ווקסהול קאבליר דור ראשון, והמהפך של ווקסהול בבריטניה

בעבר הייתה שגורה בתעשיית הרכב אמרה, שאם רכב טוב מספיק- הוא יימכר. כמובן, זו לא הדרך היחידה למכור בהצלחה, ולאו דווקא קריטי למכירות, אבל וודאי התחלה נכונה. הווקסהול קאבליר (Cavalier) הראשון היה דוגמא מצוינת לכך.

עד סוף שנות השישים, פעילויות GM באירופה (המוכרות כווקסהול בבריטניה ואופל בגרמניה) הגיעו לצומת; האם להמשיך כשתי ישויות נפרדות, שכל אחת מהן בעלת זהות לאומית מקומית, או לאחד הכול לישות כלל-אירופאית, כפי שפורד עשתה (או יותר נכון, הייתה במהלך של עשייה). ואם הבחירה היא להמשיך בנפרד, האם GM תאפשר לאחת הישויות לספוג אפקטיבית את השנייה? GM לא הודו בכך פומבית, כמובן, אבל התשובה נהייתה ברורה בשנת 1975.

המעבר משנות השישים לשנות השבעים לא היה חיובי עבור ווקסהול- המכירות היו נמוכות מדי, איכות הרכבים הייתה בלתי-מספקת ואולי גרוע מכל, הרכבים כבר לא היו התאימו לזמנים והפסידו נתח שוק באופן הולך וגובר. הויווה (Viva) הייתה אולי הרכב הטוב ביותר שהיה לווקסהול:

... אבל לא היו מספיק דגמים ממנה- נפח המנועים היה 1250, 1800 ו-2300 סמ"ק בעוד שלפורד אסקורט היו מנועי 1100, 1300, 1600 ו-2000 סמ"ק (לגרסת ה-RS). תוסיפו את העובדה שהויווה הייתה גדולה מעט מהאסקורט אבל קטנה מהקורטינה דור שלישי של שנת 1970, ואתם מתחילים להבין את הבעיה.

גדולה יותר מהויווה וגם מהקורטינה, הייתה הווקסהול ויקטור (Victor) FD, שנולדה בשנת 1968 עם עיצוב מושפע-אמריקאי, תצורת מרכב מוגבלת (רק סדאן או סטיישן) ושני נפחי מנועים בלבד, 1600 או 2000 סמ"ק:

היא הוחלפה בשנת 1972 ע"י הויקטור FE, ששוב הייתה גדולה יותר מקורטינה אבל קצרה יותר מפורד גרנדה, ובעלת שני נפחים, הפעם 1800 ו-2300 סמ"ק:

העיצוב המשיך את ההשפעה האמריקאית, וראוי לציין שבמיוחד הסטיישן הייתה בעלת טעם נרכש. כמובן, בין דברים אחרים הייתה לכך השפעה על מכירות; גם ה-FD וגם ה-FE נכשלו בקרב מול פורד, בשלב זה מובילת (ואף מגדירת) השוק הבלתי מעורערת בבריטניה.

בשנת 1975, הציעה ווקסהול את גרסתה לפלטפורמת T של GM, השבט (Chevette):

בתחילה הוצעה רק כהאצ'באק, ומנועי ווקסהול שהגיעו מהויווה בנוסף לייצור בבריטניה, תרמו להסוואת שורשיה הגרמניים כאופל קאדט C. אך השבט הייתה המכונית הראשונה בה הודו ווקסהול בפומבי על שיתוף מכאני רב עם אופל (הראשונה לחלוק חלקים משמעותיים עם אופל הייתה הויקטור FE, שעשתה שימוש ברצפה משותפת לאופל רקורד D).

אף על כן, GM היו נתונים לשליטת פורד בסגמנט הבינוני בשוק הבריטי- מתחרה ראויה לקורטינה שהובילה את המכירות לאורך שנות השבעים, לא הייתה בנמצא; השבט היה קטן מדי, קומפקטי אפילו לצד האסקורט. הויווה הייתה ישנה מדי וקטנה גם היא מהקורטינה, והויקטור היה גדול מדי והאמת, בלתי מספק.

וכך יצא שדווקא בשוק הבריטי פורד מכרה יותר מ-GM, למרות של-GM היה מותג בריטי משלה עם ייצור מקומי משמעותי. הווקסהול קרסטה (Cresta) הגדולה בעלת מנוע שישה צילינדרים, דעכה ללא מחליפה עד 1972, ולווקסהול לא הייתה מתחרה כנגד הפורד גרנדה החדשה והמודרנית שיצאה באותה שנה. גרוע מכך, לווקסהול מעולם לא הייתה מתחרה לקפרי, שעשתה שרות אדיר עבור פורד באולמות התצוגה, גם עבור עצמה וגם כהשפעה חיובית על מכירות פורדים אחרים.

אבל ל-GM הייתה תשובה, והתשובה הייתה אופל. בסוף 1975 ווקסהול עיצבו והתקינו חזית ייחודית על האופל אסקונה B החדשה, כדי ליצור את הווקסהול קבאליר- ובכך הסתיים ההבדל בין השתיים. כמעט בכל תחום, היא הייתה מתחרה מאד קרובה לקורטינה; בסיס הגלגלים היה קצר רק בשבעה ס"מ מזה של המתחרה, גם לה הייתה הנעה אחורית, תא נוסעים ועיצוב אירופאי מודרניים, מנועי גלי-זיזים עליונים בנפחים 1600 ו-1900 סמ"ק, ואיכות הרכבה ראויה:

הבדל אחד משמעותי היה בינה לבין הקורטינה- היא הייתה מכונית הרבה יותר טובה לנהיגה, וגם נוחה יותר עבור הנוסעים. תכונה זו עזרה לבסס את הקבאליר כמכונית בולטת מחברה שסימנה כי לא תהיה מוכנה יותר לקבל את תדמית ה"עוד אחת" בשוק הבריטי. ואפילו שפורד המשיכו בשליטה בשוק הבריטי, מהר מאד העיתונות המקומית תייגו את הקבאליר כמכונית הטובה יותר. המגזין What Car? נתן דברי שבח כדלקמן: "עבור הנהג, הקאבליר חייב להיחשב כאחת ממכוניות הסאלון הקונבנציונאליות הטובות ביותר- אם לא הטובה בכלל- במחירו. ההיגוי מדויק ומגיב בחיוב, ולא כבד מדי במהירות איטית. על אף שיש נטייה לסרן האחורי לקפץ על כבישים גרועים, יכולות הפנייה של הרכב מעולות על כבישים סלולים היטב. אמנם עבור חלק מהנהגים, נוחות הנסיעה יכולה להיות מעט קשוחה, אך הפשרה בינה לבין התנהגות כביש היא כמעט מושלמת".

"כמעט מושלמת" אולי קצת מוגזם, אבל עליית המדרגה מהקורטינה (דור שלישי שיצא בשנת 1970 ובשלב זה, היה בסוף דרכו) הייתה ברורה- לבריטניה הייתה מכונית משפחתית קונבנציונלית טובה יותר מהקורטינה, נעימה יותר מהפרינסס או האוסטין מקסי של בריטיש ליילנד, וכמובן הרבה הרבה יותר מוצלחת מהמוריס מרינה או ההילמן האנטר.

חזית הקאבליר שנתפסה כמודרנית, הייתה גם היא מרשימה וייחודית בהשוואה למתחרים ובמיוחד אל מול הויווה והויקטור מבית ווקסהול עצמה. באותה חזית נעשה שימוש גם בגרסת הקופה של הקאבליר, שתחת ווקסהול נקראה "קבאליר קופה" ותחת אופל נקראה "מאנטה":

העיצוב היה שונה במעט מהסדאן, יותר זוויתי, ואופייני למכוניות קופה והאצ'באק מבית GM של אותן שנים. בעיקר, היא גרמה למתחרה הטבעית, הקפרי, להיראות מוכרת ומיושנת מדי וכמו הסדאן, הייתה טובה יותר לנהיגה. בתמונה להלן מאנטה A משנת 1972 לצד מאנטה B משנת 1977, שהייתה זהה לקבאליר קופה פרט לתוספת הפתחים בגריל בין הפנסים הקדמיים (הקבאליר קופה חלק את אותו חרטום כמו הסדאן, ללא פתחים):

תחילת ייצור הקבאליר היה בבלגיה, ויובא לבריטניה משם, אך בשנת 1977 החל ייצור מקומי בלוטון, צפונית ללונדון, ונוספה גרסת 1250 סמ"ק עבור הסדאן כדי להשלים סופית את המעבר מהויווה לקשת דגמים מבוססת שבט וקבאליר. בשנת 1978 גרסת 1900 סמ"ק עלתה לשני ליטרים ונוספו לה אבזורים שטיווחו אותה ישירות כנגד הקורטינה. כעת כבר היה ברור ש-GM שמה לה למטרה להפוך לשחקן משמעותי בשוק הבריטי, ושהיא משתמשת באופל כדי להגיע לשם.

בשנת 1979, GM החלה להפריש את ווקסהול מכל השווקים שאינם בריטניה, ודילרים של אופל בממלכה מוזגו כחלק מרשת "אופל-ווקסהול" שהוקמה. משך כמה שנים, המכוניות נמכרו תחת שני המותגים באותם אולמות תצוגה, כאשר אופל ממותגת כספורטיבית יותר (מכאן ההחלטה להשתמש במותג עבור מרוצי הראלי המקומיים, עם האסקונה 400 ואח"כ המאנטה 400, במקום ווקסהול שהריצה את השבט במרוצי ראלי וכביש בהצלחה בעבר). אבל בעיקר, כעת הפעילות נוהלה על בסיס אירופאי כללי. ווקסהול הפכה לשלוחה של "אדם אופל Gmbh".

הדוגמה הטובה ביותר למהפך של ווקסהול מיצרנית מכוניות (אמנם) בעלות סטייל אך גם עם אופי "כבד" ועיצוב מושפע-אמריקה, לחברה מעודכנת- מודגם הכי טוב בתת-דגם קבאליר שיצא בשנת 1978; ה"ספורט-האץ'", שהיה וריאציית שלוש דלתות של הקופה\מאנטה ובעיצוב פאסטבאק, וכנראה אחת ממכוניות שלוש-דלתות הנאות ביותר בשנות השבעים:

הזיקה העיצובית של ווקסהול לאמריקה עדיין הייתה שם- הספורט-האץ' דומה מאד לשברולט מונזה משנת 1975:

אך בעיצוב רענן בהרבה, וכמובן, שארית החבילה הייתה צעד גדול קדימה מכל מה שווקסהול הציעה בעבר. המכונית הוצעה בנפחי מנוע של 1600 סמ"ק (שלא באמת היה מספיק) או 1900, אח"כ 2000 סמ"ק, והתחרתה בקפרי באותו אופן שהסדאן התחרתה בקורטינה. הן יצאו את סוכנויות ווקסהול באותו קצב שהגיעו אליהן, ואם מתבוננים בהן, אפשר להאמין לזה.

הלכה למעשה, מכירות הקבאליר דור ראשון בבריטניה היו די צנועות- סה"כ נמכרו בסביבות 250,000 יחידות במשך שש שנים. אמנם לא מדובר במספרים של מלכת המכירות, הקורטינה, אבל היה זה צעד בכיוון הנכון, שלא לדבר על התרומה הרבה של המכונית לשיקום המוניטין של ווקסהול.

בשלב הבא אחרי הקאבליר, הוצג בשנת 1978 הווקסהול קרלטון (Carlton), שהיה גרסה של האופל רקורד E אבל עם חזית הדומה לקבאליר\שבט:

ווקסהול המשיכה עם הווייסרוי (Viceroy), שהיה מבוסס על האופל קומודור ששה צילינדרים (הגרמני, לא האוסטרלי המפורט כאן)

... הרויאל (Royale) המבוסס על האופל סנאטור הגדול אף יותר:

... והרויאל-קופה מבוסס האופל מונזה:

בתוך שלוש שנים החליפה GM את כל קשת הדגמים של ווקסהול ברכבי אופל, והשוק הגיב בחיוב.

בשנת 1981 הוחלפו הקבאליר דור ראשון והאסקונה B בידי הקבאליר דור שני והאסקונה C :

... שהיו מכונית ההנעה הקדמית הראשונה של GM בשוק מכוניות הסאלון, וחלק מקשת דגמים נרחבת על בסיס פלטפורמת J של הקונצרן (בארה"ב שברולט קבאליר ופונטיאק סאנבירד, ועוד דגמים). עד 1984, מכונית זו כבר עקפה במכירות את הסיירה, מחליפת הקורטינה, וקבעה את הסטנדרט החדש בסגמנט זה בשוק הבריטי. גם בישראל, הייתה לאסקונה C  הצלחה בלתי מבוטלת, אבל זה כבר עניין לפוסט אחר.

וכשהגיעו הווקסהול אסטרה על-בסיס האופל קאדט D, והווקסהול נובה על-בסיס האופל קורסה, שתיהן כמובן בעלות הנעה קדמית, המהפך הושלם סופית; ווקסהול הפכה לחברה אחרת לגמרי ממה שהייתה, פחות מעשר שנים לפני כן.

הפייבוריטית שלי הייתה ונותרה הספורט-האץ' הייחודית והנאה, וגם היום הייתי רוצה אחת כזו.

בינתיים, יש לה מקום של כבוד במוסך הקלאסיות הווירטואלי שלי שמכיל אינספור רכבים.