אאודי Q7 במבחן - תעמיס לי עוד ביסלי

5 שנים ארוכות אחרי שהוצג הדור השני, אאודי Q7 עובר מתיחת פנים שטיפלה קצת בפן החיצוני ושינתה כמעט לחלוטין את תא הנוסעים. אייל יצא לבדוק כמה גדולים השינויים

לפני הכל, ברשותכם, אחסוך לנו את ההרצאה המשעממת שנושאה "פעם היו רכבים פרטיים והיום כולם רוצים SUV מגודלים". אעשה את זה בקיצור.

בלה בלה בלה רכבים פרטיים, בלה בלה SUV, בלה בלה נתח שוק.

יופי, אחרי שסיימנו עם זה, אפשר להתחיל עם העסק הרציני יותר.

באופן מסורתי, אאודי תמיד מאחרת. החברה הגרמנית הקפדנית, המאופקת והיוקרתית, לא מוכנה להכנס להרפתקאות פזיזות ומסוכנות בעולם הרכב לפני שמישהו, רצוי ממדינות בעלות הברית, התגלח ולא נשארו לו זיפים (או במילים אחרות, מרצדס וולוו ובמוו).

ב-2005 לאחר עשור של הצלחה אצל המתחרים האסימון נפל. "הר גנרל" אמר מישהו למישהו אחר בחדר ישיבות על רקע מצגת: "כמדומני שפלח שוק זה הינו בעל פוטנציאל גידול רב".  "שנל שנל! להוציא משהו משלנו" פקד הגנרל.

וה-Q7 הגיח לאוויר העולם.

כדרכה של קטגוריית "ג'מוסים ענקיים ויוקרתיים בטירוף שלוקח המון כסף לפתח", עשר שנים(!) נדרשו כדי להוציא דור חדש שהוצג ב-2015 וכעת לקראת 2020, תקופה שלא פעם מספיקה כדי להציג דגם חדש לגמרי, יוצאת מתיחת פנים של אמצע החיים, חיי ג'מוס כמובן.

 

נראות ועיצוב, פנים וחוץ

זה לא סוד שלא כולם אהבו את מראה ה-Q7 מהדור הראשון. אני ביניהם.

עיצוב מוחצן, גמלוני וגס שלא כרגיל, כאילו צועק "תראו אותי, חברים". האגדה מספרת שעם הרכב נמכר גם כובע מצחיה לבן המאפשר חבישה בכל שעות היממה (סתם, זאת אגדה שאני המצאתי).

בהשקת הדור השני, אאודי נרגעו קצת ועידנו את מראה הרכב. יותר מ-300 קילו נשרו, (325 למען הדיוק) העיצוב הפך לרזה יותר, עגלגל פחות ושרירי הרבה יותר.

מתיחת הפנים של 2020 מציגה בעיקר שינויים עיצוב קלים, גריל קדמי גדול מעט יותר, חיישני חניה ומצלמות ב-360 מעלות. יחידות תאורה חדשות מלפנים ומאחור כאשר מלפנים מגיעה תאורת מטריקס לד משולבת לייזר שיודעת להאיר בעוצמה אבל לא לסנוור רכבים מלפנים וממול. וגם החישוקים קיבלו עדכון עיצובי.

השינויים הקטנים האלו משלימים את הטאץ' ונותנים ל-Q7 את המראה הספורטיבי הנחשק.

שינוי נוסף ומשמעותי יותר הוא סביבת הנהג אשר מקבלת שדרוג רציני שנלקח היישר מה-Q8, נדון בזה בהמשך.

וכמובן, בל נשכח את מערכות הבטיחות האקטיביות הממלאות את המכונה. בלימה אוטונומית, בקרת שיוט שמאפשרת עצירה והמשך נסיעה, שמירת נתיב ועוד.

מנועי הבנזין והדיזל מצוידים במערכת מיקרו היברידית 48 וולט המאפשרת כיבוי מנוע למשך עד 40 שניות כאשר הנהג עוזב את דוושת התאוצה במהירות 55-160 קמ"ש, המערכת משמשת גם כמערכת עצור/סע מתקדמת ומאפשרת כיבוי מנוע בגלישה לעצירה כבר מ 22 קמ"ש. בנוסף המערכת מפעילה חשמלית את המוטות המייצבים, מה שתורם לזוויות גלגול שטוחות עד לא קיימות.

הדור השני של ה-Q7 נראה כמו סטיישן מוגבהת. פחות פוזה. יותר מיינסטרים. במיוחד כשאתה בוחר בצבע הלבן. גם מתיחת הפנים לא שינתה את זה וה-Q7 עדיין די נטמע בין שאר הקופסאות בכביש ומספק פעם אחרי פעם הפתעות מהנות ומצחיקות לנהגי אוקטביות איביזות וקורולות לבנות שמתבלבלים לחשוב שעומדת לצדם איזו עגלת שבעה מושבים סטנדרטית.

עדיין, מבט מדוקדק מצליח לחשוף את מה שאאודי החביאו.

נתחיל בצמיגים. תסלחו לי על הביטוי אבל... WTF?! לא פחות מ-22 אינץ', עם צמיגים במידה 285/40. מאתיים. שמונים. וחמש! מילימטר רוחב. חתך 40. כמו במכוניות ספורט! אבל ב-SUV!

משם, נרים את העיניים ונמדוד יותר מחמישה מטרים לאורך, כמעט שני מטרים לרוחב ו-1.7 מטר לגובה. וכשנעמיד את החבוב על המשקל, נגלה שברוך השם, שתי טון ועוד מאה קילוגרמים לוחצים לנו על הרגל. שקוף? אולי. אבל מפלץ מרשים בכל קנה מידה.

וכשאתה משלם מעט יותר מחצי מיליון שקל על הרכב שלך, (600 אלף, אבל מי סופר?) אתה מצפה ממנו למשהו שלא תמצא ברכבים אחרים. הרי בינינו, הרוב המוחלט של הרכבים היום טובים מאד, מאובזרים בטכנולוגיה שלפני עשור נחשבה למדע בדיוני, חזקים ויפים. ממש היפים והאמיצים.

אז למה לשלם יותר כשאפשר בפחות? מאחר ואנחנו לא בשיעור פסיכולוגיה, אסתפק במשפט הקצר – כי אני יכול. אבל אם אני יכול, אני מצפה שאתה תדע את זה. וה-Q7 לא מאכזב.

וכשפותחים את דלתות הרכב, מבינים למה ה-Q7 נכלל בקטגורית הפרמיום, או יוקרה אם תרצו. אאודי מבססת את חווית הפרמיום ב-Q7 בשני דרכים שונות. הדרך הראשונה היא מכונת נהיגה: התנהגות הכביש, המנוע, הנעת הקוואטרו לארבעת הגלגלים וחווית הנהיגה אשר מכוונת לטופ שבטופ.

האופן השני מושג באמצעות הטכנולוגיה, איכות החומרים והבניה: כל היופי הזה עטוף בשיא הטכנולוגיה העכשווית שמוגשת עם קוויאר ושמפניה על גבי מיטב הפאר.

 

תעמיס לי תעמיס

הסלוגן שמלווה את החברה הוא "קידמה באמצעות טכנולוגיה" ואפשר לומר שה-Q7 הוא ההדגמה הטובה ביותר שאפשר לקבל.

כל מנגנון ידני שקיים ברכבים אחרים, נזרק לפח בשאט נפש והוחלף במנוע חשמלי. כיוון ההגה, טריקה שקטה חשמלית לדלתות, קיפול מושבי השורה השלישית, פתיחת תא המטען, בקרת האקלים שבכלל קיבלה מסך ייעודי משלה, ועוד.

סביבת המחיה משדרת יוקרה והדר. העור והעץ עוטפים את הסלון. הדלתות מעוצבות בהידור, מרופדות היטב בעור וגומי רך וכמעט אין זכר לפלסטיק נוקשה. ההידור יורד גם מתחת לקו העיניים והמושבים, השטיחים עבים ורכים ושילובי הצבע של העור הבהיר, עם העץ האדמדם והשחור של הדשבורד והגג משתלבים היטב ונותנים תחושה של סלון סקסוני טיפוסי. חסר אח קטן לרגלי הנוסעים כדי להשלים את הדימוי לבית אחוזה מודרני.

הדשבורד עצמו מעוצב בצורה מינימליסטית כצו האופנה העכשווית ושני מסכי המגע משולבים ונבלעים בו בצורה מושלמת כך שכאשר הם כבויים, המשטח כולו שחור וחלק.

סביבת הנהג היא המקום בו ה-Q7 קיבל את השינוי המשמעותי ביותר. כמו שכתבתי, ה-Q7 קיבל בירושה את סביבת הנהג של ה-Q8, השליטה על הרכב כולו עברה בלעדית לתוך שלושה צגי HD גדולים. המסך העליון בגודל  10.1 אינץ' עבור מערכת המולטימדיה, הניווט ותפעול מערכות הרכב השונות, התחתון בגודל של 8.6 אינץ' לשליטה על בקרת האקלים, זיהוי כתב יד ועוד. מערכת המולטימדיה או בשמה המקצועי – MMI, כוללת תפעול קולי (לא בעברית, תרגעו), מודם סלולרי דור רביעי,  נקודת Wi-Fi לנוסעים, הרחבה לאנדרואיד אוטו ואפל קאר-פליי, אינטגרציה מלאה לעוזרת האישית של אמזון וכמובן לוח המחוונים שהוא עצמו מסך בגודל 12.1 אינץ'. למעשה למעט כפתורי שליטה על המדיה ועל בקרת השיוט בהגה, כל מה שתרצו לחשוב עליו מופעל דרך הצגים. וכמובן מערכת שמע של BOSE עם לא פחות מ-19 רמקולים. איך אמרו הגששים? ממש לשמוע חוליו אגליסיאס מהXXת.

אנדרואיד אוטו נראית מצוין ברזולוציה הגבוהה ובאופן די מעניין לא קיימת טעינה אלחוטית.

המערכת עצמה מעט איטית ולא חלקה וישנן השהיות מה שהרבה פעמים גורם לנהג ללחוץ שוב ושוב ומסיט את תשומת הלב מהכביש.

נקודה נוספת שלא אהבתי היא חוסר התמיכה בעברית. כתוצאה מכך מערכת הניווט המצוינת בלתי שמישה מאחר ויש צורך לכתוב את היעד באנגלית ולא תמיד אתה יודע איך בדיוק רשם המשורר את רחוב טשרניחובסקי לדוגמא... כמובן שאנשי הקשר, ההודעות וכל מה שמגיע בעברית, לא מופיע על המסכים וזה ממש חבל. קצת מאמץ מצ'מפיון מוטורס וזה אפשרי. לובינסקי הוכיחו את זה.

אזכור נפרד מגיע למערכת הניווט עצמה. מדובר באפליקציה של IGO, מאד מפורטת, ומוטמעת בצורה מצויינת ברכב. אם נתעלם לרגע מבעיית העברית, האפליקציה עובדת נהדר. בזמן עמידה ניתן להקליד (שוב, רק באנגלית ושאר השפות הלטיניות) כשהמקלדת יורדת לצג המשני התחתון. נהדר ולא מצריך להזיז הרבה את היד.

וכמובן שהמפה משתקפת בלוח השעונים הדיגיטלי. מה שמאפשר לבחור לדוגמה בנגן מוסיקה במסך הראשי והמפה נשארת בלוח השעונים. תענוג.

אם בחרנו בממשק דיבור אנגלי, הגברת הגרמניה  מוחלפת באחות אנגליה חמורת מבטא שנוזפת בך בכל פעם שהיא פותחת את הפה.

"בבקשה, כעת פנה ימינה. ועכשיו בבקשה שמאלה. "בכיכר נא לצאת ביציאה השלישית". רק חסרות לה משקפיים, שביס רפואי על הראש ושוט. ובאג אחד מעצבן. משום מה, מדי פעם, השפה במפות הפכה לרוסית. לא יודע למה. אבל אחרי כמה דקות האחות האנגליה היתה מנצחת וחוזרת.

מה שכן, באופן מוזר למדי, בזמן נסיעה אפשר רק... לכתוב עם האצבע. כן. צריך לצייר אותיות והמערכת מזהה את כתב היד. בפעם היחידה שניסיתי את זה, במהירות זחילה, כמעט מצאתי את עצמי על המדרכה. לא בטיחותי.

עוד תלונה אחת ודי. לוח השעונים וההגה, עומדים בזוית ישרה מידי ולוח השעונים עצמו גם נמוך מידי. אולי זה כדי למנוע השתקפות של אור השמש, אבל זה מאד לא נוח.

מושבי הנהג והנוסע מתכווננים חשמלית ובעלי חימום ואוורור, מרופדים היטב ונוחים מאד. לא הייתי מצפה אחרת.

ואז עוברים לשורה השניה והשלישית והמצב משתנה.

באופן מפתיע, למרות הרוחב הנדיב של ה-Q7, המושבים בשורה השניה לא מאוד מרווחים. המושב האמצעי לא בגודל מלא ואם נוסיף את מנהרת ההנעה שמתרוממת באמצע הרכב, כל מי שמעבר לגיל 8 לא יוכל לשבת שם בנוחות. גם מרווח הרגליים לא מצטיין ולמרות שלי לא היה צפוף ,כשמרחק הסרנים הוא שלושה מטרים, אתה מצפה ליותר.

תכלס, לא מצליח להבין מדוע רק כל כך מעט יצרנים הפנימו שתצורה של שלושה כסאות נפרדים טובה, נוחה ומוצלחת יותר.

בשורה השלישית המצב עוד פחות טוב. צפוף מאד, הברכיים מגיעות לאוזניים והתחושה מאד לא נעימה. שוב,המימדים הנדיבים מטעים. אתה מצפה ליותר. ילדים קטנים יסתדרו שם. לא מעבר. רכבים כמו ה-5008 והאאוטלנדר לדוגמה, יותר נוחים ומרווחים בשורה השלישית.

תא המטען גדול מעט יותר מרכבי הקטגוריה כשכל שבעת המושבים פתוחים אבל זה לא שאפשר באמת למלא שם ציוד לשבעה. בנוסף, מערכת השמע של BOSE תוספת נפח לא קטן מתא המטען הקטן גם ככה. אם נסכם בזהירות, שבעה מבוגרים לא יוכלו לשבת שם. ואם תתעקשו, תוכלו להושיב ארבעה מבוגרים בנוחות ועוד שלושה יצורים זעירים.

 

יאללה יוצאים לדרך

הדגם שקיבלתי הגיע עם מנוע V6 טורבו דיזל בנפח 3.0 ליטר וברמת אבזור לימיטיד. ההספק מדבר על 286 כ"ס שמגיעים לשיא ב-3500 סל"ד, ולא פחות חשוב, 61 קג"מ שמתקבלים כבר החל מ-2200 סל"ד נמוכים.

מעודד מהנתונים לחצתי על הדוושה עד הסוף, מצפה לריגושים מידיים אבל זה לא קרה. יש ל-Q7 מספר כיוונוני נהיגה שמשפיעים על המתלים, המנוע, תיבת ההילוכים וההגה.

המרכב מתחבר לגלגלים עם מתלי אוויר שמתכווננים לגובה ולנוחות. מצב קומפורט הוא הרך ביותר, המנוע נינוח, החלפות ההילוכים מתוכנתות לחסכון בדלק וההגה רך ונעים. במצב הזה, לא תהיו הראשונים בפתיחות הרמזורים. גם אם תסחטו את הדוושה עד הסוף, כח המנוע יגיע לאט ובזהירות. נוחות זה שם המשחק פה.

המצבים הנוספים הם 'אול-רואוד' לנסיעת שטח. (כן, בטח. בטח שעם חתך 40 בצמיגים), דיינאמיק לנהיגה ספורטיבית, ואפשרות לקבוע מצב מותאם אישית.

בסה"כ מדובר על הפרש של כמעט 10 ס"מ לגובה בין המצב הנמוך ביותר למצב הגבוה ביותר. לא עניין של מה בכך.

האמת היא, שבמצב קומפורט הרכב נמצא במיטבו. בסופו של דבר, ה-7Q הוא רכב טורינג אופטימלי. קחו אותו, תעמיסו אנשים וצאו לנהיגה.

המתלים מטפלים במהומות שעל הכביש בצורה כמעט מושלמת. מצד אחד רכות שמאפשרת ריחוף קליל מעל שברים, חורים ופסי האטה בלי דרמות מיותרות, ומצד שני נוקשים מספיק על מנת למנוע נדנודים ורכינות מרכב בזמן נהיגה ספורטיבית/אגרסיבית.

יותר אקשן? נו פרובלם. לחיצה קצרה על כפתור המצבים והופ-הרכב יורד על מתליו, ההגה מתקשח, המנוע נכנס לאטרף דיזלי וגם תיבת ההילוכים מתחילה להתעורר ולמשוך הילוכים עד לקו האדום.

אפרופו תיבת ההילוכים, מדובר בתיבת 8 הילוכים פלנטרית שעושה עבודה מעולה. לא הרגשתי שום צורך לגעת במתגים או להתערב בבחירה. היא שם, והיא בלתי נראית, וזה בדיוק מה שתיבת הילוכים אוטומטית אמורה לעשות.

ועכשיו אתם בטח צוחקים/מרחמים עלי וממלמלים לכם מעל מסך המחשב: "מה הוא מבלבל את המוח על נהיגה ספורטיבית. בטח הוא לא מבין כלום". אז זה בדיוק הקטע עם ה-Q7. אם בא לכם, ואתם במוד קרבי, אין לכם מה לפקפק.

השילוב של הקוואטרו, עם מייצבים דינמיים והגה טוב, וכמובן המנוע החזק (מנוע הבנזין חזק אפילו יותר) והצמיגים הפסיכיים, לוקח את המפלץ הזה למחוזות שלא הייתי מעיז לחשוב עליהם בהקשר של SUV שבעה מושבים.

נכון, זה לא רכב ספורט קליל, והוא גם לא מתכנן להיות כזה. אבל, וזה אבל גדול, יש ל-Q7 הזה יכולות מצויינות.

אני מודה שמראש לא ניסיתי להגיע לקצה עם מכונה שעולה 600 אלף שקל ולו רק בגלל מחשבה טורדנית שעלתה במוחי, שהעורך ואני נאלץ לעמול 50 שנה במכרה פחם בסין במשמרות כפולות כדי להחזיר את העלות, אבל ה-Q7 מאיץ, בולם ופונה ללא שום דרמה. לא משנה באיזו זוית נכנסתי לפניה, האאודי ביקר שם כאילו ככה, על הדרך, בלי להראות שום היסוס. אז אמנם מדובר במשהו ששוקל יותר מ-2 טון ונפרש על פני 5 מטרים, אבל התוצאה פשוט מצויינת, כל עוד אנחנו מבינים במה עסקינן – SUV שבעה מושבים.

מזדחל במסלול השמאלי אחרי עוד נהג שבת רדום? לחיצה קצרצרה על הדוושה, ימין, שמאל, ולפני שהספקת להגיד "משטרה שלום" אתה 300 מטר קדימה.

לכל אורך המבחן, ומסיבה שאין לי עבורה הסבר, ניסו כל מיני נהגים לאתגר אותי. אני מניח שהמראה השבלוני והצבע הלבן הטעו אותם. אבל עכשיו אני בטוח שהם למדו להכיר את התוצאה של צמד המיליםQuattro  ו-50TDI שכתובות על דלת תא המטען. זה בתנאי שהם הספיקו לקרוא אותם לפני שהאאודי נעלם.

בכל מקרה, וכמו שאתם בטוח מבינים, ה-Q7 לא ממש שם לב למה שקורה מסביבו. ובכל הזמן הזה, המרכב ופנים הרכב שקטים כמו מנזר שתקנים. אין כמעט זכר לרעש המנוע, רוח או כביש. דממה. הנוסעים מנותקים מהדרך. גם שיבושי הכביש לא גורמים למתלים להשמיע את מחאתם. מה שכן, אספלט באיכות נמוכה יגרום לצמיגים להרעיש אבל גם זה יקרה רק במהירויות תלת ספרתיות גבוהות.

אגב רעש מנוע, אם לא הייתי יודע שמדובר בדיזל, לא הייתי מעלה בדעתי. אין, פשוט אין, שום זכר. לא הטרטור העליז המוכר, לא העצלות או המחסור באוויר, כלום. בשום סיטואציה.

בתחום הבטיחות, ה-Q7 מגיע עם הטכנולוגיה העדכנית ביותר הקיימת בשוק. בקרת שיוט אדפטיבית, חיישני חניה מסביב, מצלמות 360 מעלות, שמירת מרכז נתיב, זיהוי רכבים בשטח מת, זיהוי הולכי רגל, ועוד.

אני חייב לציין באופן מיוחד את השילוב של בקרת השיוט ותיקון הסטיה הדינמיים. כשבחרתי להפעיל את שניהם, ה-Q7 הפך למכונית (כמעט) אוטונומית. בקרת הסטיה שמרה את הרכב באמצע הנתיב וכמעט שום סיטואציה לא בלבלה אותה. לא התכנסות נתיבים, לא נתיבי יציאה למחלפים ולא פניות חדות. הבקרה פשוט תיקנה בעדינות אך בתקיפות את ההגה. באור יום או בחושך, ה-Q7 התנהל בבטחה. לא סתם יש שני רדארים ענקיים בפגוש הקדמי.

מה שכן, אין לגרמנים האלו סבלנות לשטויות. כל תיקון מלווה בצלצול חד ובהודעה היסטרית בלוח השעונים "בבקשה לאחוז את ההגה, תודה". אבל אם תניחו את היד בעדינות על ההגה, הפראולין הגרמניה לא תנזוף בכם. מצאתי שזאת שיטה נהדרת לשיוט.

אם נוסיף לזה את בקרת השיוט האדפטיבית, שעושה את תפקידה בצורה לא פחות ממעולה, בולמת בהדרגה ממרחק, ולא נכנסת להיסטריה מוגזמת, הרי שאאודי דייקו כשהכריזו שה-Q7 עונה להגדרה של מכונית אוטונומית. כמעט.

 

אל השטח נרדה בגיל ושמחה(?)

לא. בחיאת, מי לעזאזל לוקח Q7, ועוד עם צמיגים כאלו לשטח? די עם השטויות.

 

צריחת דלק

במפתיע, צריחת הדלק נשארת בגבול הצריכה. בנהיגת שיוט סטנדרטית (אממ.. כמעט סטנדרטית) צריכת הדלק עמדה על 12.2 קילומטר לליטר במחשב הרכב. בנהיגה מעורבת עירוני/פקקים/לחץ פיזי מתון, הגעתי לנתון לא רע בכלל של 10.8 קילומטר לליטר. כשהלחץ גבר, הגענו ל-8. מכובד ביותר בהתחשב במשקל, בנפח המנוע ובחוסר שפיותו של הנהג.

הזינוק האלמותי של 0-100 נעשה בתוך 6.3 שניות אליבא דאאודי. עבדכם בדק עם סטופר ו-3 אנשים ברכב והגיע ל-7.6. מה שאומר שהנתון כנראה נכון.

 

סיכום?

ה-Q7 ממותג כפרימיום. חד וחלק. ומתיחת הפנים עושה לו רק טוב. העיצוב "קרבי" וחד יותר, מעודכן ופשוט נראה טוב. הוא מבצע את מה שהוא אמור לבצע על הצד הטוב ביותר, ללא פשרות בעיצוב, בנראות, בכח המנוע ובשלל האלקטרוניקה.

אבל כידוע, כל זה עולה. והמתחרים מבית BMW ומרצדס נלחמים גם הם על המשבצת. למרות שה-Q7 זול מעט מהמתחרים, לא זאת הנקודה. מה שיכריע זה האבזור, הנראות וכמובן הסמל מלפנים.

אם יש לכם את הכסף, ואתם מחפשים SUV שבעה מושבים שיתן לכם (כמעט) את הכל וגם את הפרימיום, אני חושב  שיש לאאודי Q7 מענה מצוין בשבילכם.