ג'יפ קאמפ - חלוצים לפני המחנה

ג'יפ ערכה אירוע שטח קשוח ללקוחותיה, והזמינה אותנו לטעום מהרנגלר והגרנד צ'רוקי. לא באמת נראה לכם שסירבנו, נכון?

לכולם יש היום ג'יפונים, אבל "ג'יפ" יש רק אחד. זה, בגדול, מסכם את כל קמפיין השיווק של ג'יפ מאז שהמותג עבר לידיי סמל"ת במסגרת איחוד יבואנים כלל עולמי שיזמה היצרנית (אחרי שפיאט רכשה את קבוצת קרייזלר). כחלק מקידום המותג וחיזוקו, החליטה היבואנית להרים מעין "חופשה" ללקוחותיה, שכללה ארבעה ימים בחאן עין זיוון שהיו עמוסים בפעילויות ואירועים וגם - איך לא - המון המון שטח.

כדי לפתוח את האירוע (ואולי לבדוק אם הרכבים באמת יצלחו את המסלולים המתוכננים?) הזמינה היבואנית מספר מצומצם של עיתונאים ליום שכל כולו שטח. אבל שלא תטעו, זה לא היה מסלול של כמה קילומטרים בשבילי כורכר כבושים או נסיעה לאיזה חניון פיקניקים ביער. זה היה שטח. ממש. על מלא.

את היום התחלנו על הגרנד צ'רוקי. ה-SUV הרך, חסר היכולות, שקונים בשביל "לשבת גבוה" ותו לא. ציפיתי לשביל חביב עם איזו הצלבה או שתיים לטובת פוטוגניות, קצת אבק, והבייתה. מה רבה הייתה הפתעתי כשהמדריכים שלנו, דרור ברלי ועדי צפתי מ-4X4.co.il תדרכו ופתחו במילים "החבר'ה של הגרנדים (צ'רוקי) מתחילים בציר המוסכים". באמת? ציר המוסכים? ב...זה? נו טוב, רכב חברה. מקסימום משאירים אותו שם לעורבים ומצטרפים למישהו אחר.

פחות מ-500 מטר לתוך הציר אנחנו עוצרים לעוד תדריך ביניים - כאן משלבים להילוך כוח.

אמר משלבים, אז משלבים.

מתחילים תנועה, בקרות המשיכה מתקתקות את הבלמים, צמיגי ה-50/50 נאבקים על אחיזה ומנתקים מגע מהקרקע בתדירות יותר גבוהה מרקדן סטפס, ואני בטוח שהנה, אחר 502 מטר, נעצור, נעשה פרסה, נודה לכולם על שהגיעו ונלך לשתות קפה.

אבל כנראה שהצ'רוקים לא קיבלו את המזכר שאומר שהם אמורים להיות "ג'יפ מדרכות", ואחרי כמה שניות וכמה אבנים חסרות מזל שמשוגרות ממתחת לצמיג המפרפר של הרכב שלפנינו, הצ'רוקי מוצא אחיזה ומדלג הלאה. מרשים.

הייתי רוצה, מה זה הייתי רוצה? הייתי מת! לספר לכם עכשיו שכעבור כמה מאות מטרים דווחנו על איזה "קנאק חשוד" שמישהו שמע, פנצ'ר או קרטר מנוקב. זה רק היה מאשש את הסטריאוטיפ. אבל הרכבים - מקוריים כביום היוולדם, ובגרסאות לארדו ולימיטד (כלומר ממש לא טריילהוק) - פשוט המשיכו לנסוע. לא היה להם פשוט, והיו לא מעט כיווצי ישבן במהלך חמישה הקילומטרים שעברנו עד שהגענו לנקודת הביניים - איזשהו מעיין כלשהו שממש לא עניין אותי איך קוראים לו. המוח שלי היה עדיין עסוק בלהיות בשוק.

 

אחרי הפסקה קצרה וחיסול שיטתי של כמה קילוגרמים של דובדבנים, התחלפנו בקבוצות ועברנו לרנגלרים, היו שם ארוכים וקצרים, ובגרסאות ספורט ורוביקון. אנחנו קיבלנו ספורט קצר - לא טוב (רוביקון) אבל לא נורא (ספורט ארוך).

אני לא יודע כמה בדיוק זמן עבר, אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי דופק את הראש בחלון בתדירות של לפחות אחת ל-5 שניות (אולי זה מסביר את כאב הראש האטומי איתו יצאתי מהיום הזה) כי המסלול שאליו לקחו אותנו עם הרנגלרים, גרם למסלול של הגרנד צ'רוקי להיראות חלק כמו הישורת במוטור סיטי.

גם כאן, כמובן, הרכבים יצאו מהבונדד, קיבלו לוחיות רישוי ומיגונים (שמוצעים עם הרכישה) והגיעו. שום הגבהות, שום שיפורים. מהחנות, ישר לתוך התופת. בגלל שאני ושותפי לנסיעה (שעשה עבודה נהדרת מאחורי ההגה, יש לציין) היינו בערך במרכז השיירה, ראינו את בולמי הזעזועים והשלדה של הרוביקון הארוך שלפנינו.

אני לא אשעמם אתכם עם כמה ס"מ מהלך מתלה יש לרנגלר או מה זוויות המרכב שלו, את כל זה אתם יכולים לקרוא במפרט הטכני. אני רק אגיד שמלבד נקודה אחת של חציית נחל (שהייתי בטוח שהנה אוטוטו אני מחזיר ציוד) שדרשה מדרור (שהדריך את הקטע הזה) לצאת מהרכב ולכוון את אחד הרכבים מהקרקע, הרנגלרים פשוט "שתו" את המסלול בלי להניד עפעף.

אבל כנראה שהחלק המרשים ביותר היה לא עצם זה שהם צלחו את המסלול, אלא הקלות בה זה קרה. העובדה שאפילו לא פעם אחת לא נחתנו על אבן עם הגחון, לא חרקנו עם המתלים או שפשפנו מדרגה עם הפגושים. וכל זה, חשוב להזכיר, בשביל שכנראה הייתי חושב פעמיים אם לעבור אותו ברגל, שלא לדבר על לנסוע בו במכונית. עם לוחיות רישוי והכל.

וכאילו שכל זה לא הספיק, כדי לקנח הגענו למתחם ה-Camp עצמו, בו התארחו הלקוחות שהגיעו ביום למחרת ופגש אותנו שם מגרש עבירות של כמה עשרות מטרים שכלל גבעה, בורות מוצלבים (באלכסון, כך שבכל פעם נופל לתוך הבור גלגל אחד), בור עצום שבתוכו הצלבה עצומה עוד יותר שייצרה הרמות גלגל לגובה של מבוגר ממוצע ולבסוף צליחת מים קטנה.

אחרי כמה מעברים של מגרש המשחקים הזה, אני מוצא את עצמי עומד ומדבר עם אחד הקולגות, ואחרי כמה דקות של שיחה, אני קולט שאמרתי את המילה "מדהים" בערך 13 אלף פעם. וזה מסכם הכל, כי גם אותו קולגה הסתכל עלי קצת מוזר - הוא מכיר אותי, הוא יודע ש"מדהים" זו לא מילה שאני משתמש בה בקלות ראש.

כאן מגיע המקום בו אני מברך את סמל"ת על הרמת האירוע ללקוחות, אין ספק שלא מדובר בעניין של מה בכך. אבל זה מקדם מכירות פנטסטי, והרצון לקיים את האירוע ברור ומובן (מה שלא מובן זה למה יותר יבואניות לא עושות את זה). השאפו הגדול ביותר מגיע להם על המוכנות והאמון הכה גדול במוצרים שלהם, שהם הסכימו להוציא קרוב ל-20 כלי רכב, להושיב בהם חבורה של ילדים (כי, בואו, אנחנו לא הקבוצה הכי בוגרת בנמצא, בטח כשאנחנו ביחד) ולתת להם - בגדול - לעשות ברכבים האלה כרצונם. מדהים. ואני לא משתמש במילה הזו בקלות ראש. מדהים.