא נאלץ לספק את הסחורה בכביש מפותל, הוא והתיבה הרציפה מרימים ידיים מהר מאוד ומייצרים הרבה יותר רעש מאשר קצב התקדמות. התיבה שומרת על המנוע בשמחה בטווח היעיל שלו, והמנוע הקל שש לרוץ במעלה ומורד הסל"ד, אבל N-מה לעשות ו-100 כ"ס על שלדה וצמיגים מודרניים זה פשוט לא מספיק כדי להיחשב, איכשהו, למשהו ספורטיבי.

בכל הנוגע לצריכת דלק, אולי זה בגלל המחויבות הבלתי נלאית שלי להוציא ממנה ביצועים שיהיה אפשר לכנות ספורטיביים, אבל צריכת הדלק בסיום המבחן לא הייתה מזהירה ועמדה על 11.8 ק"מ לליטר.

 

בסוף

ניסאן מיקרה, כשלעצמה, היא סופר מיני לא רעה. היא מעט יקרה לטעמי, במיוחד לאור המתחרות האירופאיות שלה. היא לא מבריקה או יוצאת דופן לטובה, אבל היא לא גם לא עושה "פאולים" קרדינליים שיגרמו לי להגיד לכם לדלג עליה בלי לחשוב פעמיים.

אבל גרסת N-ספורט לטעמי מחטיאה את המטרה פעמיים. היא לא מספיק יוקרתית/מאובזרת/איכותית, וגם לא מספיק חזקה/מתנהגת/מתקשרת כדי להצדיק את תג המחיר הגבוה ואת השם היומרני. כחבילת עיצוב ללא תוספת תשלום, או בתוספת של 1000-2000 שקלים, החישוקים/ריפודים/מראות יכולים להיות אחלה תוספת למי שמעוניין בלוק הספורטיבי, אבל חלק מהדברים שמגיעים רק בגרסה הזו – כפתור הנעה, ובטח ובטח שחיישני ומצלמת חניה, צריכים להגיע כסטנדרט בכל הגרסאות ולא בזו שרחוקה פחות מ-15 אלף שקלים ממכוניות משפחתיות מלאות.

אילו המיקרה הזו הייתה עולה 85-90 או אפילו את ה-100 אלף שקלים שעולה גרסת הבסיס, כל החסרונות שלה – הנוחות הלא מרשימה, האבזור הסטנדרטי, מערכת התאורה המיושנת, איכות החומרים הממוצעת – כולם היו מתקבלים בהבנה. זה מה יש, מכונית לא יקרה, דברים לא יקרים. אבל כשהיא אחת המכוניות היקרות ביותר בקטגוריה, אני פשוט לא מצליח להביא את עצמי למצוא לגרסה הזו צידוק הגיוני.