סיאט איביזה (איבו, 1.5 ידנית) - מבחן דרך - זו את

גרסת ה-1.5 ליטר הידנית של סיאט איביזה היא או השילוב המושלם בין ספורטיבית ל"סתם" מכונית, או ההיפך המוחלט

יש מכוניות רגילות, יש מכוניות ספורטיביות, ויש מכוניות של באמצע. מכוניות שמיועדות למי שרוצה קצת יותר ביצועים וקצת יותר אבזור מהראשונות, אבל לא רוצה את הקשיחות, חוסר הנוחות וה"שופוני" של האחרונות.

הנישה הזו, במיוחד בישראל, היא נישה צרה מאוד, עם מסירות של עשרות רכבים בודדים בשנה, אבל מבחינתי היא הנישה הכי מעניינת, כי היא נותנת כמעט את כל היתרונות של גרסאות הספורט, עם כמעט כל היתרונות של הגרסאות הרגילות.

 

על הנייר

עד כמה מעניינת אותי הקטגוריה הזו? עד כדי שאני עצמי מתנייד במכונית שמשתייכת לנישה הזו ביומיום. אז קל להבין את הסקרנות שהציתה בי גרסת ה-1.5 ליטר הידנית של האיביזה החדשה. מצד אחד 150 כ"ס ושלוש דוושות, כל האבזור האפשרי של הדגם - פנסי לד מלאים, כל אבזור הבטיחות, ומצד שני כל הפרקטיות החמש דלתית ועיצוב דומה-עד-זהה לאלפי האיביזות האחרות שמסתובבות בכבישים כאשר יוצאי הדופן היחידים הם החישוקים הגדולים יותר (18 לעומת 17 אינץ').

גם בפנים האיביזה הזו זהה כמעט לחלוטין לאיביזה FR שכבר נבחנה אצלנו, ההבדלים המשמעותיים היחידים הם סאנרוף שהתווסף (שקיים גם ה-FR פרו) ומושבים מעט יותר ספורטיביים וחובקים עם תפירה אדומה. וכן, כמובן, ידית הילוכים אחרת.

מתחת לפני השטח השינויים גדולים יותר, אבל כפי שאני עתיד לגלות בהמשך המבחן, עדיין לא משמעותיים - המנוע, כאמור 1.5 ליטר טורבו בנזין שמפיק 150 כ"ס ו-25.4 קג"מ משודך לתיבת שישה הילוכים ידנית. הביצועים כמובן טובים - 7.9 שניות למאה קמ"ש ו-215 קמ"ש מרביים.

 

על האספלט

בפעול, יחידת ההנעה של האיביזה הידנית פחות מרשימה משציפיתי. המנוע מרגיש פחות חזק ממה שניתן לצפות מ-150 כ"ס על משקל של קצת יותר מ-1150 ק"ג, העברת ההילוכים טובה, אבל לא לגמרי חלקה, במיוחד בכניסה להילוך שני, ודוושת המצמד מרגישה "דביקה" - כאילו היא לא לגמרי ממהרת להתרומם אחרי עזיבתה. אולי זה באמת בגלל שהתיבה היא לא מהמבריקות של קבוצת פולקסווגן, כי תיבות אחרות של הקבוצה מרגישות טובות משמעותית - גם בפן של כניסת ההילוכים וגם בזה של תפעול המצמד. או שאולי זה בגלל שכבר נהיינו מפונקים מתיבות כפולות מצמדים מהירות כמו שד.

אחרי הרבה מאות קילומטרים, נראה שהדעה הרווחת גם בקרב הבוחנים האחרים הייתה שההבדל בביצועים בין רכב המבחן לבין האיביזה 1.0 ליטר שנבחנה אצלנו, פשוט לא כזה גדול. על הנייר ההבדל ניכר - 35 כ"ס,  5.1 קג"מ ו-1.6 שניות למאה קמ"ש. אבל בגלל תיבת ההילוכים האוטומטית הזריזה, האיביזה הרגילה מרגישה חזקה יותר משאפשר להניח מהמספרים, בעוד שזו שכאן, שוב - בגלל תיבת ההילוכים - מרגישה פחות חזקה ממה שהפרוספקט מספר.

 

בפניות

האיביזה אוחזת טוב בכל הגרסאות, וכאן המצב אינו שונה. הצמיחה בבסיס הגלגלים ביחס לדור הקודם תורמת את חלקה ליציבות הכיוונית ולהרגשה של מכונית גדולה יותר ושובבה פחות. ההתנהגות צפויה מאוד, עם יציאה מדודה לתת היגוי במגבלות ונגיעות של היגוי יתר עדין בעזיבת הגז. אבל שלא תתבלבלו, 208 או אפילו קורסה היא לא. בטח שלא קליאו.

ודווקא בפניות, יותר מכל דבר אחר, היה חסר לי ה"פלפל" של מכונית חמימה. הסאונד שהמנוע מפיק מזכיר יותר בלנדר נינג'ה מאשר משהו שאמור לדרבן אותך לתת בגז, דוושת הבלם גבוהה מדי והדוושות רחוקות מדי בשביל עקב-בצד-אגודל בכניסה לפניה, וכשכבר הצלחת, צריך לתת מנה גדושה של בנזין כדי להקפיץ את מחט הסל"ד לטובת הורדת הילוך חלקה.

האיביזה החמימה הזו קשיחה יותר מזו הרגילה, מה שאמור לייצר התנהגות טובה יותר, היגוי זריז יותר, ויותר פידבק מההגה, אבל התחושה בפועל - שוב - פשוט אינה שונה מספיק מאותה איביזה רגילה. ככל שהתקדם המבחן, התגנב לליבי החשד שהאיביזה הזו קשיחה יותר מההיא הרגילה רק בגלל החישוקים הגדולים יותר והחתך הנמוך יותר (40 מול 45 על אותו רוחב סוליה) בעוד שהמתלים לא עברו שום שינויים.

את הנסיעה המפותלת חותם ההגה האילם, מנת חלקן של מכוניות הקבוצה הוולפסברגית, שלמרות אותו חתך נמוך יותר שאמור לייצר היגוי מדוייק ו"פטפטן" יותר, לא פסח גם על האיביזה החמימה וממשיך לשבת כאן ולא לספק פידבק על מה שקורה מתחת לצמיגים. את העובדה שאיבדתם אחיזה תראו בעיניים הרבה לפני שתרגישו באצבעות.

 

בקופה

האיביזה איבו עולה 135,000 שקלים חדשים, שאבסולוטית, הם מחיר ממש לא רע למכונית כזו. נכון, היא לא באמת ספורטיבית, היא לא קופרה. אבל היא גם לא אמורה להיות, הקופרה תגיע יותר מאוחר. האיבו אמורה להיות חמימה מעט יותר, עוד קצת ביצועים, עוד קצת אבזור, תמורת עוד קצת כסף.

בשני הסעיפים הראשונים האיבו קולעת בול. היא אמנם באמת לא רחוקה מהאיביזה ליטר של השכן, אבל התיבה הידנית מערבת יותר, והביצועים, גם אם מרגישים די דומים, טובים יותר.

הבעיה היא שהמחיר של האיביזה - אותם 135 אלף שקלים, מגיע פשוט בתזמון לא טוב. אם היא הייתה מושקת במחיר הזה לפני 3-4 שנים, כשהוט האץ' קטנה דוגמת 208GTi או פולו GTI עלו 150-160 אלף שקלים, אין אדם אחד שמתעניין במכוניות חמימות שלא היה חוקר אודותיה. אבל היא מושקת בתקופה שאותה 208 עולה רק עשרת אלפים שקלים יותר, ולמי שבאמת מחפש מכונית לנהוג בה, היא מציעה כל כך הרבה יותר בכל אספקט נהיגתי אפשרי.

ואם אותו אחד מעדיף את תצורת חמש הדלתות של האיביזה, פנסי הלד, בקרת השיוט האדפטיבית והמראה המופנם, והביצועים נמצאים נמוך יותר ברשימת ההעדפות שלו, הייתי מפנה אותו לאיביזה FR פרו, שתתן לו את כל אלה, ולא תגבה מחיר גבוה מדי בביצועים. ואפילו תצ'פר אותו בתיבת הילוכים אוטומטית, כי הגיר הידני הוא בטח לא מה שיגדיר את העסקה.

ואם הוא עדיין מתעקש? ועדיין רוצה פנסי לד, ובקרת שיוט אדפטיבית וחמש דלתות וגם תיבת הילוכים ידנית? אז לרעת האיביזה עומדת הסיוויק 1.5 ליטר הידנית של הונדה. נכון, תצטרכו לפנות עוד 3 עשיריות לפני שתגיעו למאה קמ"ש, אבל בתמורה תקבלו מכונית מרווחת יותר, מאובזרת (בטיחותית) יותר ואפילו זולה ב-1,000 שקלים.

 

בדרך הביתה

לבחון מכוניות בטח נראה לכם מגניב וכיף, אבל לפעמים זו יכולה להיות עבודה לא פשוטה. צריך להגיע למבחן עם ראש נקי לחלוטין, בלי דעות קדומות, בלי אוהב/לא אוהב, לבחון את הרכב כמו שהוא ובלי לצפות ממנו לדברים שהוא לא מנסה או אמור לתת.

הפעם כשלתי, אהבתי את האיביזה הזו מהרגע הראשון שראיתי אותה מופיעה בשורה האחרונה במחירון היבואן. אהבתי את המנוע, את הגיר את חמש הדלתות ואת המתכון המושלם של "הבת של השכן". אבל אחרי שהמבחן נגמר נפרדנו בלי עצב, בלי חרטות ובלי מבט אחד קטן לאחור. מצטער, זה פשוט לא זה. זה לא אני. זו את.