במוו E36 סדרה 3 – יום הולדת 25

באוגוסט 1990 הוצגה במוו סדרה 3 (E36), שהרשימה מאוד את קהל הלקוחות ועיתונאי הרכב והפכה לאחת המכוניות היותר מזוהות עם המותג עד היום. סקירה היסטורית מאת חן פרחי.

בנובמבר 1982 הוצגה ה-E30, יורשתה של הב.מ.וו סדרה 3 הראשונה. הדגם החדש שמר על קווי העיצוב של קודמו, עם שיפורים אווירודינמיים כמובן, וגם תא הנוסעים דמה מאוד לקודמו. ב.מ.וו היו מודעים היטב לבעיית אחיזת הכביש במגבלות בדגם היוצא, מה שהביא ללא מעט תאונות עצמיות, בייחוד בדגמים החזקים עם מנועי 6 הבוכנות. בשלב מסוים אפילו נשקל מעבר להנעה קדמית, אך הרעיון נגנז והמהנדסים נשלחו אחר כבוד לשולחנות השרטוט על מנת לפתור את הבעיה. הפתרון נמצא בדמות מתלה אחורי חדש לגמרי, שהפעם היה בתצורת זרועות עוקבות ודמה מאד למתלה האחורי ששימש את הפורד סיירה ודגמי מרצדס רבים. יחידות הכוח נותרו דומות עד זהות, מאחר והיו טובות דיין. תא הנוסעים שודרג ונוספו אופציות לחלונות חשמל, נעילה מרכזית, מראות חשמליות ומזגן.

כמו קודמתה זכתה היורשת להצלחה גדולה, אולם תנאי השוק השתנו. מעט לאחר הצגתה של ה-E30 הציגה מרצדס את סדרת דגמי ה-190. הייתה זו משפחתית גדולה בעלת עיצוב מודרני ונאה, שכוונה ישירות להתחרות בדגמי סדרה 3, שהוצגה במרכב 2 דלתות בלבד, כמו קודמתה. בשנת 1984 נוסף מרכב 4 דלתות, שהגדיל את אטרקטיביות המכונית ושיפר את השימושיות שלה. למרות הפנייה לקהלי יעד שונים מאלו שפנתה אליהם סדרה 3 הראשונה, זכתה המכונית להצלחה מכובדת וכמו קודמתה הפכה לחביבתן של יאפים רבים ובעלי מקצועות חופשיים.

למרות שהייתה מכונית טובה ומהנה לנהיגה, עדיין סבלה המכונית מהתנהגות כביש בעייתית במגבלות האחיזה, מתא נוסעים צר וצפוף וממנועי 4 בוכנות שהיו כבר מיושנים ולא הלמו את הסמל המחייב. בשלושת התחומים החשובים הללו נפלה ה-3 מיריבתה הישירה שהוצגה ב-1985, האלפא 75, שהחליפה את הג'ולייטה. באותה שנה גדל נפח מנוע ה-2.3 ליטר של ה-323 ב-200 סמ"ק, מה שהעמיד את נתון ההספק על 170 כוחות סוס מכובדים בדגם ה-325. זו כבר הכיתה מכונית מהירה באמת והייתה לדגם הבכיר בסדרה.

לקראת שנת 1988 עברה המכונית מתיחת פנים קלה, במסגרתה נעלמו שלל הניקלים המיושנים והמכונית קיבלה פגושי פלסטיק מודרניים. אך החשוב מכל היה הופעת מנוע 4 בוכנות חדש בנפח 1.8 ליטר שהחליף את מנוע ה-M190 שהוצג ב-1963 והתנהגותו וביצועיו, בייחוד בדגמים שצוידו במאייד, היו רחוקים מלהרשים. המנוע החדש, שכונה M40, סיפק 115 כוחות סוס, 10 כוחות סוס יותר מקודמו, צויד במערכת ניהול מנוע ממוחשבת והזרקת דלק מתקדמת. התנהגות המנוע וביצועיו היו ברמה גבוהה בהרבה, וסוף סוף גם דגם בעל מנוע 4 בוכנות הציע ביצועים הולמים. כשנה לאחר מכן, ב-1989, הוצגה הגרסה המוקטנת של מנוע ה-M40, וזו החליפה את מנוע ב-1.6 ליטר הקודם שסיפק 75 כוחות סוס וביצועים עלובים.

למרות ההצלחה הגדולה לה זכתה המכונית, היה ברור לב.מ.וו שגם זמנה הגיע והגיעה העת לפתח יורשת ראויה.
בשנים 1987-1988 החליפה ב.מ.וו את שני מכוניותיה הגדולות יותר, סדרה 5 וסדרה 7, בדגמים חדשים יותר שהיוו שיפור עצום לעומת קודמותיהן והציעו עיצוב מודרני, מנועים מודרניים וחזקים ותאי נוסעים משודרגים. התחרות מול דגמי מרצדס הייתה בשיאה ולפחות בתחום מכוניות הפאר, דגמי סדרה 7 היו עדיפים על דגמי סדרה S של מרצדס, שעיצובית ותכנונית נשענו על דגמי עבר. לעומת דגמי סדרה 5 החדשה וסדרה 7, נראו דגמי סדרה 3 מיושנים, לפחות עיצובית, ולכן בתחילת שנת 1987 החלו בתכנון היורשת. היה ברור לאנשי ב.מ.וו שעליהם לשמור על הצדדים החיוביים בדגם היוצא - הנדסת אנוש מעולה, תא נוסעים נעים, יחידות כוח טובות ומודרניות ואיכות גימור גבוהה. אך היה עליהם לשפר את אחיזת הכביש הבעייתית במגבלות ולשפר את המרחב הפנימי, נקודות התורפה העיקריות של הדגם היוצא.

את המכונית החל לעצב בוייקה בוייר הגרמני שנטל חלק בעיצוב דגמי סדרה 5 החדשה וב-1988 הצטרף אליו מעצב יפני צעיר בשם ז'וז'י נגשימה, שהביא עמו גישה חדשה ורעננה. הוחלט שהמכונית החדשה תשמור על הקו העיצובי של הדגם היוצא, אך תראה מודרנית, עדכנית ואווירודינאמית. בנוסף, היה ברור שהמכונית החדשה חייבת להיות אווירודינאמית, לא בדיוק הצד החזק של הדגם היוצא. תחום נוסף שדרש התייחסות היה הבטיחות הפאסיבית, שהמודעות אליה הלכה וגברה, כמו גם איכות הסביבה ומחזור חלקי הפלסטיק. עיצוב המכונית נעשה בשילוב עם אנשי המחקר והפיתוח בראשות דר' וולפגהאנג רייצלה, על מנת להגיע לתוצאות הרצויות.

המכונית החדשה, שבניגוד לקודמותיה, עוצבה במרכב 4 דלתות בלבד, הייתה ארוכה ב-11 ס"מ מהדגם היוצא ורחבה יותר ב-5 ס"מ, כך שנוצרה מכונית די גדולה. בשל מיקום הגלגלים הקדמיים ממש בקצה המכונית, בסיס הגלגלים גדל ב-13 ס"מ, שאמורים היו לפתור את בעיית המרחב הפנימי של הדגם היוצא. המכונית החדשה הציעה עיצוב מודרני וחדשני, ששמר על הקו העיצובי של קודמיו, אך הציע מקדם גרר מצוין של 0.29CD, נתון מצוין לזמנה. גם פנים המכונית עוצב מחדש, תוך שמירה על הקו העיצובי שכבר הפך למסורתי בכל דגמי ב.מ.וו, וגם כאן פנתה הקונסולה המרכזית כלפי הנהג. לוח המחוונים נותר כשהיה, אך המכונית החדשה הציעה איכות חיים גבוהה בהרבה וכללה אופציה למערכת בקרת אקלים ומחשב דרך משוכלל.

למרות העיצוב החדשני והנאה להפליא, הצד המעניין באמת היה תכנון המכללים המכאניים. מאחר ומנועי ה-4 בוכנות היו חדשים, הוחלט להמשיך ולעשות בהם שימוש בדגמי הבסיס. תיבת ההילוכים, לעומת זאת, הייתה חדשה ונהנתה מיחסי העברה קרובים ומיחס העברה סופי של 1:1 בהילוך חמישי, נתון נדיר מאוד. גם שאר ההילוכים היו קצרים יחסית וקרובים, מה שאולי פגע בנתוני צריכת הדלק הרשמיים, אך תרם לתאוצות ביניים טובות. התיבה האוטומטית הייתה בעלת 4 מהירויות, אך הפעם נקנתה מ-GM האמריקאית ולא מ-ZF הגרמנית.
דגמי ה-6 בוכנות השתמשו במנועי דגמי סדרה 5 שקיבלו ב-1989 ראשי 16 שסתומים והציעו 150 כוחות סוס ב-320 ו-192 כוחות סוס ב-325. התיבה הידנית הייתה זהה לזו של דגמי ה-4 בוכנות, אך התיבה האוטומטית קיבלה הילוך נוסף, וכך הייתה סדרה 3 המכונית המשפחתית הראשונה שהציעה תיבה אוטומטית בת 5 הילוכים.
המנועים הורכבו בהטיה של 30 מעלות ומוקמו בחלקו האחורי של תא המנוע, מה שיצר חלוקת משקל מושלמת ואפשר את הנמכת תא המנוע.

המיתלים הקדמיים היו מסוג מק'פרסון ונלקחו מהדגם היוצא, מאחר והיו טובים דיים. ההגה היה בשיטת מסרק ומוט משונן (רק ב- 316 הגה כוח לא היווה ציוד תקני) ונדרשו לו 5.1 סיבובים מנעילה לנעילה (!). ב-318 ומעלה הגה כוח בעל 3.4 סיבובים מנעילה לנעילה היה ציוד תקני.

ב-1987 הציגה ב.מ.וו מכונית ספורט קטנה ומיוחדת שהתבססה מכאנית על ה-325 והיתה עשויה מחומר תרמו-פלאסטי מיוחד. המכונית כונתה Z1 וב.מ.וו היו משוכנעים שבחומר הנ"ל טמון עתידה של תעשיית הרכב. למרות שהייתה נאה ומיוחדת, לא זכתה המכונית להצלחה, בלשון המעטה, ודי מהרה נעלמה מהיצע ב.מ.וו. אמנם המכונית התבססה על מכלולים מוכרים שנלקחו מה-325, הסרן האחורי של היה חדש לחלוטין. ל-Z1 היה מתלה אחורי רב חיבורי, משוכלל ומורכב, שאמור היה לפתור סופית את בעיית אחיזת הכביש במגבלות ובתנאי מזג אוויר קשים. בבואם לתכנן את יורשת ה-E30 החליטו בב.מ.וו לעשות שימוש במתלה במכונית החדשה ששם הקוד שלה נקבע כ-E36. למרות שהיה יקר בהרבה לייצור מהמתלה הקודם, היו משוכנעים בב.מ.וו שבכך תיפטר סופית בעייתו העיקרית של הדגם היוצא. מה גם שהוא שולב במכונית בעלת חלוקת משקל מושלמת ומרכב קשיח מאוד.

המכונית החדשה הוצגה באוגוסט 1990 והרשימה מאוד הן את קהל הלקוחות והן את עיתונות הרכב, שיצאה מגדרה לנוכח השיפור העצום מהדגם הקודם תוך שהוא שומר על כל היתרונות שכבר הפכו למסורתיים. הביקורת העיקרית נמתחה על השיפור הלא מספק במרחב הפנימי והתמחור הגבוה יחסית. סוף סוף נפתרה בעיית אחיזת הכביש הגבולית, והמכונית הפכה ליציבה ובטוחה, אך מהנה לנהיגה. אמנם בשל העלייה במשקל הביצועים נפגעו מעט בדגמי ה-4 בוכנות, אך עדיין לא ביישו את הסמל. ביצועי דגמי ה-6 בוכנות היו מצוינים ב-320 ומעולים ב-325 שרשמה מהירות מרבית מרשימה של 233 קמ"ש.

כשהוצגה המכונית מתחרותיה הישירות היו האלפא 75 (שחרף כל מעלותיה כבר הייתה מיושנת) והמרצדס 190.
הב.מ.וו הייתה טובה מהן לעין ערוך ושיעור, ושוב מצאה עצמה בפלח השוק שלה ללא מתחרות של ממש. כשנתיים לאחר הצגתה, ב-1992, הוצגה גרסת 2 הדלתות, שהפעם כונתה קופה. בגרסה זו נראתה המכונית יפה ומושכת עוד יותר והייתה לאחת מכוניות היפות ביותר של תקופתה.

באותה שנה, 1992, נוספה גרסת העל המכונית, ה-M3. בניגוד ל-M3 המקורית, שהייתה מכונית מירוץ בלבוש אזרחי וצוידה במנוע 4 בוכנות גדול שפותח למענה בלבד, ה-M3 החדשה הייתה יותר מכונית GT חזקה ומהירה מאשר מכונית ספורט. ה-M3 הציעה מנוע 6 בוכנות בנפח 3.0 ליטר, שעלה מאוחר יותר ל-3.2 ליטר, ובעל הספק של 282 כוחות סוס.
בקצה השני, הוצעו גרסאות דיזל, שהחזקה שבהם הציעה הספק של 143 כוחות סוס וביצועים מצוינים.
כשנה לאחר מכן, ב-1993, הוצעה גם גרסת קבריולט נאה מאוד ומושכת, שצוידה במנגנון חשמלי חכם לפתיחת וסגירת הגג.

מאחר וגם דגמי הבסיס היו יקרים למדי, החליטו ב.מ.וו להוסיף תת דגם לסדרה. לדגם החדש היה מבנה האצ'בק 3 דלתות, שייקרא קומפקט. החלק הקדמי היה זהה לזה של דגם ה-4 דלתות, אך החלק האחורי קוצר והמכונית הייתה קטנה בהרבה. על מנת לחסוך בעלויות, ויתרו ב.מ.וו על המתלה הרב חיבורי המשוכלל והיקר ובמקומו הופיע המתלה האחורי הישן של ה-E30, שכלל זרועות עוקבות. כמובן שהתנהגות הכביש נפגמה, אך המכונית הפכה לזולה בהרבה. למרות התמחור הנמוך יותר, לא זכתה הקומפקט להצלחה המיוחלת מאחר ולא הצדיקה את הפרש המחיר הגדול בינה לבין שאר הקומפקטיות בנות זמנה.

במהלך השנים נוספו מנועי בנזין ודיזל נוספים והמכונית זכתה להצלחה עצומה, תוך שהיא מאפילה על דגמי סדרה 5, שהייתה מכונית מעולה בזכות עצמה. בסוף 1992 הופסק ייצור האלפא 75, שלדעת רבים הייתה האלפא "האמיתית" האחרונה, וזו הוחלפה ב-155 החיוורת, שהתבססה על שלדת הפיאט טיפו. כשש שנים לאחר מכן הציגה אלפא את ה-156, מכונית חדשה ומודרנית של אלפא, שהציעה עיצוב נפלא, הן פנימי והן חיצוני, ויחידות כוח חדשות וחזקות. לראשונה קמה ל-3 תחרות של ממש, לפחות עבור הקהל שחיפש את הפן הספורטיבי. לכן ב.מ.וו נערכו מבעוד מועד וב-1998 הוצגה יורשת ה-E36 שכונתה E46 והתבססה על המכונית היוצאת, בשינויים מתחייבים.

ה E36 תיזכר כמכונית נהדרת וללא ספק הייתה הסדרה 3 הטובה ביותר עבור זמנה. ה-E36 הייתה מכונית מעולה בעיקר בשל הגישה הבלתי שגרתית בתכנונה, הנועזות העיצובית ושבירת המוסכמות הטכנולוגית.